מונולוג של בַּת
כשיוֹמין יושב באמבט הלבן
שקצותיו משחירים וצינורותיו מעלים חֶלֶד, באה ומתגנבת אליו בבואתה של שרה. הוא
חופן את שפופרת האמבטיה בשתי כפות ידיו כחפץ יקר. היא מקפידה בהופעתה, נחשפת חלק
אַחַר חלק, ולבסוף מתגלה לפניו במלואה, כשהיא שעונה על הקיר, עוטה כתונת לילה
ורודה. כפות רגליה הגַרמיות, השזורות ורידים בּלטניים, משולחות קדימה ברישול בשל
החום המהבּיל מן האמבט. כתפיה שמוטות, מה שמבליט את עמוד השִׁדרה העקום משהו. בטנה
ושדיה מדולדלים.
יומין מחכך את שיניו בשפתו התחתונה ומחכה בנחת
כפושע המכיר בצידוק-הדין לטון העולבני של שרה. יש משהו מדכא מאוד בישיבה השפופה על
השרפרף המתקלף באמצע האמבט, כשיד אחת אוחזת בשפופרת האמבטיה והאחרת בידית למניעת
החלקה שהתקין בידיו הרועדות לפני כשנה. שאריות של שומן ולכלוך נתקשו על שִׂפתות
האמבט.
וממרחקים גדולים, ממדבריות אין-קץ, חודר מבעד
לחלון הקטן ריח הריקבון. יומין יכול לחוש אותו בנחיריו השעירים. שרה הביאה אותו.
חמיצות שמקורה אלפי מילין מכאן. היא, החמיצות, חצתה גבולות והסיגה תחומים, והכול
כדי להידחק בצפיפות מבעד לחלון הקטן ולשקוע לאט על המדפים הקטנים ועל המראָה
הסגלגלה, להינעץ בסדקים שבין אריחי הקיר, לפשׂות בהם כמחלה ממארת.
"יש לך סיגריה, אדוני?"
"את יודעת, שרה, אינני מעשן."
"אני צריכה סיגריה. וואס קען מען מאכן
(מה אפשר לעשות), נכון? אתה לימדת אותי את זה. שרה, וואס קען מען מאכן, מיין מַזְל
(מה אפשר לעשות, המזל שלי)." היא מחקה את קולו. אחר כך היא מסיטה את תלתליה
הזהובים מעיניה ואצבעותיה מקבּעות אותם מאחורי התנוכים. כשהיא מרימה את ידה, יומין
מבחין בבית השחי השעיר דלילות, ובינות לשערות חבויה לה נקודת חן, גידול ממאיר.
"מה אתה נועץ את העיניים שלך בבית השחי
שלי."
תחושת אוֹנוּת קלה מציפה את יומין. עיניה של
שרה בולטות כשל פוחלץ, ועם זאת, עמוק בתוכן יש משהו פלגמטי.
"אין לך מושג איזה פחד, אבא. אין לך
מושג. אנשים תמיד אומרים: יישר כוח, חזק וברוך, בקרוב אצלך, רק בשמחות. אין לך
מושג אבא. אתה שוכב דָּחוּף וְסָחוּף, מזיע כולך, ואיש לא מושיט לך עזרה. כל חיי
אני זוכרת אותך הולך עם הצילינדר ההוא, זה ששמרת עוד מיום החתונה שלך. באחת השנים
נקרע ראש הצילינדר ונראה כמו ארובה קטנה, ואתה רצת לתקן את הכובע המיושן בטירוף.
יש לך סיגריה, אבא? רק סיגריה אחת, זה הכול."
"אינני מעשן, שרה," יומין חופן את
שפופרת האמבטיה בשתי כפות ידיו, מנסה נואשות להתחבא מאחוריה.
"מדוע אתה שומר באדיקות על החפצים
הישנים. תיקח משהו אִתך? לֶדֶת, שֶׁבֶת, דַּעַת, צֵאת. אבא, אדם נולד פעם אחת. בעל
כורחו הוא נולד, לידה בכוח. אחר כך הוא יושב. מתוך חיקוי הוא יושב. אחרים עושים
זאת, זה קל, הוא עושה כמותם. אחר כך עומד. מאוחר יותר רוכש דעת, מקצוע, מתמקצע
בחיים. הוריו עוזרים לו במידת האפשר. הוא אינו לבד בעולם הזה כמו איזה כלב חוצות.
הוא חי בתוך מסגרת: כפר או עיר, נגיד עיר. בעיר יש מכרים ובשעות הפנאי הוא מטייל
ופוגש אותם. הם רוחשים לו כבוד. יש אצלו יֵצֶר תחרותי שהוא פיתח ואף הישגיו נאים.
לאט לאט לומד האדם הזה את סוד הצביעות, מה זה טקט, כואב לי אבא,
"יום אחד בעיבורה או בטבורה של עיר הוא
פוגש אישה, ונדמה לו, רק נדמה לו, שלפניו נפש-אחות. והוא נושא אותה, והיא יולדת
והוא מוליד, וביחד, שניים-שלושה ילדים ורכוש משותף שנערם בארץ, או בחו"ל,
כואב לי אבא,
"ואין אותו אדם מַפְנֶה ראשו אל הֶעָבָר,
ואין הוא חושב על העתיד, כלומר מותו. הוא מעדיף ללכת כסומא, טוב לו בעיוורונו.
והוא מְפַתֵּחַ גינוני חיבה, וממתיק בסָכָרִין לשמחת הכלל ולשמחתו את ההווה,
וּבְסַפְּרוֹ סיפורים מן העבר הרחוק והקרוב, הוא מחליק ומיישר, מְעַבֶּה וּמְקַעֵר
את ימי ילדותו ובַחֲרוּתוֹ וחייו עם אשתו וילדות ילדיו, ואין המוות בא אליו בחטף,
ואף אין הוא זוחל אליו מתונות בדמות מְבֻרְדֶּסֶת אוחזת מגל. כואב לי אבא,
"יום אחד אותו אדם, אותו יצור, נכנס
למיטה, עוצם את העיניים ומת. וכך הוא שוכב עד שקרוביו סופגים את המכה הקשה, אך
המובנת מאליה, שאותו אדם לא יחזור אליהם, ידפוק בדלת, ישתה קפה, יפטפט על מִלֲלַי,
יזכיר את גִלֲלַי, וכך החסר הולך ונאטם. אתה בן-אדם כזה, אבא. אתה זורם. תסתכל בי
ותגיד: אין מה לעשות, זו יד המקרה. אני מבטיחה לך, אבא. יציאתך שלך תהיה קלה, קלה
מאוד. אל דאגה, אתה תצא קל מן העולם הזה."
הסיפור פורסם לראשונה בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה