קָדֵשׁ
קָדֵשׁ חצוי, אבל ריקי כבר לא!
נשאלת השאלה למה קדש חצוי? כי כבר אין לו מה לומר לה ואין לה מה לומר לו.
קדש חצוי. הוא רוכב על האופנוע שלו, יאווה, צ'כי
חורק, על פני רחובות תל אביב, מעלה שובל עשן. והיא מאחוריו בחיפושית שלה נוסעת. הם
חוזרים ביחד מבית העסק המשותף שלהם.
קדש חצוי, אך רצויה ההרגשה הזאת. לדעתו לפחות,
רצויה ההרגשה הזאת. תמיד נשאלת השאלה: מה מחבר אותה אליו, אותו אליה. והיא בתוך
החיפושית, פולקסווגן מדגם ישן. ליד ההגה פרצוף חמוץ, לא מרוצה מן ההוויה.
זכורים לקדש זמנים אחרים. ימים של עונג אמיתי.
זה היה לפני אלפי שנים, ולכן הזיכרון מעומעם, ועל כך הוא מתנצל בראש ובראשונה בפני
עצמו. כי המוח חצוי, וגם קדש חצוי.
מתי היו הזמנים ההם? ההיו בכלל? עת יצא קדש
מתוך ההיכל הגדול והקדוש, שְׁטוף-זימה וסַעַר. ואלוהים כעס, הוי כמה שהוא כעס על
היופי האבוד הזה. הוא כעס על שהקריב לבעל, לעשתורת.
התנערות מוחלטת של מחול עִוועים, חרדת קודש
גדולה, בדיקת דם המזבח – אלה היו מנת חלקו וכוסו של קדש בימים ההם. אז הוא היה
אופוזיציה, אז גם קֹהֶלֶת הסכית ושמע. והיום הוא חצוי, קדש חצוי. מן הערים הגדולות
הכנעניות באו נשים עירומות וגברים שהם נשים ולהֶפך ושוב להֶפך. והים, לא רחוק מכאן
ניתן לראותו בעין, וקדש חצוי וזהות מינו לא ברורה לו די צורכו. היכן הלַהֶבֶת
הקדומה?
והיא נוסעת במכונית הפולקסווגן שלה מאחוריו, נראה
שתפגע בו. הוא לפניה רכוב על היאווה שלו חצוי עד למאוד.
"אינני יכולה להשלים עם זה. עם נטיותיו
המיניות ההזויות. איני יכולה לשאת את הבושה. אתמול במיטה נתפס עם אותו הגבר, כשהדלקתי
את האור: ניתור הלב, האכזבה המרה, הכאב החד, השיחה, הניסיון להבליג." – כל
אלה מילים שלה בלבד.
ואצלו רגש האשמה.
"למה?"
"למה קדש? למה המשיכה לשני המינים, המשיכה
הקוטבית הזאת. הרעבון המיני הזה, אז, בעבר, ידעת ימים יפים יותר. כוהנים נהגו לסוך
בשרך בשמן. והשמן נטף על כל הגוף, נמרח אט אט על איברים אינטימיים אלו. יומך יבש
כל כך קדש. היכן הלַהֶבֶת הקדומה?"
כל שנשארו הם הכלימה ורגש האשם הכבד והשיחה
שאחרֵי, דהיינו הרצון לא להיות.
"כעס מיובא היישר ממגירות הלב, קדש. הנה
כעס קדוש ומיובא מונח לפניך במלוא הדרו. הכתמת אותי קדש. דם על הכותונות, דם שלא
יימחה על כפות ידיי. נשים עירומות אחוזות אקסטזה. גברים עירומים שיכורי-שיכר, אכולי
דיבוק, שופכים את זרעם זורים אותו לכל עֵבֶר."
(די להתייסר. עליי לרצות אותה, אז אהיה חופשי
להיות אִתו, די להתפלל.)
היא נעה קדימה, במהירות התקרבה אליו. אכול
רגשות אשם ועטוי זיכרונות מן הימים ההם, הניח לה, כאילו הניח לה לקרוב אליו. הפגוש
כבר נגע בלוחית הזיהוי הסִפרתית של האופנוע.
(די להתייסר. עליי לרצוח אותו. אוֹ אז אהיה
חופשייה מן הכלימה.)
היא הספיקה לראות אותה ולכן סטתה. אך הוא, תפוס-מחשבות,
פגע באותה האחרת בכוח ועף מן האופנוע לצד הדרך. צעקה נפלטה מפיה של ריקי באוטו, צעקה
שנבלעה ולא הגיעה לשום כתובת.
היא נשברה. העצם של הכלבה נשברה, ובשנייה ההיא,
במרחק של שנים, זה כל שהיא יכולה לְשַׁמֵּר בתודעתה: את רעש העצם הנשברת ואת הרגל
השרירית הזאבית מידלדלת למול עיניה.
וריקי אף זוכרת את הבכי של השניים: היבבות של
הכלבה מתוך כאב, והישיבה של קדש על האספלט שרוט מעט בברכיים ובכפות הידיים; ישוב
בעליבות כזאת, מחכה לחֶרֶב שתנחת על הצוואר. קורבן אדם קדום שכמותו, ודמעותיו
המצוירות, הלא אנושיות, תלויות לו על לחייו התפוחות.
היא לא ידעה לאן לפנות, לקדש, לכלבה? וכל
שיכלה לחוש היו הרחמים על עצמה ואת כובד האחריות. "בעיית-היחס-למי?" נפתרה
כשהכלבה קרבה אל קדש, מניחה כפותיה על חזהו השרירי עטוי המעיל, וליקקה את דמעותיו,
תוך שהיא עצמה ממשיכה לייבב מכאב.
"אני חושב שאני חייב לאשפז את עצמי,"
אמר קדש. "היכן כל השנים האלה, ריקי," אמר קדש.
"רציתי לרצוח אותך," אמרה ריקי
וליטפה את הכלבה הגדולה והשרירית, שייבבה מתוך כאב וחשפה שיניה מתוך חנפנות.
"היכן כל השנים האלה," אמר קדש. ובלִבו
הרהר בפולחן החיות הקדום, בכלב ובפרה הקדושה, בחתול, בשמש, בהיכל, במזבח, וליטף את
הכלבה.
יש שאלוהים סולח, הוא חשב. יש שאלוהים סולח על
היופי האבוד.
לפעמים הפתרון לבעיית הבעיות נמצא במרחק קטן
כל כך מאִתנו, פשוט כמו קסם שהוסבר לנו לפרטים; איך לא חשבנו על כך קודם. לפעמים
הפתרון לבעיות מצוי במרחק אימוץ כלב.
הסיפור פורסם בכתב העת "אפיריון".
אחר כונס בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה