הכיסא
תומר היה יושב. גם כשהיה עומד
היה יושב – נמוך היה. כשאכל איתי במסעדות מזרחיות היה מזדקף ומשלב את הידיים על
הבטן, את ראשו היה מטה הצִדה, מנסה להביט מלמעלה על כל האנשים – קָשֶׁה היה.
בהפסקות בין צלצול לצלצול היה יושב. המורה
הייתה תמיד אומרת: "תומר, ישנוני, תינוקי, מה אתה יושב ככה כל הזמן, אתה
חושב?" היה לה ריח רע מהפה. אבל תומר לא היה ישנוני-תינוקי בכלל. הוא היה
פשוט נמוך ובחר לשבת. הגדילה נעצרה אצלו בערך בגיל שש, ואני צמחתי לגובה של עץ.
בכיתה ז' הייתי מטר שבעים. אחרי הלימודים היה גורר אותי על-פני חצר
"ספרא" של הבניין הישן ב"גבריאלי הכרמל" מפינה לפינה, כשהוא
מספר לי הרפתקאות שונות ממקומות רחוקים על-פי אלבומי הקלפים של "העולם
המופלא".
"נשב כאן," היה אומר ליד הברזייה
ומספר אגדה על פרת-הים יצור מוזר, כיצד נלחמה בתריסנית האיומה בעזרת הסירֶנות. או
"נשב כאן," ליד המדרגות של שוק הגוגואים, והיה מספר על בני שבט
הָאוּבַּאבַּאוּבּוּדוּ הצמחונים שאוזניהם מגיעות להם עד לאדמה כמו לכלב המצחיק של
חברת האשׁ פַּפִּיס.
הוא היה גוזר ומדביק את האלבום בפינות שונות
של החצר. יושב, גוזר ומספר. אבל אם היית עוצר אותו באמצע הסיפור או חלילה מלגלג
קצת, אז הוא היה משתתק ולא היה עוזר שום דבר. הגבוה והנמוך קראו לנו. השנה הייתה
1977, ועל פי המורה – היו לה שיניים צהובות וריח נורא מן הפה – הליכוד היה אמור
להחליף את המערך המושחת. נתי בא לבית הספר ענוד סיכה של הליכוד. הוא נתן אחת לתומר
ואחת לי.
"נא בבקשה," אמרה אימא של תומר
וכמעט הרגה אותו. "מה אתה צ'חצ'ח, חוליגן, בּרבּר?"
צ'חצ'חים לא היינו, אבל חוליגנים וברברים –
דווקא כן. רגע רגע, אני מקדים את המאוחר.
תומר אהב לשבת סגור בחדר שלו שעות. היה לו
בבית מסדרון ארוך וצר, ובקצה המסדרון – החדר שלו. שם היה יושב על כיסא מעץ צבוע
לכּה וגוזר וחותך שעות. יום אחד גזר תמונה מעיתון "דבר" של איש שמן מאוד
היושב על כיסא קטנטן, נפוח כולו. ידיו משולבות על כרסו וכל פרצופו נראה מאומץ כל
כך, אפילו הקרחת. נראה היה כי האיש בתמונה עומד להתפוצץ בכל רגע, ומתחת לתמונה היה
כתוב – אני שותק.
תומר ביקש מאביו החייכן שימסגר את התמונה.
"אַלֶן וְסַאלֶן, אבל בשביל מה?"
אמר האב.
תומר שתק יומיים ושוב חזר אליו. התיישב לידו
והגיש לו את התמונה.
"אַלֶן וְסַאלֶן, למה לא, אבל חבל על
הכסף, מה זה פיקאסו?" אמר האב.
תומר שתק עוד יומיים ואחר חזר אליו, התיישב
לידו והושיט לו את התמונה. האב הביט בה בהרמת גבה וחייך, אבל לבסוף מִסגר אותה.
תומר תלה אותה על קיר חדרו מול המרפסת. היה יושב על כיסא העץ צבוע-הלכּה שעות
ומביט בה – אני שותק.
תמיד כשהייתי בא, אבא של תומר היה מקבל אותי
במאור פנים "אַלֶן וְסַאלֶן, הוא שם," והיה מצביע בהיסוס אל קצה
המסדרון. הייתי הולך במסדרון בעִקבות האצבע.
אבא של תומר עבד ב"סולל בונה" והגיע
עד לדרום אפריקה. יום אחד הלכתי עד קצה
המסדרון ונכנסתי לחדר של תומר. הוא ישב מול התמונה – אני שותק – ומולל דבר חד
וצבעוני ביד.
"חץ מורעל," הוא אמר לי. רציתי לקחת
את החפץ ביד, אבל הוא ביקש שארחץ ידיים קודם. רחצתי. "חץ מורעל של בני שבט
הָאוּבַּאבַּאוּבּוּדוּ. אבא שלי הביא, מדרום אפריקה." אחזתי את החפץ הדק
והחד ביד.
"תיזהר! הוא מורעל," אמר לי וכעבור
שניות תחב אותו לתוך המגירה ונעל אותה על מנעול קטן. מאז החל לאסוף סכּינים וחִצים
מכל מיני פינות בעולם. "לכשתגיע השעה נעשה בהם שימוש," אמר בעברית
מליצית.
רציתי מאוד לכתוב, אבל יותר מזה רציתי לערוך
את עיתון בית הספר. בינתיים הליכוד נבחר כדי להחליף את המערך המושחת. לעיתון בית
הספר שלנו קראו "הדים". רציתי לכתוב משהו על השינוי.
"לא!" אמרה המורה. היה לה הֶבֶל פה
איום – "בלי פוליטיקה!" חשבתי לעצמי מה זה עיתון בלי פוליטיקה? באתי
וסיפרתי לתומר. תומר אמר: "זה שטויות! ממילא היא לא הייתה נותנת לך לערוך את
העיתון, אולי הייתה נותנת לך לכתוב בו, אולי."
"למה?"
"משתי סיבות. קודם כול הדעות המוזרות שלך
על ערבים, ושתיים – אתה חבר שלי והיא לא סובלת אותי."
"איזה שטויות!" אמרתי.
"אני לא יכול להאשים אותה, גם אני לא
סובל אותה." אמר ומשך בכתפיו ונראה עוד יותר נמוך.
"מה עושים?" שאלתי.
"נגיש שנינו מועמדות משותפת לעריכת
העיתון, ואתה תראה איך היא תגיב."
"שנינו?"
"כן, שנינו."
"ביחד?"
"כן!" הוא אמר בחוסר סבלנות, יושב
ומשלב את הידיים על הבטן, כשהוא מנסה להביט עליי במצודד מלמעלה.
"טוב," אמרתי והבטתי בתמונה של האיש
השמן שישב על הכיסא הקטן – אני שותק.
"אתם מה?" שאלה המורה בלעג ופרצה
בצחוק מרושע – הלוע נפער ומתוכו צצו השיניים הצהובות – תומר עיקם את האף ואני
הרגשתי דקירה של חץ מורעל בלב.
"רְאוּ גם רְאוּ," היא הוסיפה,
"הם רוצים לשבת על הכיסא, על כֵּס-העורכים. מי אתם רבותיי? אתם אינכם
מתאימים. זה ישנוני-תינוקי וזה סתם פרובוקטור לפני גיל ההתבגרות." היא הרצינה
והאדימה, "עורך צריך להיות איש עם אחריות," נדמה היה לי שהיא דומה לאיש
בתמונה של תומר, הנה היא תתפוצץ, "וגם תלמיד טוב." הוסיפה והביטה ברוע
על תומר ועליי.
"בוא," הוא אמר לי אחרי הלימודים,
"אני מזמין אותך לשווארמה." ישבנו בשווארמה "אנטבה" וכולם
דיברו על זה שהמערך המנוון הוחלף על ידי הליכוד הרענן. היה לכולם פרצוף של
גאוּלים. אכלנו שתיים בפיתה.
"מה אמרתי לך. אחת אפס לטובתי. קטן קטן,
אבל ממזר." הוא שילב את הידיים על הבטן וצידד מבט. נראה היה שהוא מנסה להביט
מגבוה על כל האנשים. כרסו הקטנה בלטה.
שתקתי.
"הרגיז אותך העניין עם המורה." הוא
אמר.
"מילא שהיא רוצה עיתון בלי פוליטיקה
ומילא שהיא שונאת אותך, אבל לבחור בחגית ונתי כעורכי העיתון. נוּבֶּמֶת. תלמידים טובים,
אבל הם לא בשר ולא חלב."
"מה היא צריכה נבלות כמונו שם, אחד
ישנוני-תינוקי ואחד פרובוקטור לפני גיל ההתבגרות. אבל אתה יודע מה, בוא נגיש חומר
ל'הדים' ונראה מה קורה." וכך היה. תומר הגיש שיר, ואני הגשתי חיבור קצר.
מובן שהשיר של תומר נדחה על הסף כי נפתח
בשורות:
"בית הספר, בית הספר, עושה מהמוחות של
התלמידים רק אֵפֶר
גם אם תשב כל היום על הכיסא,
מה ייצא לך מזה?…"
לעומת זאת, את החיבור שלי קיבלו, ואני מביא
אותו כאן כלשונו:
חברי הטוב תומר:
אחר הצהריים, לפחות פעמיים
בשבוע, אני הולך לחברי הטוב תומר. הזמן עובר שם כל כך מהר. הוא מספר לי אגדות
קסומות ממקומות רחוקים, ואנו מחליפים קלפים של האלבום "העולם המופלא".
יש האוספים בולים ויש האוספים
מחזיקי מפתחות – ידידי תומר אוסף אולרים וסכינים. שנינו רוחצים ידיים ופותחים את
המגירה הנעולה של תומר. בתוכה מסודר האוסף שלו, ויש לו שָׁם: סכינים קפיציות
ושבּריות, פגיונות ומצ'טות, אולרים שוויצריים יקרים עם עשרה ועשרים להבים בגדלים
משונים ולשימושים שונים, וכן חִצים קטנים מורעלים מכל מיני מקומות בעולם (כאן קצת
הגזמתי) ומה שלא נכנס למגירה, תלוי על הקיר: מַגָּלִים ממזרח אירופה, שתי חרבות
ספרדיות כבדות ומצולבות, ואקדח מימי המערב הפרוע שעליו חרט היורה את מספר הקורבנות
שלו. תומר בוחר סכין, ואני בוחר אולר. אנחנו בוחנים כל אחד את הלהב שלו מקרוב. אחר
כך אנחנו מתאמנים.
כשנמאס לנו אנו עולים לגג. אבא של תומר עובד
על הגג. הוא זה שמביא את כל הסכינים והאולרים מן הארצות השונות והמשונות. הוא כבר
היה בניגריה וברואנדה, בארץ האש ובשנגחאי שבסין, ברוסיה שאיש לא יכול להיכנס אליה
– אין יוצא ואין בא – ובאמריקה. מכל מקום הוא מביא לתומר מתנה – סכין. אבא של תומר
עובד על הגג בניסור. הוא נגר חובב. הוא מתקין (זאת לא המילה שלי. המורה תיקנה
ממכין למתקין) שולחן וכיסא.
אחר כך אנחנו יורדים למטה, ואבא של תומר מכין
לנו ארוחת ערב. שנינו יושבים על כיסאות גבוהים ואוכלים סנדוויצ'ים קטנים, שותים –
שוקו מתוק. תומר מנסה להביט עליי במבט מן הצד, ככה קצת מגבוה, קורץ לי ואומר
בעברית גבוהה: ביום רביעי שוב פגישה, צריך להתאמן לכשתגיע השעה. סוף.
למרות שפרסמו את דבריי יפה, לא
יכולתי להשתחרר מן התחושה שקיבלו את החיבור שלי בחסד ולא בזכות, כלומר, קיבלו אותו
מטעמי אי נעימות: א. כי דחו את תומר והחיבור עסק בו. ב. כי אסור לסתום פיות אפילו
לפרובוקטור אוהב ערבים כמוני. ג. כי דחו אותי כעורך וכל כך רציתי.
אינני יודע אם התלמידים הגיעו אל החיבור, אבל
באשר ליועצת הפדגוגית – אין לי ספקות. זו פתחה את דלת חדר המנהל בחרישיות חנפנית
למחרת הפרסום ושאלה: מה זה החיבור הפרובוקטיבי הזה?! כמה זעם יש בילדים האלה?!
מיהו האבא הזה?! מר ניסקה המנהל גמגם, והיא טרחה להשחיר את פניה של המורה. היא
האשימה אותה בפרסום חומר שיש בו משום מתן לגיטימציה לאלימות. דבר זה כמובן ליבה את
שנאת המורה בראש ובראשונה לתומר, אבל גם אליי. תומר מצִדו הכריז נגדי מלחמה לנצח –
ברוגז עולמים – הוא האשים אותי בפרובוקציה וגילוי הסוד המשותף שלנו, ולבסוף אמר:
"במילה אחת – בוגד. זה מה שאתה – בוגד." מכאן ולהלן שתק, ישב בביתו
זעוּם ושתק.
כבר אמרתי שבהפסקות בין צלצול לצלצול היה
יושב. כבר אמרתי – נמוך היה, נמוך מאוד, אבל חגית שישבה לידו הייתה עוד יותר
נמוכה. הם ישבו במרכז, בקִדמת הכיתה, מול הלוח; ואני ישבתי בסוף, כי הייתי הגבוה
ביותר. כך הוגדרה הממלכה דאז, מתומר ועד רני, ואז ההורים של חגית החלו לעשות צרות.
הם באו ליום ההורים וביקשו להזיז את תומר מן
המקום. הם קראו את החיבור שלי ושמעו על המוזרויות שלו, שבהפסקות הוא יושב על הכיסא
ולא יורד לשחק עם החברים בחצר.
"זה נראה לנו קצת לא נורמלי," אמרה
האם, והאב הוסיף, "צריך לפתור את הבעיה." היועצת הפדגוגית הִנהנה והמורה
בעקבותיה. "אני לא רוצה," הוסיפה האם, "שתהיה לזה השפעה על חגית
שלנו."
עכשיו להווי ידוע כי תומר היה מאוהב בחגית. גם
אני. אבל אז לא הודיתי בכך. הוא קרא לה טינקרבּל על שם אותה פיה קטנה ויפה. בתחילת
כל שנה היה בא מוקדם יותר לכיתה החדשה – הרי עברנו בתוך בית הספר מדי שנה מכיתה
לכיתה – בוחר כיסא אחד, מציב אותו סמוך לשולחן של חגית ויושב עליו כל השנה. הכיסא
שתומר נהג לשבת עליו באותה שנה היה כיסא פשוט מפלסטיק ירוק, הרגליים היו צבועות
שחור, המשענת דהויה הייתה ועליה היה כתוב בלורד – אני שותק – ואת המושב חצה
אלכסונית חריץ שחור.
"תומר, אני מבקשת שתקום ותעבור לשבת ליד
נתי," אמרה המורה. תומר נשען לאחור והביט בה במבט צִדי וקפוא. "תומר,
אני אמרתי משהו. אתה לא שומע אותי, ישנוני-תינוקי," היא התקרבה אליו.
"אני מבקשת ממך שתעבור לשבת בשורה השנייה ליד נתי," נחיריו של תומר
התרחבו והיא גחנה מעליו. בכיתה השתרר שקט. "תומר, ישנוני-תינוקי, מה ביקשתי
ממך?" סיננה מבין שיניה ושלחה את זרועה הארוכה ובשתי אצבעות תפסה בסנטרו.
"תומר…"
"מסריח לָךְ מהפה כמו תחת של בּואש או
כמו דרקון שיורק אש." אמר תומר.
המורה נָבוֹכָה לרגע ואז פרשה את כף ידה ונתנה
לו סטירת לחי מצלצלת. הסימן האדום של כף היד הוטבע על הלחי, אבל תומר נשאר לשבת על
הכיסא כשהוא נועץ בה מבט צִדי ורצחני. היא הצמידה את אצבעותיה לרקות והחלה למלמל
דבר-מה. תומר נשאר לשבת קפוא. נראה היה שדמעה עומדת להופיע בשורשי עיניו, אבל אז
לפתע פרץ בצחוק גדול, קם ויצא מן הכיתה עם הכיסא ביד.
תומר נשאר לשבת במקומו וחגית עברה מקום.
בשיעור חברה המורה העלתה את הנושא – הכבוד למבוגר ממך, או והָדַרְתָּ פני זקן –
והרגשתי שהיא כל הזמן מנסה להשחיל בעקיפין את הריב שלה עם תומר על חוט השיחה. זה
עִצבּן אותי. עד שחגית קמה ואמרה: "המורה, אני חושבת שתומר לא היה צריך לדבר
אלייך ככה." עיני המורה אוֹרוּ ופיה נפתח וחשף את שיניה הרקובות. משראתה זאת
חגית הוסיפה: "יש מושג שנקרא חוצפה. חוצפה זה כשאדם מבוגר ממך מדבר אליך ואתה
עונה לו לא יפה."
כאן לא יכולתי לשאת יותר את צביעות המורה ואת
הטעות הנוראה שנעשתה על ידי חגית. קמתי ואמרתי לחגית: "לא! זאת לא חוצפה.
חוצפה בהגדרה שלה היא סתם גסות רוח, בלי שום קשר לגיל, והמורה נהגה בחוצפה ובחוסר
התחשבות כלפי תומר."
התפתח ויכוח שאי אפשר היה לעצור אותו. כל
הכיתה כולה, כולל נתי, היו עם חגית ובעד המורה, ורק אני הייתי בעד תומר. עד שבסוף
לחצו עליי מכל העברים והתחלתי לבכות. תומר ישב ושתק. המורה הייתה נבוכה והצמידה
אצבעות לרקות, ואני ידעתי שאני צודק, אבל בכל זאת הדמעות המשיכו להופיע
בשורשי-העיניים בשל הלחץ החברתי, וזה הרגיז אותי עוד יותר, ותומר ישב ושתק, ובכיתי
עד שקמתי ויצאתי מהכיתה.
אחרי הלימודים בדרך הביתה הוא הדביק אותי וטפח
לי על השכם, הסתובבתי. "אתה לא אשם. המערכת אשמה." זאת הייתה הפעם
הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, והוא נשמע לי אז – כמו היום – כל כך נכון. "אני
סולח לך," הוא אמר. חייכתי. העיניים שלי צרבו. "נלחמת בהם כמו פרת הים
בתריסנית הבוגדנית." הוסיף. פרצתי בצחוק. "בכל אופן, הגיעה השעה, תבוא
אליי ביום רביעי אחר הצהריים."
בבוקר יום חמישי שרקתי לתומר. הוא הופיע
במרפסת ואמר בטון תקיף: "אני כבר יורד." הראש הסגלגל שלו הביט עליי
מלמעלה בסיפוק. למטה אמר: "בוא, נלך," וצעדנו לעבר בית הספר. הגענו בשעה
שבע ורבע. ידענו שחגית נוהגת להקדים בחצי שעה כי היא באה באוטובוס מרחוק. את הכיסא
של תומר – זה שהיה כתוב עליו בלורד שחור (אני שותק) על המשענת, והמושב היה מחורץ
בקו אלכסוני שחור – אותו הצבנו במרכז הקתדרה, באמצע הממלכה. בשעה שבע שלושים וחמש
נפתחה הדלת וחגית הופיעה. תומר נעץ בי מבט החלטי וצִדי ואני קרצתי לו. לפני שחגית
הספיקה לפעור את פיה כדי לומר "בוקר טוב – מה אתם עו.." התנפלנו שנינו
עליה והושבנו אותה בכוח על הכיסא. היא ניסתה להתנגד והניפה זרועות קטנות, אבל זה
לא עזר. תומר קשר אותה לכיסא בלאסו אמריקני ארוך שאביו הביא מטקסס. הוא הזיע מאוד.
"קודם הידיים, אחר כך הבטן ולבסוף
הרגליים – שק של קמח," הוא סינן מבין שיניו. הוא ידע לקשור היטב. היא הביטה
בו כחיה נפחדת, ואגל זיעה נשר ממצחה והכתים את החולצה עליה התנוסס בגאווה סמל בית
הספר "גבריאלי הכרמל". ניצני שדיה בלטו מתחת לרצועות הלאסו, ונדמה היה
שזה חותך את חולצתה אל תוך הבשר. חשתי זקפּה קלה. חגית התקשתה לנשום. על פניו של
תומר קילוחי הזיעה תיעלו עצמם בין פצעי הבגרות.
"זהו זה," הוא אמר וקרץ לי. שלפתי
לאט מכיסי את השבּרייה הארוכה. הלהב נצנץ בשמש מול עיניה היפות של חגית. קרבתי
אליה. תומר מיהר לתיק שלו ושלף משם את התפוח השנוא שאמו הייתה טומנת בחשאי להפסקת
עשר, קשת אפריקנית ואת החץ המורעל שקיבל מאביו.
"אל תזוזי!" צרחתי על חגית מזיע
כולי כשהלהב רועד בין ידיי. תומר הניח את התפוח על הראש של חגית ופסע לאט לאחור
כשהקשת והחץ לפוּתים בידו.
"אל תזוזי!" צרחתי על חגית ונדמה
היה לי שהיד שלי מעלה אֵדים מן החום. הלהב נרעד בכף היד, והתפוח ריקֵד על ראשה של
חגית. תומר דרך את החץ המורעל. ואז היא שאלה:
"מה אתם מתכוונים לעשות לי?"
הבטנו זה בזה. לפתע לא ידענו מה אנו מתכוונים
לעשות. תומר נראה לי כל כך נמוך. ואז על המפתן הופיע נתי: עורך עיתון בית הספר
"הדים". הליכוד כבר החליף את המערך, אבל הוא ענד עדיין את הסיכּה.
"משחקים במחבלים? בהתקפת טרור?" הוא שאל בקשיחות, אבל התקשה להסתיר את השמחה
שבקולו. "יש סכין גם בשבילי?"
תומר הביט עליי המום ואני עליו. הוא נראה לי
נמוך כל כך באותו רגע – ממש ננס. שערותיה של חגית כיסו את פניה, והתפוח התגלגל על
הרצפה למרגלותיו של נתי. היא התחילה לבכות. לפתע תומר התאדם, זעם תקף אותו. הוא
הביט בחגית ואז הסתער עליה, התיר את הלאסו, השליכו על הרצפה ואת חגית הדף מן הכיסא
כשק של תפוחי אדמה.
"זה הכיסא שלי," סינן מבין שיניו,
ולנתי אמר כשהוא מאיים באצבע, "זה לא טרור זאת אגדה, יא בּוּר!" הוא תפס
את הכיסא בכוח ורץ איתו עד לקצה הכיתה, שם השליך אותו החוצה מן הקומה השלישית.
הכיסא נתלה על העץ.
עמדתי מולו והרגשתי כל כך מושפל ונמוך – חגית
ברחה מן הכיתה ונתי עמד לרגע משתאה ואחר דלק אחריה – עמדתי מול תומר, נראה היה
שאנחנו באותו גובה – בגובה שלו. נדמה היה לי שהוא עומד לבכות. דמעה הופיעה
בשורשי-עיניו, אבל אז התיישב על הרצפה, גבו שעון על הקיר שתחת לחלון והחל צוחק.
*
את תומר העבירו ל"תל
נורדאו" ואותי העבירו כיתה. הכול כמצוות הוריה של חגית: "לא ייתכן
שהברברים-החוליגנים האלה ימשיכו לשבת כאן." אמרה אימא של חגית ליועצת
הפדגוגית שכמעט התעלפה כששמעה לראשונה על המקרה. מובן שאוסף הסכינים הוחרם על ידי
ההורים של תומר בעצה אחת עם סגל בית הספר. מן המגירה הוצאו: אולרים שוויצריים,
חִצים קטנים מורעלים מאפריקה, פִּגיונות ומצ'טות, סכינים קפיציות ושבּריות (כאן
תרשו לי להגזים קצת) ומן הקיר הורדו: מַגָּלִים ממזרח אירופה, קשתות, שתי חרבות
ספרדיות כבדות ואקדח. נותרה על הקיר רק התמונה מעיתון "דבר" של אותו איש
שמן היושב על כיסא קטנטן, נפוח כולו וקירח, שתחתיה היה כתוב – אני שותק.
ואחרי היסודי תומר הלך לתיכון "עירוני
א'" ואני הלכתי ל"גימנסיה הרצליה". אבא של תומר הפך סמנכ"ל
"סולל בונה" והמשיך לעבוד כנגר חובב. "אַלֶן וְסַאלֶן, למה לא? איך
לפעמים, פעם ככה פעם ככה, פעם שולחן, פעם כיסא…"
האלבום של "העולם המופלא" נמצא
חובבני ורצוף שגיאות. שבט הָאוּבַּאבַּאוּבּוּדוּ התברר כפיקציה: אין בכלל דבר
כזה, ולתריסנית אין שום סיכוי לפגוש בפרת הים, כי זו נמצאת על קרקעית הימים וזו
האחרונה באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי סמוך לחופים.
תומר כבר ישב פחות על הכיסא. הוא החל לעסוק
בספורט ולהיות פעיל ב"צופים" – הרי ידע לקשור מצוין – אביו עודד אותו.
בכיתה י' הפך מדריך ובי"א רשג"ד. אני הגעתי ל"שלום עכשיו"
ואחר כך, רחמנא לִצלן, ל"רשימה המתקדמת לשלום".
והכיסא?
הכיסא נשאר תלוי על העץ – ככה. בכל פעם שהייתי
עובר ברחוב הנביאים הייתי נעצר, נושא עיניים מעלה ומביט בו. הוא היה תלוי שם על
הצמרת באותה תנוחה כאילו מישהו עומד להתיישב עליו.
תומר הלך לנ"מ, ואני הלכתי ללהקה צבאית.
אחרי הצבא, תומר הלך ללמוד ב"וינגייט". מה תהיה אמרו לו, מורה להתעמלות?
אני הלכתי ללמוד בחוג ללשון העברית. מה תהיה, אמרו לי, מורה ללשון? כמעט לא
התראינו, אבל לפעמים היינו נפגשים לארוחת צהריים באיזו מסעדה מזרחית. פעם אני
הייתי מזמין ופעם תומר, "אַלֶן וְסַאלֶן, איך לפעמים, פעם ככה פעם ככה,"
היינו צוחקים ואומרים לכשנהיה מורים, לכשתגיע השעה, לשנינו יסריח מהפה. תומר היה
יושב במסעדה כמו פעם, היה מזדקף ומשלב את הידיים על הבטן, את ראשו היה מטה הצידה,
מנסה להביט מלמעלה על כל האנשים ובעיקר על נשים. כשהיינו נפגשים באותן פעמים
נדירות ואוכלים, היה אומר: "יש הרבה נשים בעולם אבל האמת, אף אחת לא
בשבילי."
והכיסא?
הכיסא נשאר תלוי על העץ – ככה. בכל פעם שהייתי
עובר ברחוב הנביאים הייתי נעצר, נושא עיניים מעלה ומביט בו. הוא היה מאוד מאובק
ומפויח, בכל אופן, כך נראה שם למעלה. אבל לא גשם, לא חורף, לא רוח, הזיזו אותו –
נטוע היה באותה תנוחה כענף של העץ, כאילו מישהו עומד להתיישב עליו.
תומר עבר לגור בדירה שכורה בגבעתיים, ואני
התחתנתי ועברתי לגור בדירה שכורה ברחוב הירקון. כבר לא נפגשנו בכלל. המורה יצאה
לפנסיה והיועצת הפדגוגית – מנוחתה עדן – נפטרה. את אבא של תומר הייתי פוגש לפעמים
ברחוב הירקון כשהיה הולך לרחוץ בים.
"אַלֶן וְסַאלֶן," היה אומר,
"עוד משחקים בסכּינים, חַבִּיבִּי?" כשהיה אומר זאת הייתי מתכווץ תחתיי.
"מה שלום תומר?" הייתי שואל.
"העבודה עשר. אבל עדיין לא מצא את בחירת
לבו, אתה יודע, הוא קצת קשה. יש הרבה בחורות אבל הוא בררן. נו, איך לפעמים, פעם
ככה פעם ככה. אבל מישהי קבועה זה לא. לא חשוב, שיהיה בריא עד מאה ועשרים. צלצל
אליו פעם. הוא ישמח." ושוב כשהיה אומר זאת, הייתי חש החמצה וריח רע בחלל הפה.
עד אשר הגעתי למצב שכאשר הייתי רואה אותו בדרך לים, הייתי ממהר, חוצה את המדרכה
ופונה ברחוב צדדי כדי שלא יבחין בי.
פעם חמקתי ממנו. הייתי בדרך לפגישה
ב"אגודת הסופרים" שברחוב קפלן והלכתי דרך רחוב הנביאים. באמצע הרחוב,
סמוך לחצר בית הספר, נשאתי את ראשי מעלה כמימים ימימה כדי לראות את הכיסא, והוא
אכן היה שם, מאובק ומפויח כולו. לא יודע איזה שיגעון נכנס בי, אמרתי לעצמי שאכּנס
לחצר "ספרא" ומשם לבניין הישן של בית הספר. הכול השתנה: הברזייה הייתה
חדשה, ואת שוק הגוגואים חיסלו לטובת צריף המחשבים. היה זה יום חג הסוכות ואיש לא
היה בבית הספר, למרות זאת, הבניין היה פתוח. טיפסתי במדרגות האבן הרחבות. את קירות
המסדרונות קישטו ציורי מחשב במקום אותם הציורים המעוותים בצבעי מים וצבעי גואש
שנהגנו לצייר, ובקומה השלישית היו קריקטורות של פוליטיקאים בתנוחות שונות על הקיר,
תחתיהן היה חתום "רמי מאירי ותלמידי בית הספר". את כיתות ז' ו-ח'
ב"גבריאלי הכרמל" חיסלו, כנראה בעקבות האינטגרציה, והתלמידים למדו שם
עכשיו רק עד כיתה ו' ואחר כך עברו לחטיבת הביניים בתיכון. כך שתחת לשלט הדבוק
למשקוף שעליו בעבר היה כתוב ז'2 – הכיתה שלי ושל תומר – היה כתוב עכשיו ה'1.
נכנסתי לכיתה. כאן כבר הכול נשמר פחות או יותר
כפי שהיה. לוח, ספוג וגירים, כיסאות ושולחנות חדשים, ירוקים, הרצל על הקיר עם
המנורה; אבל במקום נשיאנו קציר, הופיע פרצופו השְׂפַמְנוּנִי של עייזר ויצמן,
ובמקום ראש ממשלתנו מנחם בגין, הופיע פרצופו מדושן העונג של בנימין נתניהו. חשבתי
לעצמי, הנה גם בכיתה יש שינוי. העברתי את עיניי על כל הכיסאות והשולחנות הירוקים,
שני כיסאות לכל שולחן, ואז נח מבטי על השולחן באמצע, בקִדמת הכיתה, זה שלמול
המורה. שם היה רק כיסא אחד, זה שהיה בעבר של חגית, ובמקום שבו ישב בעבר תומר – היה
חלל. הרגשתי כאילו מישהו בּוֹצֵעַ אותי לשניים והתחלתי להזיע. נסוּגוֹתי אל המפתן
והשענתי את ראשי על מזוזת הדלת. את זרועי מָתַחְתִּי כלפי מעלה ואחזתי במשקוף
שעליו היה כתוב ה'1. ואז נשמע קול: "סלח לי אדוני, בית הספר סגור היום
בפני…" שמעתי את הקול חלושות, זה בא מרחוק, מצד שמאל. הפניתי את ראשי לכיוון,
ומרחוק קרבה אליי דמות מטושטשת בשמלה. ולמרות ששיערתי כי זו אחת המזכירות, שכנראה
הגיעה לכאן גם ביום החופשה, לא יכולתי להשתחרר מן העובדה שמרחוק היא נראתה כמו
היועצת הפדגוגית – מנוחתה עדן – "סלח לי אדוני, בית הספר סגור היום בפני
תלמידים ש…" ואת סוף המשפט לא הצלחתי להבין משום-מה, הוא נבלע. היא קרבה
וקרבה לעברי וכבר עמדה מטרים ספורים ממני, ואז הבחנתי בפרצופה: היא הזיעה מאוד מן
המאמץ, אבל מוזר, טיפות הזיעה תיעלו עצמן בינות לפצעי הבגרות הגדולים שהופיעו על
פניה. נסוּגוֹתי לאחור ונתקלתי בַּדלת. סַבְתִּי במקום והתחלתי לרוץ במדרגות ומן
המדרגות לחצר "ספרא" ומחצר "ספרא" דרך שער בית הספר אל
המדרכה. שם נעמדתי. מתנשף בכבדות הורדתי את הראש אל הבטן כשידיי אוחזות במותניי.
כל הדם זרם לראש. חיכיתי רגע ואז באיטיות הרמתי אותו כלפי מעלה, הכיסא לא היה שם –
אין כיסא. סַבּוֹתִי את גזע העץ בחצי עיגול ואימצתי את עיניי כדי לראות מבעד
לענפים – אין כיסא. השלמתי את הסיבוב סביב העץ ושוב הבטתי מעלה – לעזאזל – הכיסא
לא היה שם. התחלתי להתנשם שוב בכבדות רבה. עמדתי שם, נשען בידי על גזע העץ ונשכתי
את שפתיי. אחר כך מצמצתי פעם ופעמיים. פתחתי את הפה ושחררתי את שרירי הפנים. אישה
שיצאה משער בית הספר ועברה בסמוך, הביטה עליי בתמיהה ואמרה: "בית הספר סגור
היום בפני תלמידים והורים. זה יום חג." שוב מצמצתי והיא המשיכה ללכת. התחלתי
להתרחק משם כשאני יורד לכיוון רחוב אבן גבירול, "לא להסתכל," מלמלתי
לעצמי, "מה זה כל כך חשוב?" למלמתי. אבל לפני שדרות ח"ן לא יכולתי
להתאפק עוד. ידעתי שבעוד מטרים ספורים העץ ייעלם משדה ראייתי. סַבּוֹתִי – אבל
הצמרת הייתה ריקה. הוא לא היה שם. הכיסא לא היה שם. אין כיסא.
הזמן עובר מהר. קיבלתי עבודה כעורך בהוצאת ספרים
קטנה ועזבתי את ההוראה. מתומר לא שמעתי כלום. אבל מדי בוקר הייתי רואה את אבא שלו
בדרך לים, קיץ וחורף – המתמיד – "אַלֶן וְסַאלֶן, איך לפעמים, פעם ככה פעם
ככה, פעם יש גלים פעם אין…" השתדלתי להימנע משיחה עמו. בהתחלה הייתי רואה
אותו וחומק. אחר כך החלטתי לצאת מוקדם בחצי שעה למקום העבודה שלי ברחוב בר-כוכבא
רק כדי לא לפגוש בו. הייתי מגיע למקום העבודה ומתיישב לשולחן הכתיבה, ובעשר הדקות
הראשונות לא הייתי יכול להשתחרר מתחושת הטמטום שאני מגיע חצי שעה קודם לעבודה כי
לא נעים לי לפגוש מישהו. ככה זה היה עד מרץ, פורים. ערב אחד במרץ קיבלתי הודעה בזו
הלשון על המזכירה האלקטרונית:
"רני, הי, כאן תומר (שתיקה). אני לא כל
כך טוב עם מזכירות אלקטרוניות, יש לי תחושה כזאת שאני מדבר אל עצמי (שתיקה). אני
מקווה שאתה בסדר. אל תיבהל, אבל אני מבשל. אני מזמין אותך ביום שבת הקרוב, שישה
בחודש, לארוחת צהריים אצלי בשעה שתיים (שתיקה). אני מקווה שזה בסדר מבחינתך.
הכתובת שלי היא המרי עשרים ושש קומה שלישית, דלת משמאל, אתה כבר תראה (שתיקה).
מספר הטלפון שלי הוא שבע שלוש אחת תשע, חמש שמונה חמש. אני חוזר, שבע שלוש אחת
תשע, חמש שמונה חמש (שתיקה). תאשר לי שאתה בא." אישרתי.
ישבנו בדירה של תומר על המרפסת ואכלנו. מולי,
על הקיר, הייתה תלויה התמונה של האיש השמן. עדיין היה יושב על כיסא קטנטן, נפוח
כולו, ידיו משולבות על כרסו וכל פרצופו מתאמץ מריכוז כאילו הוא עומד בכל רגע
להתפוצץ. תחת לתמונה כמשָׁנים-שָׁנימה היה כתוב – אני שותק. אכלנו סטייקים, אורז
וסלט שתומר הכין במו ידיו. שתינו דיאט קולה מכּוסות גבוהות. תומר ישב מולי כשידיו
שלובות. הוא הביט עליי כשסנטרו מצודד כלפי מעלה. כמו תמיד, חלפה מחשבה במוחי, אבל
לא. משהו היה שונה.
"אתה עדיין סוחב איתך את התמונה?"
שאלתי.
"זה הסמל המסחרי שלי." אמר כשהוא
גוחן על הסטייק.
"מי זה האיש שבתמונה?" שאלתי בפה
מלא.
"לא יודע," אמר, "פעם גזרתי את
זה מעיתון 'דבר'."
שתקנו.
"מה זה כל החפצים ההם שמפוזרים שם?"
הוריתי בזרועי לאחור אל עבר הסלון.
"אה, זה, תגיד לי מזל טוב. הפסקתי להיות
מורה להתעמלות. אני מפעיל עכשיו רשת קטנה של פעילויות בגנים לגיל הרך, אתה יודע,
הפעלה, טיפוח היציבה, משחקים וכל זה. מה שאתה רואה בסלון זה המשחקים של
הילדים."
"הרבה פעילות, מה?"
"כן, צריך לסחוב את כל הכדורים הצבעוניים
האלה לגנים ואת הגלגיליות ואת סלי הפלסטיק והצורות ההנדסיות הגדולות מהספוג שאתה
רואה שם בפינה. לכל דבר יש תפקיד. מטקות, צלחת מעופפת מחומר רך, מה שאתה רוצה יש
כאן. איפה לנו היו הדברים האלה?"
"לנו היו סכינים," אמרתי.
"כן."
שתקנו.
"ואתה מרוצה מזה?" שאלתי, ואז אמרנו
שנינו ביחד:
"איך לפעמים, פעם ככה פעם ככה, אַלֶן
וְסַאלֶן, פעם שולחן, פעם כיסא."
גיחכנו.
"ואתה?" הוא שאל.
"אני מה?"
"אתה מרוצה מההוראה?"
"אה, אני כבר לא מורה. עזבתי את ההוראה.
קיבלתי עבודה כעורך בהוצאת ספרים קטנה."
"אז לא נהיה מורים," הוא אמר.
"מה לעשות."
"לא יסריח לנו מהפה," הוא אמר
וגיחך.
"לא," אמרתי. חשבתי לעצמי, תמיד
כשאתה מדבר עם אדם שלא ראית שנים, אתה נזכר תוך כדי שיחה איתו, בתכונות האופי שלו.
מה אהבת בו. מה לא אהבת. זה בא לא רק מטון הדיבור אלא גם מתנועות הידיים ותזוזת
הראש, ואז מתווסף לזה עוד משהו שלא הכרת קודם, בדרך כלל זה מבט או מילה חוזרת שלא
הייתה אופיינית. זה לא נראה לך. זאת לא הדמות שציירת עד לרגע זה. ואתה חושב מה קרה
כאן, לעזאזל, במשך כל הזמן הזה שלא היית. לרגע עוד נדמה לך שאתה עומד על השינוי,
הנה שוב אפשר להניח יסוד על יסוד, אבל לא. זה חמק ממך.
"עוד אוהב ערבים?"
"מה?"
"שאלתי אם אתה עוד אוהב ערבים."
"מה לעשות," אמרתי.
"תגיד, אתה בטח זוכר את חגית,"
קפאתי על מקומי.
"כן…"
"היא גננת. פגשתי אותה. היא גננת באחד
הגנים שאני מפעיל בו את הילדים."
שתקתי.
"לא תאמין," הוסיף, "אני יוצא
איתה קצת. חודשיים אנחנו כבר יוצאים. יש כימיה."
"אתה יוצא עם חגית? עם טינקרבּל?"
"כן, מפתיע?"
"אני מקווה שאתה לא קושר אותה."
הוא חייך.
"הרבה זמן לא יצרתי קשר עם בחורה. נראה
לאן זה ילך."
"תגיד, מה עם נתי?" שאלתי.
"לא יודע. לא שמעתי מה קרה איתו."
"גם אני, מעניין. אז אתה וחגית יוצאים,
נחמד, זה סוף טוב."
"נראה מה ייצא מהילד הזה, אל תקפוץ
למסקנות כל כך מהר."
"אתה יודע…" אמרתי, וכאן שתקתי
ממושכות. הרגשתי שהסטייק עולה לי והתנשפתי.
"שתה קצת…" הוא אמר.
"תודה." שתיתי.
"אתה יודע, תומר, הכיסא שהשלכת מהחלון
ביום ההוא היה תלוי שם שנים. לא ניסרו את העץ במשך שנים. הייתי עובר ורואה אותו
תלוי שם בלב הצמרת והלב שלי משום מה היה תמיד מתמלא בשמחה. עד לפני כמה חודשים.
לפני כמה חודשים עברתי שם והוא לא היה."
"אתה יושב עליו."
"מה?" קפצתי ממקומי.
"אתה יושב עליו. זה הכיסא הזה. הזמנתי
אותך בעיקר כדי לספר לך את זה. בסוכות הורדתי את הכיסא מהעץ ולקחתי אותו הביתה.
מספיק היה תלוי שם כל השנים האלה. באתי עם האוטו, טיפסתי עם חבל והורדתי
אותו."
קרבתי אל הכיסא. הוא היה צבוע בחום, אבל ניכר
היה בו שהוא אותו כיסא, אותה משענת דהויה שעליה כתוב בלורד שחור – אני שותק –
ואותו חריץ אלכסוני מוכר החוצה את המושב. מיששתי את הכיסא וחייכתי זדונית. ואז,
כמהופנטים, במין תִּזמון מדהים, קמנו ואחזנו בכיסא. אחד בכל צד. ובתנופה חזקה
ומשותפת השלכנו את הכיסא אל מעבר למרפסת. הכיסא ריחף לשנייה באוויר ואז נתקע באחת
על צמרת העץ. עמדנו זה מול זה משתאים. לפתע הבחנו ששנינו באותו גובה – הגובה שלי –
ופרצנו בצחוק.
הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת
לספרות "מאזניִם", אחר כונס בספר סיפוריי "סוף הקומדיה".
