מונולוג של בַּת (סיפור קצר)

מונולוג של בַּת

כשיוֹמין יושב באמבט הלבן שקצותיו משחירים וצינורותיו מעלים חֶלֶד, באה ומתגנבת אליו בבואתה של שרה. הוא חופן את שפופרת האמבטיה בשתי כפות ידיו כחפץ יקר. היא מקפידה בהופעתה, נחשפת חלק אַחַר חלק, ולבסוף מתגלה לפניו במלואה, כשהיא שעונה על הקיר, עוטה כתונת לילה ורודה. כפות רגליה הגַרמיות, השזורות ורידים בּלטניים, משולחות קדימה ברישול בשל החום המהבּיל מן האמבט. כתפיה שמוטות, מה שמבליט את עמוד השִׁדרה העקום משהו. בטנה ושדיה מדולדלים.

   יומין מחכך את שיניו בשפתו התחתונה ומחכה בנחת כפושע המכיר בצידוק-הדין לטון העולבני של שרה. יש משהו מדכא מאוד בישיבה השפופה על השרפרף המתקלף באמצע האמבט, כשיד אחת אוחזת בשפופרת האמבטיה והאחרת בידית למניעת החלקה שהתקין בידיו הרועדות לפני כשנה. שאריות של שומן ולכלוך נתקשו על שִׂפתות האמבט.

   וממרחקים גדולים, ממדבריות אין-קץ, חודר מבעד לחלון הקטן ריח הריקבון. יומין יכול לחוש אותו בנחיריו השעירים. שרה הביאה אותו. חמיצות שמקורה אלפי מילין מכאן. היא, החמיצות, חצתה גבולות והסיגה תחומים, והכול כדי להידחק בצפיפות מבעד לחלון הקטן ולשקוע לאט על המדפים הקטנים ועל המראָה הסגלגלה, להינעץ בסדקים שבין אריחי הקיר, לפשׂות בהם כמחלה ממארת.

   "יש לך סיגריה, אדוני?"

   "את יודעת, שרה, אינני מעשן."

   "אני צריכה סיגריה. וואס קען מען מאכן (מה אפשר לעשות), נכון? אתה לימדת אותי את זה. שרה, וואס קען מען מאכן, מיין מַזְל (מה אפשר לעשות, המזל שלי)." היא מחקה את קולו. אחר כך היא מסיטה את תלתליה הזהובים מעיניה ואצבעותיה מקבּעות אותם מאחורי התנוכים. כשהיא מרימה את ידה, יומין מבחין בבית השחי השעיר דלילות, ובינות לשערות חבויה לה נקודת חן, גידול ממאיר.

   "מה אתה נועץ את העיניים שלך בבית השחי שלי."

   תחושת אוֹנוּת קלה מציפה את יומין. עיניה של שרה בולטות כשל פוחלץ, ועם זאת, עמוק בתוכן יש משהו פלגמטי.

   "אין לך מושג איזה פחד, אבא. אין לך מושג. אנשים תמיד אומרים: יישר כוח, חזק וברוך, בקרוב אצלך, רק בשמחות. אין לך מושג אבא. אתה שוכב דָּחוּף וְסָחוּף, מזיע כולך, ואיש לא מושיט לך עזרה. כל חיי אני זוכרת אותך הולך עם הצילינדר ההוא, זה ששמרת עוד מיום החתונה שלך. באחת השנים נקרע ראש הצילינדר ונראה כמו ארובה קטנה, ואתה רצת לתקן את הכובע המיושן בטירוף. יש לך סיגריה, אבא? רק סיגריה אחת, זה הכול."

   "אינני מעשן, שרה," יומין חופן את שפופרת האמבטיה בשתי כפות ידיו, מנסה נואשות להתחבא מאחוריה.

   "מדוע אתה שומר באדיקות על החפצים הישנים. תיקח משהו אִתך? לֶדֶת, שֶׁבֶת, דַּעַת, צֵאת. אבא, אדם נולד פעם אחת. בעל כורחו הוא נולד, לידה בכוח. אחר כך הוא יושב. מתוך חיקוי הוא יושב. אחרים עושים זאת, זה קל, הוא עושה כמותם. אחר כך עומד. מאוחר יותר רוכש דעת, מקצוע, מתמקצע בחיים. הוריו עוזרים לו במידת האפשר. הוא אינו לבד בעולם הזה כמו איזה כלב חוצות. הוא חי בתוך מסגרת: כפר או עיר, נגיד עיר. בעיר יש מכרים ובשעות הפנאי הוא מטייל ופוגש אותם. הם רוחשים לו כבוד. יש אצלו יֵצֶר תחרותי שהוא פיתח ואף הישגיו נאים. לאט לאט לומד האדם הזה את סוד הצביעות, מה זה טקט, כואב לי אבא,

   "יום אחד בעיבורה או בטבורה של עיר הוא פוגש אישה, ונדמה לו, רק נדמה לו, שלפניו נפש-אחות. והוא נושא אותה, והיא יולדת והוא מוליד, וביחד, שניים-שלושה ילדים ורכוש משותף שנערם בארץ, או בחו"ל, כואב לי אבא,

   "ואין אותו אדם מַפְנֶה ראשו אל הֶעָבָר, ואין הוא חושב על העתיד, כלומר מותו. הוא מעדיף ללכת כסומא, טוב לו בעיוורונו. והוא מְפַתֵּחַ גינוני חיבה, וממתיק בסָכָרִין לשמחת הכלל ולשמחתו את ההווה, וּבְסַפְּרוֹ סיפורים מן העבר הרחוק והקרוב, הוא מחליק ומיישר, מְעַבֶּה וּמְקַעֵר את ימי ילדותו ובַחֲרוּתוֹ וחייו עם אשתו וילדות ילדיו, ואין המוות בא אליו בחטף, ואף אין הוא זוחל אליו מתונות בדמות מְבֻרְדֶּסֶת אוחזת מגל. כואב לי אבא,

   "יום אחד אותו אדם, אותו יצור, נכנס למיטה, עוצם את העיניים ומת. וכך הוא שוכב עד שקרוביו סופגים את המכה הקשה, אך המובנת מאליה, שאותו אדם לא יחזור אליהם, ידפוק בדלת, ישתה קפה, יפטפט על מִלֲלַי, יזכיר את גִלֲלַי, וכך החסר הולך ונאטם. אתה בן-אדם כזה, אבא. אתה זורם. תסתכל בי ותגיד: אין מה לעשות, זו יד המקרה. אני מבטיחה לך, אבא. יציאתך שלך תהיה קלה, קלה מאוד. אל דאגה, אתה תצא קל מן העולם הזה."

הסיפור פורסם לראשונה בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".  

אזוב ועצבת (סיפור קצר)

אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת

 

בעיה ראשונה: הכותל ניצב ברחוב לואי פסטר ליד פאב המגדלור. בעיה טופוגרפית. בעיה נוספת היא החום הכבד השורר במדינה הזאת בחודשי הקיץ. אוגוסט זה חודש שבו מוחך מתייבש לחלוטין. עד כדי כך מתייבש שאינך זוכר כלל ששנה שעברה היה אותו דבר כמו עכשיו, ובהווה אתה אומר לעצמך כל הזמן: "אוגוסט כזה עוד לא היה לנו."

   לא היה? ודאי שהיה.

   רק המוח יבש ואתה עצמך לא זוכר דבר.

   אתה דופק לעצמך פעם ופעמיים על המצח ביד מיוזעת, וטיפות הזיעה מתעלות עצמן בינות לרקות.

   בעיה שלישית שהיא תת-בעיה של הבעיה השנייה: המזגן התקלקל, ולכן אני צריך לדרדר את המונית המכוערת ששכרתי בסִמטאות הצרות של דרום תל אביב, כשהכול מסביבי אפור ומתמסמס.

הוא עלה למונית נחוש מאוד, אַדְנוּתִי. תיק הג'יימס בונד שלו הונח בקפידה לצִדו על המושב. מיד הבנתי שהוא לא מכאן ולא מעכשיו. יבוא ישיר מאירופה?

   תייר, שמח ועלץ לבי. תייר בדרום תל אביב באמצע יום חם, זאת הזדמנות לגַרְזֵן את התייר: תעריפי הנסיעה עולים בזה הרגע בשלוש מאות אחוזים בשל החום והעצבים. כל שחשבתי עליו הוא פשוט לְגַרְזֵן את התייר פיננסית. חוצפה שכזאת, לבוש כולו בחליפה מהודרת, אַדְנוּתִי, מייצג לפניי את אירופה, את הטיולים עליהם אני, סטודנט ללשון העברית, חולם. חוסך לי כסף בעבודה כשכיר על מונית רק כדי לטייל. והנה הוא בא משם, מאושר הוא כאן, ואני עוד צריך לשרת אותו.

"לירושלים בבקשה," אמר הקול האדנותי ותיקן את משקפיו שגלשו לו על שולי חוטמו.

   "בסדר," אמרתי והפעלתי את הרדיו. מוסיקת ריקודים מעצבנת בקעה מתוכו. מתוך אילוץ נדנדתי ראשי לכאן ולכאן. יופי. ירושלים. נסיעה טובה מצאת לך, גלגול מוצלח כמו שאומרים בתחנה. ירושלים זה כמעט מאה שקל היום, אחר כך אולי נתפוס משהו בחזרה, אפילו בחצי מחיר, לא אכפת לי. נגיד עוד חמישים שקל, והנה חצי קופה, רק שלא יהיו פקקים בדרך, רק שלא יהיו פקקים…

   "זה רחוק?" שאל הלה. למען האמת, נראה היה לי שפה בעצם התחיל שורש הרעיון הזדוני, מכאן הוא בעצם הֵנֵץ. עצם השאלה של האיש כבר בישרה מעשה קונדס. הוא היה תלוש כל כך, ובאמת איזו מין שאלה היא זו אם ירושלים רחוקה מסֶנְטֶר תל אביב. שאלה שמזמינה צרות.

"שאלתי אם זה רחוק."

"לא." עניתי קצרות, וריכזתי מבטי בזגוגית הקדמית, פוזל מדי פעם לאחור באמצעות מבט חטוף במראה הפנורמית. האיש ישב נינוח מאוד. נראה שהחום והלחות לא הפריעו לו כלל. מובן שציפיתי לשאלה: אולי יש לך מזגן? אבל זו לא באה, ועניין חוסר התקשורת הזה ואי-התלוניוּת הזו העלו את רף התסכול שלי מעלה-מעלה. חשתי איבה כלפי האיש הזה, הזורם כל כך בקלות בהוויה. שום דבר לא רובץ עליו: לא תשלומים לאוניברסיטה, לא עבודות מזדמנות מחורבנות, לא מע"מ, לא מס הכנסה. הם באירופה או באמריקה יודעים איך לחיות.

   "זה עוד רחוק?" שאל האיש כעבור כמה דקות. כאן אני כבר משוכנע שהחל להירקם הרעיון הזדוני, כאשר לשאלה התווספה העובדה שפקק גדול צמח ביציאה מכביש חיל השריון לדרך ירושלים.

   "לא." עניתי.

התחלתי לאבד את סבלנותי. השיירה הייתה מזדחלת באיטיות ומאחוריי המכוניות מצטברות כמו ריבית של מינוס בבנק. שיירות כאלה הן חלק מן הנוף שלי. התחלתי לשנוא את הנסיעה למרות שקודם עלצתי לקראתה. וככל שהתקדמתי מגומגמות על כביש האספלט המקורצף, לפניי ומאחוריי אינסוף מכוניות, יצא לי החשק לנסוע עכשיו בחום לירושלים: לטפס את הקסטל, להתפתות ולהיכנס לבקר את סבתא שלי ואת המשורר שמעון שלוש ואת הדוד שלי, והנה שרפנו את היום ויש רק חצי קופה, אולי מאה שקל, ומה שהרווחנו זה טיול לירושלים, שתי חוויות וחצי ואולי שיחה עם משורר. לאחר השִׁרשור המחשבתי הזה רציתי להוריד את הנוסע היקר שלי בו במקום, שילך קצת על כביש חיל השריון, מה יש?

   דמיינתי לעצמי אותו הולך בחליפה הכהה שלו על אֵם הדרך כשבידו ג'יימס בונד מהוה, מאובק, נעליו מתלכלכות מן האבק וכולו מזיע. הצצתי במראה הפנורמית כדי לראות את פרצופו. הוא ישב שם מחויך ומבושם עונג, מביט בדרך בחרדת קודש, ואפילו אגל זיעה לא נראה על מצחו.

   "למה אתה רוצה לנסוע לירושלים?" שאלתי.

   "אומרים שזו עיר הקודש," הוא ענה לי בחיוך. "אני נוצרי איסלנדי ובעוד יום אני נוסע חזרה למקום ממנו באתי. שמעת על איסלנד?"

   "שמעתי," אמרתי נאנח. השם איסלנד נשמע לי מצנן קצת וזה עצבן אותי עוד יותר. קינחתי את הזיעה בשרוול הקצר של חולצתי ושלחתי יד אחת אל מחוץ לחלון, כדי שאיזשהו איבר שלי יוכל להפך עצמו ברוח ולחוש קצת קור.

   "אז אתה נוסע לראות את ירושלים?"

   "לא מדויק. אני נוסע לשים פתק בכותל, כי אמרו לי שזה אחד הדברים שמביאים מזל לפני הנסיעה. הייתי רוצה לבקש מהאלוהים שלכם, שהוא גם האלוהים שלנו, כמה דברים."

   שתקתי. שיהיה. רוצה לבקש, שיבקש. ניקח אותו לכותל. כנראה ציפה ממני להסבר בעניין הכותל, מעין מבוא מקדים, ולכן ישב דרוך והביט בי, אך אני שהחום התיש אותי, העדפתי לשתוק.

   "איפה הפתק?" שאלתי לאחר שתיקה ארוכה והבטתי במראה הפנורמית כדי לראות את פרצופו.

   "בתיק," הוא אמר והִכּה על הג"יימס בונד שלו ביד אחת.

   "ומחר אתה נוסע לאיסלנד?"

   "כן, מחר."

   נמאס לי.

   בפנייה הראשונה ירדתי מן הכביש ופניתי ימינה. נמאס לי מבודהה וכל הקדושים האלה. הצצתי בשעוני. אנחנו נוסעים כבר עשר דקות, הלך לי כל היום. נמצא בשבילו איזה מין ירושלים, נברא בשבילו איזה מין כותל, אבל לירושלים של מטה אני לא נוסע, ובלי מאה שקל אני לא מוריד את האיש הזה. נסעתי לכיוון יפו. נכנסתי דרך "התקווה" ושם פניתי ל"יד אליהו". נסעתי ישר. ביצעתי עוד כמה סיבובים סביב יפו כדי שהנסיעה תיראה ארוכה, ונעצרתי ליד קיר אבנים ישן שהיה כותל של איזשהו בית שעיריית תל אביב יפו הרסה, והיה זכור לי עוד מימי ילדותי. הוא תמיד עמד שם, ככה סתם, חסר שימוש, וכעת מצאתי לו שימוש. אבנים גדולות כאלה, בינות לאבנים פתקאות סתמיות וקצת אזוב בצדדים – חיקוי בינוני של הכותל המערבי.

   "בבקשה, הכותל," אמרתי, והתפללתי שאיש לא סיפר לו איך נראה הכותל, ועוד התפללתי שהוא לא ראה בתמונות או בסרטים את הכניסה לכותל. אך הוא הודה לי, שילם לי את כספי ויצא באדנות, סוגר אחריו את הדלת במתינות.

   "תודה," אמר לי, קיפל את מעילו על זרועו, ובידו האחרת אחז בג'יימס בונד. הוא חצה את הכביש, מפסיע קוממיות לעבר הקיר, סליחה – הכותל.

באתי לתחנת המוניות ולא יכולתי להתאפק. ישבתי וסיפרתי לחברים על אודות אותו מקרה. בשפה פשוטה עשיתי את מלאכת הסיפור וכולם האזינו. ציפיתי שכולם יצחקו, אבל הם לא צחקו. יענקל'ה אמר שזה חטא קטן מאוד וזה לא נורא, ומורדוך הוסיף: "עזוב את החטא. כולנו עושים את זה, אפילו אתה עם הכיפה שלך – שאתה חובש בשביל הקליינטים הדתיים הקבועים שגירדת מהתחנה – הורדת יותר מנוסע אחד ליד הקיר הזה. אל תתרגש ממנו רני. אני עשיתי את הקטע הזה עם הקיר ברחוב לואי פסטר, שהתחפש לכותל, לפחות שלוש פעמים. רק שמשרד התחבורה לא יעלה עלינו הנהגים, זה הכול. טוב, יפה, התקדמת." הוא טפח על שכמי. "אתה למדת את הטריק."

   אלוהים, חשבתי, גם בזה אני לא מקורי?

מכתב:

עבור רן יגיל, טשרניחובסקי 45, תל אביב

מיקוד: 63428

הכותב: פרופסור ישעיהו ליבוביץ

לפני כחצי שנה נסע במכוניתך ד"ר זיגמונד ברונהילד, מרצה מוכשר לפילוסופיה. נפגשתי איתו פעם ופעמיים והחלפנו דעות שונות בענייני דת, פילוסופיה, מדע. הוא ביקש ממך לנסוע לירושלים כדי להתנסות בחוויה האווילית לטעמי, והפּגָנית משהו, של הנחת פתק בכותל המערבי, תופעה שהחלה מאוחר מאוד ביחס לבניית אותו קיר. אתה לקחת אותו עד קיר מסוים ביפו ושם הורדת אותו, כך סיפר לי, כשתיקו בידו ובתוכו הפתק.

   מר רן יגיל, אני רוצה להודות לך על כך, אשר מתוך שלא לשְמה, בא לשְמה. לא כל היהודים לוקים בעיוורון ומטיחים ראשם בכותל, יש גם כאלה החושבים. אינני יודע מדוע עשית את אשר עשית, אבל יש במעשה הזה משום קריאת תיגר על מושג הכותל, אם כי יש בו גם לא מעט רמייה.

   ד"ר ברונהילד סיפר לי אנקדוטה זו בבדיחות הדעת, ואני בהחלט מעריך אותך על הטריק הזדוני הקטנטן הלז, ועוד יותר אני מעריך את ד"ר ברונהילד על שיתוף הפעולה.

   מעשייה נאה, לא כן?

   לך תסביר לפרופסור המלומד והמפורסם שחם לי ורע לי, המזגן שוב התקלקל ואני לא רואה שום מוצא.

   והסיפור הזה על הכותל ביפו, רץ כבר שנים.

הסיפור פורסם בכתב העת לספרות "עמדה" ובמדור הספרות של "על המשמר". אחר פורסם בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".

קָדֵשׁ (סיפור קצר)

קָדֵשׁ

קָדֵשׁ חצוי, אבל ריקי כבר לא! נשאלת השאלה למה קדש חצוי? כי כבר אין לו מה לומר לה ואין לה מה לומר לו.

   קדש חצוי. הוא רוכב על האופנוע שלו, יאווה, צ'כי חורק, על פני רחובות תל אביב, מעלה שובל עשן. והיא מאחוריו בחיפושית שלה נוסעת. הם חוזרים ביחד מבית העסק המשותף שלהם.

   קדש חצוי, אך רצויה ההרגשה הזאת. לדעתו לפחות, רצויה ההרגשה הזאת. תמיד נשאלת השאלה: מה מחבר אותה אליו, אותו אליה. והיא בתוך החיפושית, פולקסווגן מדגם ישן. ליד ההגה פרצוף חמוץ, לא מרוצה מן ההוויה.

   זכורים לקדש זמנים אחרים. ימים של עונג אמיתי. זה היה לפני אלפי שנים, ולכן הזיכרון מעומעם, ועל כך הוא מתנצל בראש ובראשונה בפני עצמו. כי המוח חצוי, וגם קדש חצוי.

   מתי היו הזמנים ההם? ההיו בכלל? עת יצא קדש מתוך ההיכל הגדול והקדוש, שְׁטוף-זימה וסַעַר. ואלוהים כעס, הוי כמה שהוא כעס על היופי האבוד הזה. הוא כעס על שהקריב לבעל, לעשתורת.

   התנערות מוחלטת של מחול עִוועים, חרדת קודש גדולה, בדיקת דם המזבח – אלה היו מנת חלקו וכוסו של קדש בימים ההם. אז הוא היה אופוזיציה, אז גם קֹהֶלֶת הסכית ושמע. והיום הוא חצוי, קדש חצוי. מן הערים הגדולות הכנעניות באו נשים עירומות וגברים שהם נשים ולהֶפך ושוב להֶפך. והים, לא רחוק מכאן ניתן לראותו בעין, וקדש חצוי וזהות מינו לא ברורה לו די צורכו. היכן הלַהֶבֶת הקדומה?

   והיא נוסעת במכונית הפולקסווגן שלה מאחוריו, נראה שתפגע בו. הוא לפניה רכוב על היאווה שלו חצוי עד למאוד.

   "אינני יכולה להשלים עם זה. עם נטיותיו המיניות ההזויות. איני יכולה לשאת את הבושה. אתמול במיטה נתפס עם אותו הגבר, כשהדלקתי את האור: ניתור הלב, האכזבה המרה, הכאב החד, השיחה, הניסיון להבליג." – כל אלה מילים שלה בלבד.

   ואצלו רגש האשמה.

   "למה?"

   "למה קדש? למה המשיכה לשני המינים, המשיכה הקוטבית הזאת. הרעבון המיני הזה, אז, בעבר, ידעת ימים יפים יותר. כוהנים נהגו לסוך בשרך בשמן. והשמן נטף על כל הגוף, נמרח אט אט על איברים אינטימיים אלו. יומך יבש כל כך קדש. היכן הלַהֶבֶת הקדומה?"

   כל שנשארו הם הכלימה ורגש האשם הכבד והשיחה שאחרֵי, דהיינו הרצון לא להיות.

   "כעס מיובא היישר ממגירות הלב, קדש. הנה כעס קדוש ומיובא מונח לפניך במלוא הדרו. הכתמת אותי קדש. דם על הכותונות, דם שלא יימחה על כפות ידיי. נשים עירומות אחוזות אקסטזה. גברים עירומים שיכורי-שיכר, אכולי דיבוק, שופכים את זרעם זורים אותו לכל עֵבֶר."

   (די להתייסר. עליי לרצות אותה, אז אהיה חופשי להיות אִתו, די להתפלל.)

   היא נעה קדימה, במהירות התקרבה אליו. אכול רגשות אשם ועטוי זיכרונות מן הימים ההם, הניח לה, כאילו הניח לה לקרוב אליו. הפגוש כבר נגע בלוחית הזיהוי הסִפרתית של האופנוע.

   (די להתייסר. עליי לרצוח אותו. אוֹ אז אהיה חופשייה מן הכלימה.)

   היא הספיקה לראות אותה ולכן סטתה. אך הוא, תפוס-מחשבות, פגע באותה האחרת בכוח ועף מן האופנוע לצד הדרך. צעקה נפלטה מפיה של ריקי באוטו, צעקה שנבלעה ולא הגיעה לשום כתובת.

   היא נשברה. העצם של הכלבה נשברה, ובשנייה ההיא, במרחק של שנים, זה כל שהיא יכולה לְשַׁמֵּר בתודעתה: את רעש העצם הנשברת ואת הרגל השרירית הזאבית מידלדלת למול עיניה.

   וריקי אף זוכרת את הבכי של השניים: היבבות של הכלבה מתוך כאב, והישיבה של קדש על האספלט שרוט מעט בברכיים ובכפות הידיים; ישוב בעליבות כזאת, מחכה לחֶרֶב שתנחת על הצוואר. קורבן אדם קדום שכמותו, ודמעותיו המצוירות, הלא אנושיות, תלויות לו על לחייו התפוחות.

   היא לא ידעה לאן לפנות, לקדש, לכלבה? וכל שיכלה לחוש היו הרחמים על עצמה ואת כובד האחריות. "בעיית-היחס-למי?" נפתרה כשהכלבה קרבה אל קדש, מניחה כפותיה על חזהו השרירי עטוי המעיל, וליקקה את דמעותיו, תוך שהיא עצמה ממשיכה לייבב מכאב.

   "אני חושב שאני חייב לאשפז את עצמי," אמר קדש. "היכן כל השנים האלה, ריקי," אמר קדש.

   "רציתי לרצוח אותך," אמרה ריקי וליטפה את הכלבה הגדולה והשרירית, שייבבה מתוך כאב וחשפה שיניה מתוך חנפנות.

   "היכן כל השנים האלה," אמר קדש. ובלִבו הרהר בפולחן החיות הקדום, בכלב ובפרה הקדושה, בחתול, בשמש, בהיכל, במזבח, וליטף את הכלבה.

   יש שאלוהים סולח, הוא חשב. יש שאלוהים סולח על היופי האבוד.

   לפעמים הפתרון לבעיית הבעיות נמצא במרחק קטן כל כך מאִתנו, פשוט כמו קסם שהוסבר לנו לפרטים; איך לא חשבנו על כך קודם. לפעמים הפתרון לבעיות מצוי במרחק אימוץ כלב.

הסיפור פורסם בכתב העת "אפיריון". אחר כונס בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".

הַבֵּן (סיפור קצר)

הַבֵּן

אבא היה ישן אצלנו. באותן השנים הוא כבר לא זכר דבר. היה נוהג לספר את אותו הסיפור שוב ושוב במרווחי זמן של רבע שעה, עשרים דקות. הוא היה אוכל הרבה, באמצע הלילה היה מקיץ וניגש אליי.

   "קוּם!" הוא היה אומר. הייתי פוקח את עיניי. חושך מסביב. אחר כך הייתי מושיט יד ומדליק את מנורת הלילה. הוא היה לבוש שם בחליפה אפורה, כשלצווארו פפיון אדום, הָדוּר, ושיערו מסורק. המשקפיים היו שמוטים על חוטמו, וגופו כולו נקי ובָשׂוּם.

   זה היה משהו. ברגע הראשון, כשהבטתי בו, הרגשתי כמו אותו ילד שהייתי, כשהיה נוהג לקחת אותי בבוקר ראש השנה לשמוע "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף" בבית הכנסת. ברגע שבו הדלקתי את האור, לא ידעתי בדיוק היכן אני מצוי, בעבר הרחוק או בהווה המתרחק. ואבא היה מטלטל אותי חזק והיה אומר בקול רצוץ במבטאו הבולגרי: "קום, קדימה! נו! לאכול, לטייל!"

   אחר כך הייתי ניגש למטבח הקטן ומושיב אותו אט-אט על הכיסא, שנראה כמו כיסא פלסטיק של תינוקות רק גדול יותר. אתם צריכים להבין, זה היה אבא שלי.

   הייתי מכין לו ביצה קשה וסלט חי. הייתי שָׂם גבינה תשעה אחוז שומן בצד הסלט, כמו שהוא אהב, ערֵמה קטנה ולבנה, שתי פרוסות לחם קל וכוס קפה חלש. הרופאים אסרו עליו לשתות קפה, אבל הוא התעקש.

   "יש לך איזה פפירוסה, קדימה, נו," הוא היה אומר לי בתום הארוחה, אחרי שהיה מסיר מצווארו את מפית הנייר.

   "שתיים בלילה פפירוסה," הייתי ממלמל ושולף לו סיגריה אחת מהתיק שלי. הייתי מדליק לו אותה, הוא היה מעשן אותה לאט, בהנאה מרובה.

   "אלברט," כך היה קורא לי, למרות ששמי לא היה אלברט. היה לו אח בשם אלברט שמת בצעירותו משחפת לפני מלחמת העולם השנייה, והוא התעקש שאני אלברט. ככה זה אצל הסנילים, הם ננעלים על משהו, ואז זהו, לא תזיז אותם. אז הייתי אלברט בתקופה ההיא. תבינו, זה היה אבא שלי: זה שהרביץ לי וצעק עליי, וקילל את אימא לא פעם על כך שהיא זו שהביאה אותי לעולם.

   "טוֹף," היה אומר. "עכשיו לטייל." שתיים בלילה לטייל. אני זוכר את זה כמו היום. היינו יוצאים בשקט כדי שאיש מבני הבית לא יתעורר. הייתי מכניס אותו למעלית, מוריד אותו ופותח לפניו את דלת הכניסה לבניין. הוא היה ממלא את ריאותיו באוויר הלילה, כאילו זאת הייתה נשימתו האחרונה.

   וזאת הייתה הפעם הראשונה בכלל שיכולתי לדבר עם אבא שלי. קודם מעולם לא הצלחתי לתַקשר אִתו באמת, תמיד זה היה נגמר בבדיחות בנוסח "מה שלומי, מה שלומך," מערכת יחסים קלילה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהאיש הקשיב לי. מבעד לעיניים הטובות והמבודחות שסימלו בשבילי את הרצון לחיות, יכולתי לראות שהפעם מישהו באמת מקשיב לי, ואני סיפרתי לו הכול.

   אחר כך היינו עולים למעלה ונכנסים לישון. הוא היה מתפשט, מניח את בגדיו על הכיסא שליד המיטה, בקפידה, ומשתחל כמו עובּר אל מתחת לסדין. ואני הייתי גורר את רגליי ונרדם בבגדיי על המיטה.

   "קום! לאכול, לטייל, נו, קום!"

   "השתגעת אבא," אני מתיישב במיטה, רוק תפל בחלל פי, שיערי סתור. השעה שלוש, אולי שלוש וחצי, לפני שעה וחצי היינו בחוץ וקודם לזה אכלנו. הוא לא זוכר שום דבר, רק מביט בי במבט חודר-קודר כזה ואומר: "לאכול, לטייל, קום, נו!"

   ושוב אותה מסכת: אני מכין לו ביצה, גבינה תשעה אחוז, קצת סלט, את הגבינה הוא אוהב בערֵמה קטנה סמוך לסלט, אם לא – הוא לא אוכל. ככה זה, אימא שלי הייתה מפנקת אותו. אחר כך הוא היה מבקש לטייל. מובן שהוא לבוש כולו מכף רגל ועד ראש: עניבת פפיון אדומה לצווארו, ושיערו מסורק להפליא.

   "נצא," אני אומר. אני לוקח אותו ביד. אני אחוז חבלי שינה, אני עייף מאוד. אנחנו יוצאים החוצה, יורדים במעלית, חולפים מבעד לדלת הכניסה, מטיילים. הפעם אני שותק.

   אני מחזיר אותו למיטה לאחר הטיול הקצר. הוא פושט את בגדיו, מניח אותם בסמוך למיטה, משתחל פנימה כעובּר מתחת לסדין הלבן.

   אני מדשדש מנומנם לעבר המיטה שלי ונרדם בבגדיי ובנעליי על המיטה, ככה, כמו אבן.

   כעבור שעתיים, השעה כבר כמעט חמש וחצי, בעצם אולי כבר שש, בכל אופן מפציע אור בחוץ, הוא מעיר אותי: עניבת פפיון אדומה וריח בָּשׂוּם, הדוּר כולו והשיער מסורק כצפוי.

   "קום, לאכול, לטייל, נו, קום!"

   ואני שוב מהסס. זה אבא של לפני שנים? "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף", ראש השנה, נלך לבית הכנסת? אחר כך נאכל עוגת חֶנֶק של אימא ותה חיוור מהביל? לא. זה אבא של עכשיו, שנות השמונים בסופן, ואבא לא זוכר כלום והוא טרחן, לא נותן לישון בלילה כמו איזה תינוק נודניק. לתינוק אפשר להפליק, לזה אי אפשר, הוא חזק והוא אבא שלי. תבינו, זה היה אבא שלי. והוא אומר: "בוקר טוֹף. לקום, אוכל ולטייל!"

   "לא אוכל ולא לטייל, אני עייף אבא," אני ממלמל ביני לבין עצמי. לבסוף הוא נואש. אך לפני צאתו מהחדר, הוא עוצר ומביט בי. אני שוכב במיטה ורואה אותו במטושטש. הוא מרים את ידו הקטנה והקמוטה ואומר: "אה, איזה בן יש לי, חתיכת כפוי טובה וגם שוכֵף כל הזמן במיטה. עצלן כזה," ויוצא.

הסיפור פורסם לראשונה במדור הספרות של עיתון "דבר". אחר פורסם בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".

כֶּנֶס (סיפור קצר)

כֶּנֶס

מוקדש  לאִמי, בלהה יגיל

אני יורד במדרגות האבן אל הרחוב הקר. אני יורד במדרגות האבן אל הרחוב הקר. אני יורד במדרגות האבן והקור טופח על פניי. אדים של חום עולים מפי, או שמא זה עשן סיגריה. בזמן האחרון אני עצבני מאוד. דצמבר קַרְלִי. אני פוסע ברחוב המפויח. מוניות צהובות מהבהבות באורות קלושים על פני הכבישים. אני יוצא מסִמטה אחת, נכנס לאחרת. ליד אחד הדוכנים אני קונה לי פפסי קולה, משלם במהירות במטבעות קפואים וממשיך בדרכי. דצמבר, ניו יורק, קַרְלִי. אני כאן מזה שבועיים. קשה לשאת את הקור. תנוכי האוזניים קופאים, את קצות האצבעות אני מתקשה לחוש: בשר קפוא. אני חולף על פני סִמטה נוספת ונכנס לבניין נטוש.New York, New York, so nice they named it twice.

   אני יורד במדרגות האבן למרתף עלוב. אני יורד במדרגות, אני יורד. המדרגות לולייניות, הבטון מחורץ, רטיבות פּוֹשָׂה בקירות. אני יונק בחושך את הפפסי קולה שלי מתוך הקשית הלבנה.New York, New York, So nice they named it twice. דלת ברזל ניצבת מולי, דלת מחסן גדולה.

   יש בתנ"ך כמה מונחים לנביא: "חוזה", "רואֶה", "איש האלוהים". אני אומר זאת לעצמי כי אני מפחד. תמיד אני אומר זאת לעצמי כשאני מפחד מן העתיד המתקרב: פתיחת דלת, קניית משקה, ירידה במדרגות, נסיעה במונית, עישון סיגריה. לאן מסתעפות התולדות? ממה אתה מפחד, רני? אני מפחד מן המחר. יש סיכוי שנקום מחר, רני? כן. אין בטוח: יש סיכוי טוב. טוב, אז יש בתנ"ך כמה מונחים למילה נביא: "חוזה", "רואֶה", "איש האלוהים". והנה דלת ברזל גדולה. ידיי על כפות המנעול.

   אור חזק מכה בעיניים. קר בתוך החדר והאכזבה המיָדית נדבקת לקור. מה יש לנו כאן? אני בוחן את רוֹאוֹתַי: ספסלי עץ קשים אכולי טחב, שורות-שורות סדורים הספסלים. בהַנְגָּר המרתפי הרחב יושבים כמאה אנשים. חלקם מבוגרים מאוד, כובעים טירוליים לראשיהם, אחרים חבושים קסקטים מהוהים. קבוצה של פליטים, אני חושב ויונק מתוך הפפסי קולה שלי בהתרגשות, זקנים עלובים, צמוקים ומצוררים.

   אחד מהם עומד ומדבר ביובש באנגלית מגורמנת, והאחרים זוקפים ראשיהם ומאזינים. את השורות האחרונות מאכלסים בצפיפות גדולה אנשים צעירים, אחדים קצוצי שיער, אחרים מגולחי ראש, חמושים במשקפי שמש. כולם גברים. על הבמה, מאחורי הדובר הישיש, תלויה תמונה של אדולף היטלר. צלב קרס מעטר אותה. התמונה דהויה. אני עומד מאחורי אחד מחובשי המשקפיים ומשלב ידיים.

   "על אף שהנביאים קיבלו את דברי האלוהים, הרי כל אחד ואחד מהם 'עיבד' את הבשורה לפי טיב אישיותו." אני אישית מאוד מפחד מן העתיד המתקרב, בשל כך איני נוטה לזרום בהוויה. יש סיכוי שנקום מחר? ינקתי מן הפפסי קולה. נגעתי בכתפו של היושב לפניי. הוא הסתובב אליי מבועת, הפחד בתוכי גבר. קַרְלִי, חשבתי, קַרְלִי עכשיו מאוד.

   "אני יודע שזה כינוס של ותיקי המפלגה הנאצית. מי זה ההוא שם שמדבר על הבמה?" כמו נעירה של אתון יצאו המשפטים בעברית מפי בשל הפחד והבלבול. קַרְלִי בעצמות והזיעה יורדת טיפות-טיפות מבתי השחי אל הצלעות.

   האיש שלח בי מבט מוזר.

   "אתה מדבר עברית?" הוא שאל.

   "כן ואתה, גם אתה מדבר עברית?!" בלעתי את המילים. מיד ידעתי שטמנו לי פח. שירות הריגול הניאו-נאצי שתל בקהל הנאספים אדם דובר עברית, אולי אפילו ישראלי שמכר את נשמתו לשטן תמורת בצע כסף. כל תפקידו לצוד בקהל יהודים חדשים, ניאו-יהודים, סקרנים דוברי עברית, שבאו במיוחד לחזות בכֶּנֶס.

   לפתע, שתי שורות קדימה, מישהו הסתובב ונופף לי לשלום, מעין שלום חצוי, חסר ביטחון וחיוור, נופף ומיד הוריד את היד. הפרצוף הזה מוכר לי, חשבתי במאמץ, הוא מוכר לי.

   בבת אחת עברו כל שונאי ישראל בסך לנגד עיניי. אלה שדיוקנותיהם ידועים לי מספרי הדת וההיסטוריה: המן, אנטיוכוס אפיפאנס, טיטוס הרשע, תומאס דה טורקמדה, בוגדן חמלניצקי הנתעב, אדולף היטלר, הרמן גרינג, יוזף גבּלס, היינריך הימלר, אדולף אייכמן. למי לעזאזל הוא דומה, האיש שנופף לי לשלום בחביבות הססנית?

   בשל הסקרנות יצאתי מתוך השורה ונשענתי על הקיר. אך כיוון שהתרחקתי, לא הצלחתי בשום אופן לזהות את פני המנופף. חזרתי לשורה.

   האיש במשקפי השמש הסתובב ונתן לי פתק קמוט:

   "יא מניאק, כמה פעמים בג'וליס לקחתי אותך מארס בשש-בּש."

   הפתק היה כתוב בכתב יד מסוכסך, אלכסונית, האותיות לוחמות זו בזו.

   נזכרתי: גיל, מש"ק השלישות מג'וליס. מה הוא עושה פה?

   למען האמת, גיל מהצבא העכיר לי את האווירה. לא נותר דבר מההוד הגרמני הדֶמוֹנִי. הדברים החלו להיראות כמו מסיבת שחרור בג'וליס.

   איפה הדגלים בשחור-אדום, הדיוקנאות של השנואים מלימודי התיכון, אויבי החירות, המדים והמגפיים השחורים, ההצדעה במועל יד, הליכת הברווז, המוזיקה של ריכרד וַגְנֶר. דבר מאלה לא נראה לעין. רק תְּרָחִים זקנים בכובעים טירוליים בשורות הראשונות, וצעירים קצוצי שיער, מגולחי ראש, שזופים, בשורות האחרונות. סיימתי את הפפסי קולה שלי והתחלתי למוץ את הקרח. איזה קור, חשבתי, איזו אכזבה.

   "אלף שנים ייכּון הרייך השלישי. אלף שנים ייכּון הרייך השלישי…" הקול הדהד עמומות במרתף, כשהזקנים בכובעים הטירוליים לחששו ביניהם. האיש על הקתדרה ציטט מ"מיין קאמפּף".

   הצצתי פעם נוספת בפתק מגיל.

   "יא מניאק, כמה פעמים בג'וליס לקחתי אותך מארס בשש-בּש."      

   המשפט הזה הפחיד אותי יותר מהכול. במשך שלוש שנים, בסדנת הרכב בג'וליס, הפסדתי לגיל המגעיל את כל המשכורות הצבאיות שלי. אימא שלי הייתה תמיד שואלת לאן הלך הכסף. עד שיום אחד אִגרפתי יד והכיתי את גיל בפרצוף. מכה חזקה זאת הייתה. הוא התעלף במקום. בערב חיכו לי ליד חדר האוכל: דוד, אבי אזולאי, נחום מיקי-מאוס, הרצל פיטוסי, משה פְּרֶגֶר וגיל, שהספיק להתעורר מהמכה ומשעות תסכּול. שם, בבוץ, הם הוציאו אותי להורג. שמיכה אחת, אגרופים, בעיטות, יריקות, שבירת ביצים. הכול היה רע, ירוק-אפור.

   "קַרְלִי," מלמלתי, "באמת נורא קַרְלִי." הפפסי קולה טיפס בגרוני. רציתי להקיא. איש-איש ומלחמותיו.New York, New York, so nice they named it twice.

   הזקן ירד מן הקתדרה וניגש למקומו. אז הבחנתי בהם, בקהל הגדול, חמושים במשקפיים כמו כל הצעירים: דוד, אבי אזולאי, נחום מיקי-מאוס, הרצל פיטוסי, משה פְּרֶגֶר וגיל. דיברו בלחש בעברית בשורות האחרונות.

   לפני שהנואם הזקן התיישב, הוא הרים זרוע והצדיע במועל יד רועדת, תוך אמירת "הייל היטלר" עלובה כזאת, כולם מלמלו אחריו, "הייל היטלר, הייל היטלר." והשתתקו.

   אור חזק הִכּה בעיניים. יצאנו החוצה. לחצתי את ידו של גיל, והוא הזמין אותי למלון שלהם.

   "מה זה?" שאלתי והבטתי סביב.

   "איזה טמבל," אמר פיטוסי, "כל השורות האחרונות זה ישראלים שבאו לראות כֶּנֶס של ותיקי המפלגה הנאצית."

   "אתה רוצה להגיד לי שתשעים אחוז מן הקהל היו בעצם יהודים ישראלים שבאו לראות?"

   "אני לא רוצה להגיד לך כלום, הרי ראית במו עיניך את השורות האחרונות, גם בשורות באמצע היו ישראלים, זה היה כל כך בולט, לא?"

   "כן," אמרתי לנחום מיקי-מאוס.

   "טיול מאורגן לעניין, בסוף פוגשים את רני בכֶנֶס של ותיקי המפלגה הנאצית." צחק פְּרֶגֶר.

   "בואו, אני מזמין את כולם להמבורגר על חשבוני." אמרתי. בתוכי הצטערתי על ההזמנה החפוזה. פיטוסי כבר שפשף ידיים בהנאה נצלנית מכוערת, וגיל שלף את לוח השש-בּש מהתיק כנושא קללה עתיקה.

הסיפור פורסם לראשונה במוסף הספרות של "מעריב". אחר כונס בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".

אוטוביוגרפיה (סיפור קצר)

אוטוביוגרפיה (סיפור קצר)

אני מתחבא במכולת של סולומון כבר חמישה חודשים. אני עושה כאן הכול: סוחב סלים, מתקתק חשבונות, מסדר סחורות, מתדיין עם ספקים, הולך למנהל החשבונות, מפטפט עם לקוחות. אף אחד כאן לא הוגה את השם שלי נכון. כולם, אבל כו-לם מסרסים את השם הקצר שלי. שמי רני. שתי הברות אַה-אִי.

   גברת הוכבּרג מגוטליבּ 3 מקפידה לקרוא לי עמי. וכשהעמדתי אותה על טעותה, היא הביטה בי ואמרה: "סליחה, לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך, העיקר תשים את החלב במקרר." סולומון בעל המכולת בעצמו קורא לי רמי. לזכותו ייאמר שהוא טועה פחות מכולם – בכל זאת הוא מקפיד על העיצור רי"ש. סַפַּק החלב של "תנובה", יוסף, מתעקש לי לקרוא לי סמי, ואחריו כל ספקי החלב: דוד מ"טרה" ואלון שמואל מ"שטראוס". אלון שמואל תמיד אומר: "אבא שלך, באמת, לא יכול היה להכניס אותך קצת בבידור, שתהיה שחקן, היה מסדר אותך במשהו בחיים, תוכנית טלוויזיה, ערוץ 2." מיקי דדיאשווילי, הסוכן של "קוקה קולה", קורא לי דני, למרות שהוא היה שנתיים מתחתיי בבית הספר, ויש לי הרגשה קלה שהוא עושה את זה בכוונה. אריה, שעובד במשרד הקליטה של השר יאיר צבן קורא לי גילי. אך על כולם עולה דרורה מהמשרד של בועז בן-ציון – היא קוראת לי גדי. תמיד היא אומרת: "אתה גדי קטן."

   גדי יגיל זה אבא שלי. כשהייתי קטן המטפלת שלי קיקה הייתה לוקחת אותי לכיכר מסריק, שם הייתי משחק עם אורלי ויסמן. בסוף המשחק אחרי ששנינו כבר היינו מכוסים בבוץ, הייתה קיקה המטפלת שלי גוררת אותי ממש בכוח הביתה דרך רחוב רייך לשטנד.

   בשטנד פינת רייך היינו פוגשים בדרך כלל את הזמר שמוליק קראוס. למרות שהימים היו ימי קיץ, הוא היה תמיד עטוף במעיל רוח אדום, ועיניו היו מצועפות ואדומות. הוא היה ניגש אליי והיה אומר לקיקה: "אני מכיר אותו, זה גדי קטן." אחר כך היה מרים אותי ומעיף אותי באוויר, ואני הייתי צורח מתוך פחד. הוא היה תופס אותי ביד אחת, למרות שהייתי כבר די גדול ודי כבד. "זה, גברת," היה אומר, "זה גדי קטן. אני מכיר אותו כל כך. את כל המשפחה אני מכיר: את הדוד מוטקֶה והדוד יוסי והדודה חנה והדוד דורי ואת האימא בלהה, אבל זה, זה גדי קטן." אחר כך היה זורק אותי פעם נוספת באוויר, תופס ומניח על המדרכה. הייתי עומד שם חֲמוּר-סֵבֶר. לשוני הייתה נבלטת מבין שפתיי. שתי רגליי הקטנות והצמיגיות הנתונות בתוך סנדלי קיץ קטנטנים נטועות היו במשבצת המדרכה. ראשי היה סחרחר בשל הריחוף שנכפה עליי. את ידיי הייתי מניח על מותניי בחוזקה, והייתי אומר מְלֵא-ביטחון: "אני לא גדי, אני רני."

   "רמי," סולומון קרא לי. ניגשתי אליו. "קח את החמש אבטיח האלה לדרורה." הרמתי את הַמַּשּׂאוֹי, הוא היה כבד, והלכתי לרחוב דב הוז 8. השמש קפחה. שקיות הניילון המתוחות כמעט נקרעו בין כפות ידיי המיוזעות. זיעה נטפה ממצחי וזרועותיי האדימו. חציתי את כביש האספלט השחור לחניה הפרטית. נכנסתי לבית וטיפסתי את שלוש הקומות מתנשף. הנחתי את האבטיחים על הרצפה לפני דלת הכניסה לדירה וצלצלתי בפעמון. שרוול חולצתי היה רטוב מזיעה. "שלום, מה שלומך. בועז, הבן של גדי כאן. הוא עובד. תדע לך שאני מאוד אוהבת בחורים צעירים שעובדים. מה זה, מה הבאת? אבטיחים? מי ביקש את זה? אה זה… חה חה חה. בועז, הוא הביא אבטיחים. חמישה אבטיחים. אני ביקשתי ממנו קרטיב אבטיח, בפירוש אמרתי לסולומון בטלפון, קרטיב אבטיח. הוא לא מבין עברית? מאוד מצטערת. בשביל זה אני לא משלמת. מסכן, סחבת את זה עד לפה, הנה קח לך," הוא הושיטה יד לארנק, "אני נורא מצטערת גדי, אבל רק אתמול קניתי אבטיחים."

   אני מתחבא במכולת של סולומון כבר חצי שנה. כשאני בא הביתה, אני עייף מאוד. אני זורק את תיק המותן שלי ליד המיטה ונשכב אפרקדן: את עיניי אני תולה בתקרה. קורי עכביש נאחזים במקום שבו זווית הקיר נפגשת עם תקרת החדר: לִכְלוֹכֶת מוזרה. לאט לאט נעצמות העיניים שלי וכמו תמיד אותה המחשבה: איפה כל השנים האלה. אני לא גדי, אני רני. אני לא גדי אני רני. איפה כל השנים, אני לא גדי אני רני. אני לא גדי אני רני. אני לא גדי אני רני אני לא גדי אני רני. איפה כל אני לא גדי אני רני אנילאגדי אנירני אנילאגדיאנירני. אנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירני. אני. 

הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת לספרות "עמדה" ובמדור הספרות של "ידיעות אחרונות". אחר פורסם בקובץ סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".        

גברת טְרָכֶאוֹסְטוֹמִי (סיפור קצר)

רץ כמטורף במסדרונות איכילוב, פעם שלישית היום, ובאותו עניין. צריך לשים לזה סוף. מה יהיה עם הילדה הזאת. הוא הרגיש כבד מאוד. מאז שקיבל את טיפול-נמרץ-ילדים אין לו יום ואין לו לילה. אולי היה צריך לסרב לקידום הזה. חללים כאלה רחבים. לא הספיק להוריד את נעלי הניילון המוקיוניות של חדרי הניתוח ואת כובע האמבטיה עם הגומי. החלוק הכחול והסטטוסקופ התנופפו לכל עבר והוא והתנשף. "היא לא בת יחידה אצלי, יש לי עשרות ילדים חולים על הראש," מלמל. הגיע למעליות ולחץ בכוח על הכפתור כאילו שזה יזרז עניינים. כפף את הראש והרים אותו בחזרה, ניסה לנשום. בחודש האחרון עשה ג'וגינג בפארק. די התבייש לדדות בין המסלולים, כולם כאלה רזים ויפים, והוא כזה כבד – טנק בטרינינג. המעלית לא הגיעה. לעזאזל, חשב, דווקא כשצריך אותה, ולחץ שוב על הכפתור. לפתע החליט. הוא רץ למדרגות.

בקומה השנייה הבחין בחטף שמעלית אחת שוב תקועה. צריך לצלצל לאברם מהמשק שיזמין אותם ושיסדרו את זה. הכול על הראש שלי. מהמעלית השנייה יצאה אם עם ילד ורטייה על עינו. אני מכיר אותם, חשב, אבל לא זכר בדיוק את המקרה. היה רע בשמות. הוא הגיע לקומה הרביעית מתנשף כולו. רץ במסדרון עד שהגיע לדלפק האשפוז, סמוך לפינת המשחקים. הם היו שם, שלושתם. האב כבר כרע על הרצפה בתחינה. הילדה הסרבנית שמה ידיים על הגרון ולא הייתה מוכנה להוריד אותן. היא חרחרה. לחשוב, לחשוב. האם עמדה דומעת ובידיה מכשיר הסַקְשֶן הידני. הילדה כבר החלה לאבד צבע. תחת עיניה נראו כתמים אפורים. אי אפשר לטשטש את הילדה כל שלוש-ארבע שעות, חשב, זאת פעם שלישית היום שהיא מסרבת להסתקשן. עקשנית כזאת. ההורים התנפלו עליו, הייאוש בעיניהם. בדיוק חלף על פניו אברם עם ארגז הכלים הכחול שלו. יש לי עשר דקות בדיוק לפתור את זה, חשב. עשר דקות, לא יותר.

 *

 כשבאו אליו בפעם הראשונה לפני חצי שנה עם הילדה כדי לעשות את הניתוח, הוא ידע שאיתם תהיינה בעיות. עקרון הרצף עקרון השמצף, צריך להצמיד את הילד. ההורים היאפים זה אסון, והחרדים, הם הכי גרועים. פעם איזה אב חרדי טיפס לו על העצבים, אז הוא זרק לו את המשפט האלמותי שלו: "אני רופא ילדים, לא רופא הורים". והחרדי רשף בעיניו ולחש מבעד לזקנו: "כתוב בגמרא: טוב שברופאים לגיהינום". הוא נרתע ומאז לא אמר יותר את המשפט הזה. משהו התגנב ללבו. בכל פעם שילד חולה היה מביט בו בעיניו הגדולות, היה נזכר במשפט המפחיד הזה. אני בכלל במקור רופא אף-אוזן-גרון של ילדים ולא איזה ביג בוס, חשב. מתי לעזאזל התחלתי להיות קרייריסט כזה?

"איך קוראים לחמודה?"

"עדן", אמר האב. הילדה נשמה קשה. היא לא יכלה לדבר. הבצקת המוקשה ממש חנקה אותה, נלפתה סביב מיתרי הקול.

"מה יהיה דוקטור?" שאלה האם.

"צריך לנתח. אין ברירה," הוא ענה והישיר מבט. מוטב לא ללכת סחור-סחור. הקטנה בת הארבע נלפתה סביב רגלי האם.

"נורית האחות נתנה לנו את החוברת הזו," אמרה האם והוציאה ביד רועדת מהתיק חוברת-מוכרת, שהוא עצמו כתב, עליה מצוירת ילדה המביטה בילד שעל צווארו פפיון, וכותרתה: "ילד עם קנה פתוח – טְרָכֶאוֹסְטוֹמִי."

"החוברת מה זה מפחידה," אמרה האם.

"כן, זה ממש לא ידידותי," אישר האב, "אני הייתי המום. הסברים קרים ותמונות מנוכרות…"

"ואי אפשר להבין כלום," התפרצה האם לדברי האב, "סחוס התיירואיד, סחוס הקריקואיד, בלוטת המגן, פתח בקנה הנשימה, מה זה, מה זה?"

"טוב, לאט לאט. אני אסביר לכם." אבל קודם לכן, חשב, עליו לשבות את לב הילדה. הוא הושיט את היד לכיס והוציא בלון.

כל כך אהב ליצנות רפואית. פעם חשב להיות שחקן. הוא אפילו הלך לחוג של תום לוי באוניברסיטה ולמד שם שנה אחת. אבל לא היה לו זמן. הרפואה גזלה הכול. מלבד זאת, היו שם כישרונות אחרים, כל אחד פצצת אנרגיה. אבל משהו נשאר לו משם. באותה שנה באוניברסיטה בחוג למשחק פגש מישהי שלמדה בחו"ל איך ליצור מבלונים חיות, חפצים ודמויות. קראו לה דנה והיא לימדה אותו לעשות כלב פודל וכלב נקניק, זר פרחים ולב, קוף ואריה. הידיים הזריזות שלו, שבעתיד הלא-רחוק תנתחנה גרונות, פיסלו בבלונים במיומנות.

היא לקחה אותו איתה ויחד הם הופיעו בימי הולדת ובקייטנות, לעיתים היו מתנדבים בבתי-חולים. בסוף הם התחתנו. עד היום הם נשואים. היא עוד עושה ימי הולדת, קייטנות ומסיבות, אבל הוא פרש ממשחק וליצנות לטובת רפואה. עם זאת, דבר אחד אימץ לעצמו משם: בכיס הוא מחזיק תמיד בלון. הוא שולף אותו ברגע המתאים, ובמיומנות המאפיינת אותו כמנתח, הוא נושף בבלון ועושה נפלאות בידיו, כשהוא מסביר כל שלב ושלב עד שמתקבל, למשל, כלב פודל. אחר כך מהכיס השני הוא שולף לורד שחור, מצייר לו פרצוף ומגיש אותו לילד או לילדה, וכך הוא קונה את ההורים ואת הילדים כאחד.

"תראי, עדן." הוא נשף מלוא ריאותיו בבלון וחשב, אני צריך לעשות כושר, אין לי אוויר. אולי כדאי להתחיל להצטרף לג'וגינג של דנה. נשף עוד נשיפה בבלון והתחיל מפסל בידיו ומדבר.

"תראי מה אני עושה. אני מקפל את הבלון ומצמיד אותו, עד שנוצרות בועות. אני מצמיד בועה לבועה. אל תפחדי, זה לא מתפוצץ. עכשיו אני מסובב עוד סיבוב." הוא עשה פאוזה ואמר, "הנה ראש של כלב. עכשיו אני עושה עוד שתי בועות לרגל ולכף הרגל ועוד שתי בועות לרגל השנייה ולכף הרגל השנייה. עכשיו בואי נעשה פוּ בזנב, שלוש-ארבע ו-" הם נשפו שניהם בקצה הבלון והזנב צץ והתנפח. הילדה פרצה בצחוק אילם. הוא הוציא מהכיס השני את הלורד השחור וצייר. "בבקשה – כלב פודל." ההורים היו המומים, והילדה חייכה מאוזן לאוזן, ניגשה אליו, לקחה את הפודל-בלון בזהירות והושיטה לו את הבובה. "איך קוראים לבובה, עדן?"

הוא שמח שזכר את השם. הילדה הניעה שפתיים, "רוני." הוא קרא אותן.

"אה, רוני. שם יפה," אמר והביט בבובה.

"תדע," אמר האב הנרגש, "שהיא לא נותנת את רוני לאף אחד. זה שהיא נתנה לך את הבובה, זה אומר שקנית אותה." האם הנהנה לאות הסכמה. הרופא אחז בבובה ודיבר להורים.

"תראו, טרכאוסטומי הוא פתח בצוואר לקנה הנשימה. פותחים פתח כירורגי כדי לאפשר זרימה של אוויר לריאות במקום הדרך הטבעית, כלומר האף והפה." הוא התיישב על אחד הכיסאות הצבעוניים בפינת המשחקים, כשהוא אוחז בבובה. "לאחר שיוצרים פתח בצוואר, מוחדרת דרכו צינורית – קוראים לה קָנוּלָה – שמאפשרת מעבר אוויר וסילוק ההפרשות." האב רצה לשאול משהו, אבל האם הצעירה היסתה אותו בידה.

"הקנולה היא דמוית פרפר," הוא אמר וליטף את הבובה. אחר לקח את הילדה והושיבה על ברכיו. היא הביטה עליו בהערצה. "הקנולה מוצמדת לצוואר באמצעות רצועה דקה. אנחנו נלמד אתכם לשאוב הפרשות ליחתיות מהקנולה, להחליף קנולה וגם תעברו קורס החייאה למקרה הצורך. לא להיבהל. יש אנשים מבוגרים שחיים עשרות שנים עם טרכאוסטומי…"

 *

 "גברת טרכאוסטומי," אמר האב. "הגננת קראה לה ככה. לדעתי, מאז התחילו הבעיות."

"איזה שטויות אתה מדבר, מה זה קשור?" אמרה האם.

גברת טרכאוסטומי מסרבת להסתקשן. פעם שלישית היום. נו טוב, בערב כבר לא יהיה לי כוח לעשות ג'וגינג עם דנה. היא כזאת קלילה תמיד ואני משתרך מאחוריה, זה מביך. טנק בטרינינג. למדתי כירורגיה ולא פסיכולוגיה, חשב. הכניס יד לכיס ושלף את הבלון. הקטנה, שתפסה את הטריק, פרצה בבכי ורצה להתחבא מאחורי משולש ג'ימבורי בפינת המשחקים. החרחור שלה מאחורי הצורה הגיאומטרית הענקית נשמע נורא. עכשיו האב החל ליבב. התחרט והחזיר את הבלון לכיס. אברם מהמשק עם ארגז הכלים היה בקצה המסדרון, ליד המעליות. נראה שהבחין בזה שהמעלית מקולקלת והתעכב שם.

"אברם!" הרופא צעק אליו, "בוא, בוא שנייה." אברם קרב אליו במהירות והארגז בידו. "עדן," הוא קרא לילדה. הראש צץ מאחורי המשולש. ניסה להיזכר איך קוראים לבובה. אוף, אימץ את זיכרונו.

"מה יש?" שאל אברם.

"חכה כאן רגע. אני צריך אותך," אמר וקרץ לו.

"נורית!" הוא קרא לאחות, "בואי רגע, ותביאי שלוש מסיכות סטריליות וכפפות גומי." האחות גררה את המגירה ואחר עקפה את דלפק הקבלה וקרבה אליו.

"עדן," הוא היה תקיף עכשיו, "אנחנו צריכים לעשות ניתוח לרוני." תודה לאל, נזכרתי בשם של הבובה, חשב. "קשה לה לנשום. אני שומע את זה אפילו מכאן. נעשה לה חור בצוואר ויהיה לה קל יותר. בואי ותביאי את רוני." ההורים היו המומים מכדי להגיב, אך הילדה הסקרנית צצה מאחורי המשולש ובידה הבובה.

היא הושיטה תוך חרחור קשה את הבובה לרופא. הוא הרכיב את הסטטוסקופ על אוזניו ולחץ את החלק הדיסקי והקר אל חזה הבובה. "מחרחרת," הוא אמר לעדן, "מחרחרת מאוד חזק. אין מה לעשות, צריך לנתח. אברם, תביא את המשולש והכיסא הצבעוני", ואברם רץ והביא את הכיסא ואת המשולש. הרופא הניח את המשולש על הכיסא ועל המשולש השכיב את הבובה. "עדן, בואי תעמדי לידי בזמן הניתוח. קודם כול ללבוש מסיכות." רק עכשיו נזכר שלא הוריד את נעלי הניילון המוקיוניות של חדר הניתוח, את החלוק הכחול והכובע המצחיק עם הגומי. "ללבוש, ללבוש." הוא זירז בידיו את נורית ואברם כשהוא מדגים, ואלה עשו כמצוותו. "עכשיו כפפות". נורית חילקה לשלושתם כפפות גומי והם עטו אותן במהירות. זה נראה מגוחך לגמרי. שלושה מבוגרים לבושים כרופאים-מנתחים בפינת המשחקים של המחלקה. הילדה אחזה בידו של הרופא. היא נראתה אפורה מאוד, אך מאושרת.

"אברם, פְּתַח את הארגז כלים." אברם מיהר לעשות זאת. הוא נזכר איך כשפאטץ' אדאמס הגיע לארץ ובא לבית החולים, הוא כל כך שמח להצטרף אליו לסיבוב במחלקה. הוא לבש תחפושת משובצת עם כובע כתום של פינקי הליצן ועבר ממיטה למיטה עם פאטץ', והם עשו חוכמעס.

"קודם כול," הוא דיבר ברצינות משוחקת תחת למסיכה, "זריקת הרדמה. את הטסטר הדק." אברם התכופף ושלף את הטסטר הדק. הוא מסר אותו לאחות, האחות מסרה אותו לעדן ועדן מסרה אותו לרופא. זה הרים את הטסטר כבודק כמות נוזלים במזרק, ואחר דקר את הבובה בזרועה. "זהו," הוא אמר לילדה, "רוני ישנה." ומיד פנה אל אברם, "את המקדחה, בבקשה." אברם התכופף ושלף מקדחה מארגז הכלים. מסר אותה לנורית האחות ונורית מסרה לעדן, שלא שיערה עד כמה המקדחה כבדה וכמעט כרעה תחתיה. הרופא עזר לה ואמר, "תודה." הילדה חייכה אליו. ניכר היה עליה שהיא מרוצה מההצגה.

הוא נזכר איך פעם כשעבר במסדרונות, חלף על פני חרד ויאפי שישבו מתוחים בפינת ההורים. החסיד החרד עם הגרביים הלבנים, כפף עצמו אל היאפי עם העגיל הצועני ולחש על אוזנו "לא הרופא מרפא". והוא חשב, לפתע, כמה זה נכון. ועוד חשב שהמשפט הזה לא הגיע לאוזניו ככה סתם, במקרה.

"ראש מקדח קטן, הכי קטן." אברם שלף אותו במהירות, ושוב הריטואל הקבוע, הוא מעביר לאחות והאחות לילדה והילדה לרופא. ההורים עמדו משתאים. הרופא הרכיב את הראש על המקדחה. "לחשמל!" פקד, ונורית האחות רצה עם הכבל ותקעה את השקע בתקע. הרופא לחץ על הֶדֶק המקדחה, וזו השמיעה רעש צורמני והראש הסתובב במהירות והבהיל קצת את הילדה. היא מצמצה, אך מיד פרצה בצחוק אילם. "עכשיו לעבודה," אמר הרופא, גחן מעל הבובה עם המקדחה ונקב חור בצוואר הפלסטיק הוורוד והקשיח. "נורית, קנולה, סרט וקתטרים." האחות רצה אל מעבר לדלפק, פשפשה שם וחזרה עם כל הציוד. "את הקנולה והסרט," פקד הרופא בחומרה, והאחות השחילה במיומנות את הסרט בצדי הקנולה. ואז הטקס הקבוע: מהאחות לילדה ומהילדה לרופא. הוא בחן את הקנולה הזעירה כנגד הניאון בדרמטיות יתר, ואחר גחן על הבובה והשחיל אותה אל החור בגרון הפלסטיק. הרופא מתח את הסרט סביב צווארה של הבובה וקשר. "אברם, מספריים," והמספריים החליפו ידיים. "אני חותך את הסרט אלכסונית כדי שיהיה קל אחר כך לשלוף אותו," הסביר ברצינות לילדה. "קתטר כחול," הוא פקד על האחות, וזו פתחה את הניילון ומסרה את הקתטר לילדה. "את מכשיר הסקשן הידני בבקשה." אמר להורים, והאם ניגשה הלומה לגמרי ומסרה את המכשיר לרופא. הרופא לקח את הקתטר מידי הילדה והרכיב אותו על הפינגר של הסקשן. "אברם, תתחיל לדרוך על המפוח, ועדן תעשה סקשן לבובה." הילדה שלחה את זרועותיה הקטנות והאפורות ואחזה בקתטר. אברם החל לפמפם במפוח, והיא, במיומנות של בעלת ניסיון אמיתי, החדירה את הקתטר אל תוך הקנולה וסיקשנה את הבובה. הרופא הרים את הבובה בידיו, ואמר: "הנה, רוני גם היא גברת טרכאוסטומי, והיא נושמת נהדר."

הרופא אסף אוויר לקטע הקשה בהצגה, "עכשיו אני לעדן," אמר. הוא נתן לעדן את הבובה עם הקנולה, הרים אותן והשכיב את שתיהן על המשולש. "קתטר כחול חדש," ציווה על האחות. האחות מיהרה להרכיב את הקתטר על הפינגר. "אברם, לפמפם." אברם הניע את רגלו מעלה-מטה על המפוח והרופא שלח את ידיו המיומנות ובשאיבה אחת שאב לצינור את הנוזל הליחתי. אט-אט חזר הצבע אל פני הילדה, והיא חייכה. הוא חזר על הפעולה עוד פעם ואחר הוריד את הילדה על הרצפה ובזרועותיה הבובה. "עכשיו," אמר, "כל שלוש-ארבע שעות כמו שעון, סקשן לרוני, חובה. ואחר כך סקשן לעדן. ברור?" הילדה, שהצבע הוורדרד הספיק לחזור ללחייה חייכה, שמה אצבע על הקנולה שלה ואמרה בקול נמוך, אך צלול:

"כן, זה ברור."

 פורסם ב"עתון 77"

קאמי, נובלה ביוגרפית מאת רן יגיל (מקטע)

קאמי

אבא שלי היה יינן. הוא נאבק באיתני הטבע כדי לייצר משהו אנושי, איכותי, שמשתבח עם השנים. כזה אני. בחום הגדול של אלג'יריה, 38 מעלות בצל, אפילו הציפורים היו נאלמות דום, יש ליין טעם של בִּצה מחוממת; בחורף – אתה צריך להיאבק בכדורי ברד בגודל של ביצי יונה. אחר כך שואלים אותך מה כל כך אבסורדי בקיום הזה? כן, כזה אני. כמו אבי. עירום למול הברד, חשוף חזה, בלי חולצה, חצי גוף נכווה למול השמש הקופחת – רק במילים במקום בענבים. רק במשפטים מהלכי קסם במקום בהֶקְטוֹלִיטְרִים של יין.

   רצינו אז, הצרפתים, אולי בעצם אנו רוצים עד היום, קיבוע התרבות תחת הבּרבּריוּת והקנאוּת, כלומר הטמעה, איחוד וצִרפות הגזעים. ככה זה שרוצים את הלא-טבעי, זאת שאלה של זמן עד שהעסק מתפוצץ לך בפרצוף.

   אבי לא היה להוט להתגייס. הוא היה איש מקצוע. לא חייל ופטריוט צרפתי. היין היה חשוב מן המולדת הישנה והרחוקה. כשפצע את ידו לאחר שנקרא לשירות מילואים, ביקש מהנהלת המפעל שתתערב אצל הקולונל, מפקד גדוד הרגלים הראשון, כדי שידחו את תקופת השירות שלו עד העונה המתה. אבל גרמניה תקפה, המלחמה פרצה ואבי התגייס.

   החיילים אמרו: את השפם נחתוך לו לקייזר. אבל אחרי כמה ימים של שעועית מקולקלת ובשר בקר, אבא התגעגע ליין. אני משוכנע בזה. הוא נפצע. אחר כך מת מפצעיו. את גופתו לא החזירו מעולם הביתה, לאלג'יריה. בסך הכול נפל בתחילת המלחמה האיומה והמיותרת ההיא, והספיק להילחם רק כמה שבועות. בשר תותחים ותו לא. כל זה קרה כשהייתי בן 11 חודש.

   שם אחי הגדול כשם אבי, לוסיין, אבל השם ניתן לו כמובן עוד לפני שאבי נהרג. בשִׁרשור הדורות, האנושות אוהבת לחזור על שמות.

   אמי. השקט שלה, הסגירוּת שלה – בנו אותי. חירשת למחצה. אינה יודעת קרוא וכתוב. שמה קתרין הלן, אבל כולם קראו לה הלן כדי לא לבלבל אותה עם אִמָּהּ, סבתא שלי, שגם לה קראו קתרין. כאמור, בשרשור הדורות האנושות אוהבת לחזור על שמות.

   הן היו השוטר הטוב והשוטר הרע – אמי וסבתי, בסדר הזה. אפשר לומר בקצרה שחיינו על סף העוני. באלג'יריה של אז, זה היה מעט מאוד. אולי בשל כך אני מקפיד לשמור תמיד על מה שיש לי.

   בעיקר שנאתי את מנוחות הצהריים הכפייתיות לצד סבתא. ריח החמיצוּת, הריח הֶעָלוּם של זִקנותנו, היה עולה באפי. כבר אז הרגשתי שאנחנו נרקבים מהר. הדודים שלי עבדו קשה. לפועלים האמיתיים אין אף פעם חופשים, והם עובדים במשך שבוע כל יום כעשר שעות. הדוד אטיין, למשל, היה צריך לחתוך לעצמו את היד כדי לצאת לחופשה.

   לקולנוע הייתי הולך עם סבתא. גם היא לא ידעה לקרוא. הייתה מעמידה פנים כאילו שכחה את המשקפיים בבית, ואני הייתי צריך להקריא לה את הכתוביות.

   בן עשר הייתי כשנכנסתי לבית הספר העממי לנערים. לואי ז'רמן, המורה שלי, היה לי כאב שני, בעצם אם חושבים על זה – ראשון. בחורף, היו התנורים שורקים שם. ילדים אחדים פחדו, אמרו שזה רוחות. אני לא. ז'רמן אמר על אלוהים כי יש כאלה המאמינים בו ואחרים לא. זה לא היה זר לי. אצלנו במשפחה לא היה גן עדן ולא גיהינום. אם מישהו היה מת, סבתא הייתה אומרת: "טוב, יותר הוא לא יפליץ". מה שהכומר אמר בשיעורי קטכיזם איני זוכר ואיני משוכנע שאני רוצה לזכור. הוא נתן לי פעם סטירה כי פטפטתי. את זה אני זוכר היטב.

   הצטיינתי בצרפתית. בבית שלי לא היה אף ספר. אהבתי ללמוד וז'רמן הבין זאת. לקראת סוף השנה הוא עצר אותי ואמר: "הנאתך לשבת בכיתה קורנת מכל תווי פניך. שיא האופטימיות. נצנוץ של אושר על כל גילוי של ידע, על כל היסק ומסקנה. ממש רואים את גלגלי המוח שלך בפעולה. ברגע שאימא שלך באה לראות אותי בעניין המִלגה, ידעתי שתתקבל."

   "אבל סבתא מתנגדת," אמרתי, "היא רוצה שאלך לעבוד כשליח כמו אח שלי לוסיין."

   "היא יותר נובחת מאשר נושכת." סיכם ז'רמן בחיוך.

   מקס, חבר שלמד איתי, חשב שאני ממוצא אלזסי. הוא חטף אגרוף בפרצוף. זה טוב מאוד כי הפנס השחור מציג לראווה מי ניצח כאן במערכה. כבר אז בחרתי בצד הנכון. אין לי כל בעיה לכתוב מכתבי ידידות אליהם, אבל שלא ישייכו אותי לשם. אני לא גרמני. עד כאן.

   הייתי נוסע עם חברי פּייר פָסינָה לתיכון. לא היה מקום בחשמלית – הרגליים על המדרגה וכל הגוף בחוץ. הנוף חלף ביעף. לקחנו סיכונים בדרך ללימודים.   אהבתי ללמוד. מכיתות מסוימות ראו את הים – ריבוע של חלון מעורר מחשבות.

   בשאלונים נאלצתי לסמן שאמי משרתת. ההגדרה עקרת בית לא הייתה קיימת. הִקפתי בעיגול. אחר כך מחקתי. אחר שוב הוספתי בכתב יד. בפעם הראשונה הבנתי מה זו בושה ומה זה להתבייש מהבושה. לקחתי את הטפסים הביתה והחזרתי אותם ריקים ברוּבּריקוֹת של ההורים. בבית לא ידע איש לכתוב מלבדי, ומי שידע, אבי, מת במלחמה הנוראה ההיא. העוני הוא לב הבּערוּת. זאת לא מליצה ולא קלישאה. כשהייתי שקוע בתוך העוני לא הרגשתי כלום. הוא היה כמו אוויר-העולם המקיף אותנו. בבית הספר התיכון כשהכרתי את ילדי הקצינים הצרפתיים, התוודעתי לפְּערים.

   בגיל 16-15 התחלתי לבעוט בכדור בְּיֶתֶר שְׂאֵת. אין כמו משחק הכדורגל למזג את המעמדות החברתיים. לקח לי קצת זמן ועברתי כמה וכמה תפקידים עד שמצאתי את מקומי בשער. מעכשיו גם מותר היה לי לתפוס את הכדור ביד. זה בהחלט יתרון. "בֶּבֶּר!" הם קראו לי, "בֶּבֶּר," לא אלבֶּר, "תמסור לכאן, לכאן! אני חופשי." הייתי טוטאלי בעניין הזה כמו בכל מה שמשך אותי באף לאורך החיים. בלמתי בחזי כדור שנבעט והתעלפתי בין עמודי השער. להיות שומר החומות.

   הצטיינתי בספרות. שאר המקצועות פחות עניינו אותי. עם הזמן צברתי ביטחון בבית הספר, נפתחתי והפכתי לפרא לא קטן. הייתי עקשן. פעמים רבות נענשתי על כך. היו משאירים אותי בכיתה שעות. אהבתי לצפות בעצי הבננה שנראו מן החלון. הייתה להם צורה מעוררת השראה וחלום. גיליתי את ההנאה שבהזיה. הייתי בעדה. אני בעד ההזיה.

   אימא וסבתא באו לטקס חלוקת המְלָגוֹת. האחת בכובע מגוחך, ואילו האחרת בצעיף פתטי. שוב חשתי בושה. עם זאת דווקא סבתא, שבתחילה התנגדה כל כך שאלמד, היא זו שרשמה אותי לספרייה העירונית. ז'רמן צדק, נובחת אבל לא נושכת.

   אהבתי לקרוא את ז'וּל וֶרְן ואלכּסנדר דְּיוּמָא, ואהבתי להסביר לעצמי למה אני כל כך אוהב לקרוא אותם. בהתחלה סברתי כי זה הדמיון, הפנטזיה, ההרפתקה; אחר כך הסקתי כי מה שמשך אותי הוא יותר האיך ולא המה – כלומר שניתן להעלות את הדברים שהם כותבים בפרוזה על הבמה. יש בהם יסוד דרמטי. בסוף גיליתי את בַּלְזָק ושם נעצרתי לזמן-מה בגלל רוחב המגרש. עולם ומלואו.

   הספרות משכה אותי יותר מהפילוסופיה. אני חושב שזה ניכר בכתביי. אהבת הספרות היא קמאית. הייתי יושב שעות לשולחן האוכל, קורא ומהרהר. וככל שהייתי קורא יותר, הייתה משפחתי הולכת ומתרחקת ממני (לא נעים להודות). זה כמו צילום ישן שהולך ודוהה. הם היו כמו סצינה רומנטית מסרט בתחנת רכבת. אני משעין את מצחי אל זגוגית החלון בקרון והם מתקטנים, הולכים ונעלמים מעיניי. הם היו כאן בתוך חלל החדר הקטן, הקיפו אותי, הם ועָקוֹת היומיום שלהם, בעיות הקיום של כל אחת ואחד, אבל אני כבר רחקתי למחוזות אחרים.

   בהיותי בן 17 חליתי בשחפת. מאדם בריא, ספורטאי, שוער ניצב בשער, הפכתי חולה. הגוף קרס. יכול להיות כי ברגעים אלה נולד בי הסופר. אולי. ירקתי דם ורוד לרוב. אימא שתקה כתמיד. אולי ידעה בסתר ליבה שאבריא. הערצתי אותה על כך שלא הפכה טרחנית. קראתי את אֶפִּיקְטֶטוּס. חשתי כעבד המבקש להשתחרר מכבליו. ניסיתי ללא הועיל לחיות עם הכאב באופן סטוֹאי.

   ז'אן גְרֶנְיֶה, המורה לפילוסופיה, בא לבקר אותי בבית החולים. בקושי יכולתי להוציא מילה מהפה. זו תחושה איומה. הבטן נשרפת לך מִבִּפנים. כתבתי לו דברים על פתקים והוא ענה לי בעל פה.

   בחומי הזיתי נופים סוריאליסטיים. ניטעה בי אהבה לצבע, למופשט: כחולים ואדומים עזים. גם צהוב ולבן בוהקים. אולי היו אלה געגועֵי מוח ועיניים לנוף  האלג'ירי: לים הכחול, לחול הזהוב, ללובן של האור. את עצמי דימיתי כדמות בשחור עטופה באדום – צבע הדם, צבע החיים מחד והשחפת מאידך. אני חושב שברגעי ההזיה הקצרים הללו הושרש בי הזָר. בימי פיכחון מצאתי נחמה בקריאת אנדרֶה ז'יד.

   משהוטב לי לא החזירו אותי הביתה אל הצפיפות והעוני. שיכנו אותי בחדר נפרד אצל הדוד גוסטב והדודה גבי. הדוד היה קצב טרזן וגרגרן שאהב סיפורים וספרים. אצלו הכרתי את אנטול פראנס, אמיל זולא, ואפילו את ג'יימס ג'ויס. בתוך הספרייה האקלקטית שלו נתפסתי לשאלות האסתטיות של פול ואלרי.

   ז'אן גרנייה, מורי לפילוסופיה, גילה עניין בטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִיּוּת. דתות הודו קסמו לו. לי לא. הוא היה אומר: "אפשר ללכת אל העולם רק דרך העולם, ואל האלוהים רק דרך האלוהים." הוא נואש מהאדם. אני לא. בכל זאת לקחתי ממנו לא מעט את ההתבוננות בטבע: שרוע בצל תרזה, צופה בשמיים כמעט נטולי עבים, רואה את הרקיע מתמוטט ונבלע בריק. יש מבעים כאלה במסות שכתבתי, בסיפורי "גלות ומלכוּת" וכמובן בתיאורי אוֹראן ב"דֶּבֶר".

   זכיתי בפרסים ומעט מלגות על חיבוריי במסגרת התיכון. אי אפשר לומר שהייתי תלמיד מצטיין, אבל הייתי סקרן. ניטשה שבה אותי עם הכתיבה הדֶמונית והסמלית שלו. קיוויתי ללמוד בפריז. כיום כשאני מסתכל על הדברים הבוסריים שכתבתי, אני מבין עד כמה ז'יד השפיע עליי. אני מתכוון לטקסטים הנסבלים יותר.

   פרסמתי דברים ירוקים ב"דרום", ירחון לספרות ולאמנות בעריכת גרנייה. לעזאזל הייאוש הדרמטי הזה, החיקויים לוֶרְלֶן, הכתיבה עם התשוקה. הייתי יומרני. כתבתי מסות: "הפילוסופיה של המאה" – לא פחות – שבה ניתחתי את ברגסון. אחר כך שאפתי לכתוב מסה על אודות המוזיקה. שופנהאואר וניטשה כיכבו. גרפומניה פורייה.

   יחסי לז'יד הפך מורכב – שנאה ואהבה. ז'יד בערבוביה. כל כך שנאתי את קוֹקְטוֹ עד שזיהיתי לחלוטין בינו לבין קוֹמְט דֶה פָּסָוָן, אחד מגיבוריו של ז'יד ב"מזייפי המטבעות"; לעומת זאת התמכרתי למרירות של פְּרוּסְט. נטיתי לקטעים חווייתיים ולטון חגיגי שעליו אני מקפיד לשמור עד היום עם כל המידתיות האישית שלי.

   היו לי חיים סטודנטיאליים די עשירים. היינו יוצאים לעשות סיבוב בעיר. בכל פעם שהייתי יוצא למתחם העירוני הייתה עולה בי התחושה הרומנטית כי לא אוכל לחיות מחוץ לאלג'יריה. בכל מקום אחר אהיה תמיד בגלות. החשמליות באלג'יר צהלו. באותן שנים קראתי שוב ושוב את "הזָר" מאת בודלר. עד היום אני זוכר לדקלמו על פֶּה. הפרק השני ב"הזר" שלי, כשמרסו עומד על המרפסת ומביט בעוברים ושבים ובעננים, הושפע מזה. חיינו בעָרָב וחלמנו על אירופה.

   אי אפשר לומר שלא הייתי מבוקש. נערות נשאו אליי מבטים. הייתי תמיר ורציני. נשביתי ברשת אישה. אנחנו המודרנים אוהבים את נשותינו המשוחררות על הקצה, הזוּיות. האפלוֹת כובשות אותנו. האינוונטר שלה היה: עקבים גבוהים וחדים, שמלה ארוכה ושקופה, ולעִתים שמלה שחורה וצרה; עפעפיים בצבע סגול, ריסים מלאכותיים, פומית סיגריה – סימון הייֶה. שם המהלך עליך קֶסֶם-מר.

   אִמה הזריקה לה זריקת מורפיום נגד כאבי הווסת שלה והיא הפכה מכורה. היא הייתה בזבזנית כרונית, נסעה רק במוניות והשאירה טיפים שמנים בכל מקום. השיגה במִרמה מרשמים מבתי מרקחת. הייתה הוללת אמיתית והתנהגה בחופשיות יתרה כמו גבר. כל הווייתה אמרה שיבוש-חושים.

   היא הייתה אומרת: אם תבחר בהוראה, חיי המורה יחניקו את האמן שבך. הייתי מתרוצץ כעכברוש מורעל כדי להשיג לה קופסאות של אמפולות-סם. הדוד והדודה לא סבלו אותה. הם הפסיקו לי את התמיכה. גיליתי את התשוקה, ההתאהבות והקנאה. חיינו על-פי ז'יד: הקשבנו למוזיקה בווילונות מופשלים. היא הייתה עושה סמים ואני שתיתי. שאפנו אל הקצה, אל המרד, אבל זה היה מרד חסר מודעות, נטול בחירה מושכלת. מרד של אובדן חושים.

   באותה תקופה היו לי שני מורים אהובים: גרנייה הוותיק שנתפס לתורות המזרח ולטבע, ורֶנֶה פּוּאַרְיֶה – איש המדעים, דייקן האומר את אשר על לבו – ייקוב הדין את ההר. הוא הראשון שאמר לי כי אצלי הצורה עולה על התוכן, ולכן מן הראוי שאהיה סופר. פוארייה וגרנייה הם הסטמבּריני והנאפטא שלי מ"הר הקסמים" לתומאס מאן. אבל היה עוד מורה ז'אק אֶרגון. הוא לימד ספרות לטינית והיסטוריה רומית. הוא אשר הכיר לי דמות מרתקת אחת – קליגולה. אדם שחווה אובדן והפך מאבּד אחרים.

   עדיין לא הייתי בריא כלל. השחפת תקפה ואכלה אותי. הייתי חלש. נטיתי להתקפים. זה נראה אז מאבק שאין לו סוף. השחפת נטלה כוח, אבל העניקה איזו התנשאות ואיזה עידון, כמו המחלה בפרוזה של מאן. סימון באה איתי להרצאות כשומעת חופשית. היינו אומללים-מאושרים. הייתי בן 20, היא בת 19. הזונה והשחפן. החלטנו או להתחתן או להתאבד. נישאנו.

   חברי קלוֹד דֶה לָה פוּאָה פְרֶמַנְוִיל, שהיגר לפריז, כתב לי כי הוא דאוג בשל איש אחד – אדולף היטלר. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של האיש. הוא, פְרֶמַנְוִיל, הפציר בי שאצטרף לתנועה הקוֹמוּניסטית. כאז כן עתה – אני סבור כי זו טעות להצטרף למפלגה. תמיד תבעתי את זכותו של היוצר לפולחן עצמי. אין זה הולך עם פולחן המנהיג.

   כתבתי מסה על אנדרה מאלרו שבה ניסיתי לטעון כי לעולם-לעולם הפילוסופיה של המזרח תהא רחוקה מן המערב כרחוק שמיים מארץ. לא יוכלו השתיים להיפגש על שום גשר. פרמנוויל גם היה הראשון שהמליץ לי לקרוא את "המשפט" של פרנץ קפקא, יצירה שהשפיעה עליי רבות ותפסה לימים בניתוּחה מקום מרכזי בחלק האחרון של "המיתוס של סיזיפוס".

   אני בא מעולם של מסה ההופכת לסיפור. פרמנוויל יזם כתב עת מהפכני לענייני חברה וספרות באלג'יריה. אחוז מסוים, סכום נאה מן המשכורת שלי, העברתי לכתב העת. בתקופה ההיא הייתי יותר עורך מכּותב. עשיתי פה ושם ניסויים במשפטים קצרים וארוכים, אבל בעיקר פסלתי וביקרתי אחרים, את חבריי. זה חידד את חושיי. הם ציפו לזה. הם רצו בזה.

   בערב הכנתי פקידים לבגרות בפילוסופיה. המגע שלי עם התלמידים המבוגרים היה טוב מן המגע עם תלמידי התיכון. נהניתי ללמד אנשים בוגרים וחושבים, כאלה שכבר יצאו ממלכות הילדות והנערות לַגָּלוּת. זה ודאי היה טוב יותר מהעבודה כפקיד בעירייה, ששם אתה פוגש על בסיס יומיומי את שגרת החיים, אבל נעשה מטומטם ומיטפש.

   סימון הפכה אט אט ממקור השראה לנטל. לא יכולתי לנסוע לפריז בגללה. עם כל האהבה – היא הייתה מסוממת וזקוקה להשגחה ולטיפול תמידיים. רציתי לכתוב מחזה על קליגולה, רציתי לכתוב את ספרי על הרובע העני ובית החולים שבו, ולא יכולתי.

   ב-1935 נפגעה ריאתי השנייה. חשתי ברע. לא יכולתי לרחוץ בים ולא לעסוק בספורט. הייתי יוצא לטיולים רגליים קצרים לפוש מעט מן הלחץ בבית. אהבתי לעמוד ולהשעין את מצחי על גדר אבן או על רשת ברזל ולחוש את החום של החומר, להביט בזאטוטים המשחקים כדורגל סמרטוטים בחצר. זה עורר בי געגועים, אך לא טרחתי לרחם על עצמי. המרחם על עצמו מתבּלה ומזדקן מהר.

   כתבתי בפנקסים. בשבילי פנקס הוא כלי עבודה, לא חלילה יומן מתעד. ספרות אינה תרפיה. יש ללטש את הרעיונות. סביבי היו הרבה פיתויים לפעולה חברתית ופוליטית. חברים שלי התאגדו באגודות, עמדו בראשי ועדים, קראו מָניפֶסְטים. חשתי הזדהות רבה, אבל רציתי להפוך את חיי לקרש קפיצה ליצירתי. בשלב זה, לכל היותר, הייתי מוכן לסייע חברתית בהקמת תיאטרון פוליטי. עולם הבמה ריתק אותי. רציתי לשחק, רציתי להיות מחזאי.

   פלפול ופיתול טובים לשיחת רֵעים, לוויכוח פוליטי; בכתיבה צריך ללטש את הנכתב כמו יהלום, לזקק את הדבר. הנאמר פחות מחייב מהנכתב. גיליתי בי בתקופה ההיא משהו לבנטיני-טבעי. הכבוד היה חשוב לי. התעקשתי להזמין את חבריי לשתייה במקום להיות מוזמן. אהבתי מערבונים ובלשים אמריקאיים. על הטוב והרע היה להתבהר ולהתברר לנגד עיניי.

   לא יכולתי לשחק כדורגל. אהבָתי השנייה לַכּתיבה. איך שהייתי מתחיל לשחק, אפילו בשער, סבלתי במהירות מקוצר נשימה. זה יצר אצלי תסכול עצום. כאשר הייתי מבחין בקופסת שימורים ברחוב תוך כדי הליכה, עטוי חליפה, הייתי מקפיץ אותה פעם אחת ובועט בה בקשת אל המדרכה השנייה.

   לעִתים הייתי נוסע עם סימון טרופת החושים אל החורבות הרומיות של טיפּזה. שם הרוח שורקת. אלה מלאות הוד צחיח. מעוררות שאלות. גורמות להרהר במוות. נותנות פרספקטיבה. אני שהפכתי אָמוּן כל כך על מצבו של האדם, דווקא המגע עם הנוף הזה, הוד הקדומים – אם להתבטא במבנים לשוניים קבועים – ולא האדם החי, היה יסוד וראשית הכתיבה שלי.

   רוחות השמאל והימין נישבו חזק ולא היה לאן לברוח. אצלי הקומוניזם היה מאוד רגשי. הוא התבטא בדודים שלי: אטיין שנאלץ למכור עצמו פיסות-פיסות כחבתן, או ז'וזף שמכר את נשמתו לחברת הרכבות. כשקראתי אצל מרקס ואנגלס "את עבודות הגברים תופסות הנשים", ראיתי לנגד עיניי את אמי הכובסת שכונתה משרתת.

   ובכל זאת הייתי בן תקופתי. זו לא יכלה לפסוח עליי. מי היה מאמין שתהפוך אותי לימים לדוברה. לקחתי חלק בהפגנות רבות מספור. הלב לא היה אף פעם אדום עד הסוף, אבל אני שייך למחנה הזה. משם אני בא. זה מוצאי הרעיוני והחברתי. לבסוף תחת לחץ חבריי, זנחתי את הכתיבה הרומנטית-משהו של "הרובע העני" והצטרפתי למפלגה הקומוניסטית האלג'ירית.

   מה אגיד, כינוס פועלים ייגע תמיד ללִבּי יותר מנאום יבש על הקוֹמוּנָה. יש יותר אמת ביחסים של אנשי השמאל והקומוניסטים ביניהם, מאשר בהצהרות "האני מאמין" שלהם שיש בהן מידה רבה של דוגמטיות. הייתי פעיל מאוד, אבל מהר מאוד גיליתי כי אין סוציאליזם ללא דיכוי.

   הפשיזם אוהב אומנם למכור מילים פשוטות וברורות שהתוכן שלהן עשוי להיות מפוקפק ולעִתים בלתי נסבל כגון: "מולדת", "תהילה", "כבוד", "מלחמה"; אבל מהר מאוד ראיתי כי גם לסוציאליזם חוסרים רבים. כן כן, בעצם אין סוציאליזם בלי דיכוי.

   גיליתי את תורת הנאום. דבריי התקבלו במחיאות כפיים סוערות בפני 120 הפעילים. הדבר נעם לי, נסך בי כוח. שוטרים מקומיים עקבו אחריי, כתבו עליי דוחות. זה נתן לי ביטחון שאני עושה משהו חשוב, אחֵר, מועיל ומורד. היה לי אפוא מעמד במפלגה הקומוניסטית האלג'ירית של קאדר תרבותי נייד. חלמתי כאמור לעשות תיאטרון עממי, לכתוב מחזות פרולטריים, לשחק. זה היה אמור להיות "תיאטרון-עבודה". בינתיים נאמתי בדרמטיות.

   מה יש בו בתיאטרון שקסם לי כל כך? יש מן האמת ומן האשליה, וגם מן האמנות החד פעמית והבלתי חוזרת. אי אפשר לשחק את אותה ההצגה פעמיים, באותו אופן; כשם שאין אפשרות להיכנס לאותו הנהר פעמיים כמאמר הֵרַקְלֵיטוֹס. תִּראה את אותה ההצגה עשר פעמים, זה תמיד שונה.

   עולם שלם של כאילו, מודע מאוד, קם ועומד לנגד עיניך: עשוי קורות ומסכּים (קוּליסוֹת, פּדוגות ורגלי בד), קופסאות דֶּבֶק, מסמרים, מגעים חשמליים, פנסים יוצרי אווירה, תלבושות קורמות דמויות וחיים. להאמין באשליה שכנגד, המצביעה על החיים האבסורדיים, למוטט אותה מיד כתיאוריה מנופחת לעיני הצופה, לבוז לאניני הטעם "התרבותיים".

   אותו אחד שמשחק את המלט, יטאטא את האולם בסוף הערב, יספור סִפְחֵי ביקורות ויעשה חשבונות בקופה. מצִדי – לעיני הצופים. אמנות כעשייה ותעשייה. תיאטרון מתועש, תיאטרון פועלים, קואופּרטיב-קולקטיב אמנותי של סטודיה דרמטית.

   אבל בקומוניזם עצמו ראיתי יותר הרפתקה או הימור מאשר ודאות של שותפות לדרך. ככל שכתבתי יותר נאומים חברתיים התגנבה ללִבּי תחושת האבסורד שכללה גם את שאלת התועלת והאף-על-פי-כן המתבקש. בתוככי, ממש בתוככי החיים של כולנו, יש רק אבסורדיות, ושוב אבסורד.

   הפכתי אט אט כותב וחושב חברתי יותר. מאלרו עם "חיי אנוש" שלו כבש את לִבּי; ז'יד והכוחות האינדיבידואליים, האקסצנטריים, הדֶמוניים שלו נדחקו לאחור. התאהבתי בספרות הפוליטית של אנדרה מאלרו ובפוליטיקה הספרותית שלו. סופר כותב ועושה. עם זאת, צריך להיזהר מזה. חיי המעשה עלולים לבלוע אותך.

   כך או כך הרווחה והאמצעים הצטמצמו. עברתי לדירה קטנה יותר ועקב מריבה עם הדוד אקו הוא לא השאיל לי יותר את מכוניתו. קניתי אפוא קטנוע יד שנייה. סימון הנסיכה עיקמה את האף. האמת, יותר משהוא נשא אותי על גלגליו, דחפתי אני אותו בשתי ידיי.

   חשבתי, אין ברירה. אהיה מורה. זו פרנסה יחסית טובה. אגש לבחינות ההסמכה. בינתיים התקיימתי מהלוואה אוניברסיטאית, משיעורים פרטיים ומתמיכתה  של חמותי. עם זאת, הטמעתי במוחי כל הזמן את המחשבה שגם אם אהיה מורה לא אשכח לנצל את חופשות בית הספר: שלושה חודשים בקיץ, שבועיים בראש השנה ואותו משך זמן בפסחא כדי לכתוב-לכתוב-לכתוב, למחוק-למחוק-למחוק.

   כדי לקבל את ההסמכה, היה עליי להכין עבודת גְּמר, מעין מיני דוקטורט. בחרתי בנושא שאפתני: "מטאפיזיקה נוצרית וניאו-אפלטונית – פְּלוֹטִינוּס ואוֹגוּסְטִינוּס הקדוש". על אף השם המחייב, מה שהטריד אותי היו הקשרים שבין אמונה לבין ספקנות, שבין הרציונלי לחושני.

   להבדיל מפול ניזן, שאת מאמרו "כלבי השמירה" קראתי, שם הוא נושך כרוטוויילר את האקדמיה הצרפתית העוסקת בפילוסופיה, אני העדפתי להתגנב לשורותיה בחשאי ולבצע בחיים דיכוטומיה בין מרקס ואנגלס מחד ופלוטינוס ואוגוסטינוס מאידך. בכל מקרה, נראה לי שיצאתי נשכר מניזן בסופו של דבר אשר סיים את חייו כמו אבי. בסופו של דבר אם אלוהים שווה מרקסיזם, איני חסיד לא של אלוהים ולא של המרקסיזם. למהפכה אכן ייחלתי, אבל כנראה מסוג אחר, קיומי יותר.

   קשה. קשה היה מאוד עם סימון. היא יצאה מהמוסד לגמילה, חזרה אל אמהּ וסירבה בתוקף לנסוע לפריז. אני איוויתי לזה, עם או בלי סימון. שמתי לב כי בלכתי ברחוב בחורות רבות מביטות בי, מחייכות אליי; אך אם אלוהים אינו קיים, זה לא אומר שהכול מותר. דווקא ברובד החברתי הייתה התעוררות של שמחה. השמאל זכה בבחירות בצרפת ובאלג'יריה, ופרח. לפתע צצו העלאה במשכורת, שבוע העבודה הצטמצם ל-40 שעות והרשות לקחת חופשה בתשלום בלא הפחתה בשכר. דוד אטיין המסכן כבר לא יצטרך יותר לפצוע את עצמו כדי לצאת לחופשה. אבל כל השמחה הזאת עברה קצת לידי בשל מצבי המשפחתי הרעוע, ההתלבטויות האישיות, החיפוש.

   פעם ראשונה שעזבתי את אלג'יריה ונסעתי למולדת הישנה, לאירופה, היה זה לטיול קָיאקים מאינסברוק לבודפּשט. הייתי נרגש. יצאנו ידידי, המורה לאנגלית איב בּורז'ואה, סימון ואני ונחתנו בְּליוֹן. סימון בִּלבּלה את המוח כל הדרך באונייה שהיא רוצה לפצוח בקריירה של רקדנית קלאסית. איב התעקש ובצדק, שקריירה מסוג זה מתחילים בגיל חמש ולא בשנות העשרים לחיי אישה. אני כבר ויתרתי למשׁוּגותיה של סימון. האמנתי כי המסע יחלץ אותה מהסמים ומהספקים של אלג'יר, וזה שימח אותי. סימון-סימון, תמיד במצב רוח של מעליות – פעם עולָה ופעם יורדת – כשחצי חיוך חידתי ומתנמנם נסוך על פניה.

   מה אגיד לכם, לא הצלחתי לחתור בקָיאק. נראה כי השחפת לא הניחה לי. התחלתי ולא היה לי אוויר. אני, שעצרתי כנער כדורים בגופי בעומדי בשער – מזנק לימין ולשמאל – חשתי כעת כאבים בכתפיים. עברתי במקום טיפול להחדרת אוויר בשל המאמץ. את הטיול לאורך הנהרות המשיכו איב וסימון בלעדיי. חשבתי שסימון תלותית וחלשה ונתבדיתי. היה לה כוח של שור. היא הייתה בעלת סְבֹלֶת. אולי היו אלה הסמים שנתנו לה מרץ. זה העציב אותי שנאלצתי לוותר על החתירה ולעשות מסלולים מקבילים באוטובוס וברכבת. כאשר פגשתי אותם שוב, סיפר לי איב שהיא לוותה ממנו כסף לגרידה – כמובן סתם תירוץ – וחזרה לסירה עם סמים. דבר לא השתנה.

   נסענו שלושתנו לזלצבורג. שם גיליתי בדואר השמור מכתב המיועד לסימון מרופא אלג'ירי, מכתב אהבה. הרופא הזה שסיפק לה סמים היה גם המאהב שלה. היא שכבה איתו. אולי בכל זאת מדובר היה בגרידה? הייתה לי הרגשה שהיא רצתה שאמצא את המכתב. להכאיב לי ביקשה. קשה להיות נבגד. באתי לאיב ואמרתי לו שאני רוצה להיפרד מסימון. לה עוד לא אמרתי דבר, אבל המתח בינינו הורגש.

   לאחר המסע התחלתי לכתוב רומן. "מיתת אושר" היה טקסט עירום, רגיש ולא מושלם על גבר נבגד שהופך רוצח ומבקש להיות אך מאושר. הייתי קרוב מדי למרסו, הגיבור, זאת בעצם הייתה טיוטה-אישית סנטימנטלית ל"הזר" וחיקוי נעורים ראשוני ונלהב למדי ל"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. גנזתי את הספר.

   סימון אהבה להביך אותנו במסעדות. היא הייתה מטרטרת מלצרים מקצועית. הייתה מתעקשת למצוא איזה מסכן שיתרגם לה את כל התפריט לצרפתית, ואם זה לא היה בְּנמצא, הייתה מבקשת שיתרגמו לה לאנגלית או לגרמנית, אף כי לא שלטה היטב בשפות הללו. לבסוף הייתה מתעקשת להזמין מה שאין בתפריט. כל הזמן הזה היינו איב ואני רעבים ומחוסרי כסף – חישבתי כל הזמן בראש באופן אובססיבי לאורך הטיול איזה סכום נותר לנו – אבל לה לא היה אִכפת. היא לא ספרה כסף ולא ספרה אותנו. בסופו של דבר הייתה מעבירה אצבע מטופחת על פני המֶנְיוּ ובוחרת את המנה הראשונה בתפריט.

   כמה שנאתי להיות סמוך לשולחנה של מרת סוגלר, חמותי, אמה של סימון. היא שלחה לנו כסף וכתבה "תיהנו!", עם סימן קריאה גדול. חשבתי שהגיע הזמן. היה עליי לתרגל אי תלות כלכלית, ובכלל.

   בפראג סבלתי כל כך. הרגשתי שהעיר סוגרת עליי. אני יכול להגיד שחשתי על בשרי את הקפקאיות עוד לפני שנתוודעתי עמוקות לקפקא. ככלל, אצל הסלאבים חשתי חֶנֶק ובגרמניה הכול הִדיף ריח של שנאה. כל הזמן חיפשתי עיתונות יומית בצרפתית כדי לראות מה המצב במלחמת האזרחים בספרד. אמי ממוצא ספרדי, אחרי אלג'יריה וצרפת זאת המולדת השלישית שלי. אסור היה לרפּובּליקנים להפסיד. אז עוד האמנתי בכל לבי שינצחו. רק בוונציה נולדתי מחדש, ובאיטליה הרגשתי בן בית. אני כנראה לטיני בדמי לעד. חשתי לפתע כאילו אני בגן עדן, לבד, אדם הראשון עוד לפני שפגש בחוָה. כשחזרתי לאלג'יריה נפרדתי מסימון. אני הלכתי לגור אצל אחי והיא חזרה לאִמָּהּ.

   פיתחתי מאוד את תיאטרון-עבודה. כזה אני. איני יכול לדון רק במופשט הפילוסופי, אני צריך למשש את הדברים במוחש. חומר ורוח, רפרטואר ומֶצֶנָט. היו כרטיסים זולים ומוזלים וכניסה חופשית למובטלים הרשומים בלשכת העבודה. על פי המשטרה שעקבה ותיעדה את התיאטרון הקומוניסטי, אחוז גדול מן הנשים בקהל היו "זונות", נגיד.

   העלינו את "עידן הבוז" של אנדרה מאלרו. אני עיבדתי את הנובלה. הוא אפילו נתן לי את ברכתו וכתב מבוא למחזה. זה היה מרגש. אך כשניסינו להעלות משהו משלי שהקולקטיב כתב איתי – "מרד בחבל אסטוריה" – ראש העיר הימני, איש ארגון "צְלב אש", עמד על רגליו האחוריות ואמר לא יקום ולא יהיה בבלקור מחזה מעין זה. הצנזור הגדול שבו נכנס לפעולה.

   לעזאזל! פעם אחר פעם יעלו הבורגנים את "כרמן". תיאטרון נִסיוני, אוונגרדי-קומוניסטי – זה לא! נאלצתי להעלות שוב את "בשפל" של גורקי. את זה השלטון השמרני עוד יכול היה לעכל. בכל זאת – מקסים גורקי. עלובי החיים שמוצאם בבית יתומים – זה כן; כורים מורדים ושביתה – זה מוגזם. המחזה מעולם לא הועלה במלואו, אבל לפחות הודפס ויצא לאור במספר מצומצם של עותקים.

   זו הייתה תקופה סוערת. התערבבנו זה בזה – בנים ובנות. נרקמו אהבות וגם נפרמו. יש משהו כל כך חושני ואֶרוטי בעבודת התיאטרון כלהקה. רק אנסמבּל של ריקוד עולה על כך בפיזיות האנושית שלו.

   זאת הייתה תקופה משוגעת גם מבחינת הכתיבה. הרשיתי לעצמי. עבדתי מתוך דחפים ועם ביקורת עצמית מועטה. כתבתי במקביל את הרומן מיתת אושר ואת ספרי המסות "פנים וחוץ" ו"כלולות". אולי היה זה גם השִׁחרור מסימון. פתאום חשתי קל יותר ובאה האמנות.

   באותה תקופה שנטשתי את סימון, היו לי שתי ידידות נפש כתחליף – ז'אן ומרגריט. הן לקחו חלק בתיאטרון-עבודה. כתבתי להן מכתבים שבעצם היו מכוונים אל עצמי. הו! בנות הסוד הקטנות שלי כנגד הפרידה מסימון. נשים, הן מעוררות בנו את התשוקה ליצור יצירות מופת, ותמיד מונעות מאיתנו להגיע לכלל שלֵמותן.

   לא להאמין עד כמה קשה למצוא דירה באלג'יר. ראיתי כוכים רבים. לתור אחר האושר שלך בדמות 25 מ"ר. מה שנחרת בי מן החיפוש הוא טפט בצבע אדום של בשר. לבסוף נואשתי. הבנתי שלא אוכל לעמוד בהוצאות. נשארתי אפוא לגור אצל אחי. זה היה או הדירה או החירות; או שמונה שעות עבודה או להיות סופר. בחרתי באפשרות השנייה.

   לחברות ולחברים מסביב מצאתי משרות ומשרות חלקיות. הם שאלו אותי ומה איתך? מי ידאג לך? עניתי, אני כבר יש לי מקצוע. אני סופר. בכל זאת סרקתי את מודעות הדרושים, אולי אמצא נסיך הודי המחפש מזכיר לתרבות מערבית. לא היה לי סוּ על הנשמה. אחי לוסיין היה משגר עבורי את הדואר.

   שתי חברותיי הטובות, מרגריט וז'אן, הכירו לי את כריסטיאן גלנדו. היא הייתה יפה, שחומה ושזופה. מהר מאוד התאהבנו. היא הייתה 180 מעלות מסימון האפֵלה והמסתורית. אישה עניינית. פקידה עם פוטנציאל למנהלת לשכה. האמינה בכישרוני באופן מעשי. היא לא ניהלה שיחות עומק לתוך הלילה, אך הייתה מדפיסה את יצירותיי במכונת כתיבה במהירות הבָּזָק. היה בה משהו משוחרר. כמו בת שבע הייתה משתזפת עירומה על המרפסת.

   שרצנו אז ארבעתנו במעון הנקרא "בית פישו", וחברים נוספים היו באים לבקר ונשארים ללון. היינו מעין קומונה אלג'ירית-אינטלקטואלית. אימצנו חתולים וכלבים. האכלנו יונים. המפלגה הקומוניסטית תמכה בנו. כיום מרבים לדבר על מגרעות הקומוניסטים ועל שלטונם האכזר. זה נכון. אבל היו להם גם צדדים טובים. למשל, הם תמכו בתרבות. אולי במטרה לשלוט באינטלקטואלים מובילי הדֵעה, אבל בשורה התחתונה זה עזר לנו אז מבחינה קיומית.

   בכל זאת, עם כל הרצון התמים הזה לשוויון, מתחת לאפנו הייתה דיכוטומיה ברורה. בחוג שלנו, למשל, לא היו כמעט ערבים. עשינו ערב של מוזיקה ערבית איכותית. איש מן המוסלמים לא בא. זאת הייתה שאלה של זמן עד שנאבד את אלג'יריה. אני תמיד האמנתי שדווקא בני הקולוניות כמותי הם חוליה בשרשרת האנושית שיכולה לקשר בין אפריקה לאירופה, אבל כנראה אי אפשר היה לפתור את הבעיות של אלג'יריה תוך צפייה בסרטים של סרגיי אייזנשטיין בבית התרבות.

   ב-1936 ז'יד ירק על ברית המועצות אחרי שחזר משם. כסופר משפיע כל כך זה זעזע אותי ועורר בי מחשבה. תמיד הייתי עיקש, גם למול הקומוניסטים הנוקשים. מצד אחד, כנציג בית התרבות והמְנהל האמנותי של תיאטרון-עבודה לא יישרתי קו עם המפלגה שראתה במאבק בפשיזם גורם מרכזי וקודם לאנטי-קולוניאליזם, אך אני לִבִּי היה עם תושביה המוסלמים של אלג'יריה, אם כי לא העזתי להעלות על דל שפתיי את המילה עצמאות.

   מן הצד האחר, משפחות שמרניות אסרו על הילדים שלהן לקחת אצלי שיעורים פרטיים כי אני קומוניסט מלוכלך. אומנם יצאתי קירח מכאן ומכאן, אבל עוררתי כבוד. כבר אז חשתי מה זה כשיש לך עמדה בעולם ועד כמה הדבר חשוב. נראה כי למדתי דבר או שניים מז'יד.

   על הדֵעה הזאת כי ברצוני להישאר צמוד לילידים, נשפטתי וסולקתי מן המפלגה הקומוניסטית האלג'ירית. נמצאתי אשם בטרוצקיזם, נו באמת. אולי עשו לי טובה, כי מיד אחר כך נסעתי לפריז.

   הגירושין מסימון והסילוק מן המפלגה לא יכלו לקלקל את השמחה הגדולה. אחזתי בידיי את ספרי הראשון פנים וחוץ, חמש מסות-נובלות שלי בהן היה האני האישי דומיננטי מדי, אבל הניסוח – להבדיל מ'מיתת אושר' – היה שלם ולרוּחי. הספר הופיע ב-350 עותקים.

   הקובץ התקבל בביקורות דלות וקרירות. ציינו שאני מושפע מגרנייה ולא יספו. הרגשתי שלא הבינו אותי, אבל לקחתי את האשמה על עצמי. כנראה לא היטבתי להסביר את עצמי. כך או כך, על הספרות להיות בת זמנה, אבל להתעלות מעל לפוליטיקה. זה נשמע קל, אך אין זה פשוט. במקום לבקש נקודתית את תיקון החֶסֶר, צריך לשוב ולדבר על חירות.

   נסעתי אפוא לפריז, אבל רק לשהות קצרה, טיול. שהיתי בה שבוע. הרהרתי בכך שאם אחיה בה קרוב לוודאי ארגיש אומלל, אך היא עוררה בי רצון לכתוב, ליצור. בכל פעם שהסֶן היה מציץ אליי מבין הרחובות, ירקרק-אפרפר שכזה – הייתי נזכר משום מה במִפתח החוף הרחב של הים באלג'יר. דווקא הגשם והדֶלֶף הזכירו לי את השמש היוקדת. בפריז באתי לראשונה למסקנה כי אני איש של שִׁכתוב יותר מאשר איש של כתיבה.

   ביקרתי גם באיטליה. ארץ זו עושה אותי מאושר, ממש, באופן פיזי. אני הופך לפתע חייכן, שמח ועצל. איזו עליצות שורה עליי כשאני חוצה את גבולה ונכנס לשטחה. אפילו הפָשיסטים שנראו בעת ההיא בכל מקום, לא הצליחו לקלקל לי את מצב הרוח.

   כשחזרתי כרגיל סבלתי מחֶסרון כיס. הגשתי בקשה להיות עוזר הוראה, מורה לדקדוק בסידי בֶּל עבאס, עיר מכוערת למדי. חור. באתי לשם ברכבת בבוקר וחזרתי למחרת הביתה עם הזנב בין הרגליים כעכברוש מוכּה דֶּבֶר. מצב רוחי היה רע. זה לא היה בשבילי. כעסתי על עצמי שלא שיערתי זאת מראש.

   מצאתי משׂרה צנועה באמצעות ידידים כעוזר זמני במחלקה למטאורולוגיה במכון הפיזיקה של כדור הארץ באלג'יר. לא פחות ולא יותר. מה לי ולמזג האוויר מבחינה מדעית אֶמְפִּירִית? איני יודע. לא זנחתי את מעשה האמנות ובאותה תקופה שיחקתי בעיבוד ל"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי הנערץ את איוון – הוא התבונה בלא אלוהים ובלא אהבה אשר אינה עומדת במשימת החיים ויוצאת מדעתה – אבל בחיי נהניתי ללבוש חלוק לבן ולהשתעשע גרפית במדע האקלים.

   כשנה עשיתי זאת. המִדּוּעַ הזה עשה לי רק טוב. להתעסק בטקסטים נקודתיים, יובשניים. זה הרחיק אותי קצת מתחושת הכישלון בכתיבת הרומן שלי. אין אמיתית יותר לסופר מן התחושה שכתב משהו שהוא עצמו כשופט שלו יודע ידוֹעַ היטב כי נכשל בו, אחרי שהשקיע שעות מחייו בעיבודו ובליטושו. הגעתי למסקנה נוספת באותה תקופה. למרות הכישלון האישי שחשתי בכתיבת הרומן מיתת אושר, ידעתי כי עליי לשים את הדגש יותר על היותי סופר מאשר על היותי איש תיאטרון. הגיע הזמן לבחור דומיננטה.

   יצאתי עם בנות אחדות. כשאני מפלרטט עם נשים והן איתי – זה קורה לא מעט – יש הרבה עבודה באמצעות העיניים, מבּטים. אבל איך אני יודע שאני מתאהב? לפתע אני מדבר בלי סוף, מפטפט עצמי לדעת. זה מה שקרה לי עם פרנסין פור, פסנתרנית שאוהבת את בּאך ומתמטיקאית, אישה-חתול-פרסי בעלת אף פחוס ורגלי רקדנית. היא אהבה להעמיד פני שמרנית-ביישנית וזה קסם לי מאוד. הטריק הפשוט והצפוי הזה קנה אותי. לך תסביר דברים כאלה.

   השחפת נעצרה, אבל גם עצרה את לימודיי האקדמיים. רציתי לגשת למאסטר בפילוסופיה כדי להיות עובד מדינה. לא אישרו לי. חוששים היו כי אצא לחופשת מחלה ממושכת. לא עזרו לי כל הטפסים והאסמכתות שהבאתי. לעזאזל האקדמיה! המִמסד תמיד חכם ממך, לעד נבון מאיתך, בתחבולות עושה לו מלחמה נגדך.

   נהניתי מן העבודה בתחום המטאורולוגיה, אבל מי שרוצה להיות בעניינים לא יכול להרשות לעצמו להתעסק במזג האוויר כדרכם של האנגלים. הוא צריך להתעניין במִזגם של בני אדם.

   פניתי אפוא להיות עיתונאי ב"אלזֶ'ה רפּובּליקֶן" שהיה אז בהתהוות. כיניתיו – עיתון המעמדות הצנועים. לקחתי על עצמי תחילה בצמצום עריכת ידיעות קצרות ואת מדור התרבות, אבל אט אט עבודת המערכת השתלטה עליי. זה ממכר. הייתי צריך להזכיר לעצמי כל הזמן כי עליי לשמור לי זמן, ליצור פּניוּת לכתיבת ספרות יפה.

   התחלתי סיפור חדש הפותח בשורות: "היום אימא מתה. אולי אתמול. אינני יודע. קיבלתי מברק מן המעון. 'אימא מתה. לוויה מחר. בכבוד רב'. אי אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול". עוד לא היה לי שֵׁם ליצירה הזאת, אך חשתי כי היא מתרוצצת בקרבּי וחיה בתוכי. אף כי שימשתי כעיתונאי לא מעט – אינני קל עט. עם זאת, הסיפור הזה נבע ממני. אִמי האהובה כמובן חיה, אבל סברתי כי זאת נקודת פתיחה חזקה של פּרוטגוניסט בגוף ראשון המבקשת להראות את הזרוּת שבחיים האלה. הדגש על האבּסורד. "היום אימא מתה". כמה שונה יום זה מיָמים אחרים?

   פסקל פיאה, עורכו הראשי של אלזֶ'ה רפּובּליקֶן – איש מוכשר מאין כמותו – אהב אותי מאוד. ראינו עין בעין. הרווחתי שם אלפיים פראנק לחודש. לא רע. הוא חיבב ספרות ואמנות כמוני. היה מביט אליי במין מבט מנחם כי תמיד נראיתי לו משום מה מהורהר ומדוכא הסוחב את צער העולם על כתפיו, אז היה מצטט אל בודלר: "האבסורד הוא החן של האנשים היגֵעים". גם הוא סלד כמוני מכל גילוי מזערי של אנטישמיות.

   הוא העריך אותי כי כתבתי טוב, וגם כי נהגתי בקשיחות ובנדיבות עם הכותבים תחתיי. אם מישהו היה זקוק לעריכה מָסיבית – ערכתי. לא ריחמתי. אבל נדמה היה לי כי פיאה אינו מעריך את צד ההתבוננות בכתיבה שלי. לא הייתה לו סבלנות – כדרכם של עיתונאים מבריקים שהם אנשים של שורה תחתונה – לפנקסיי גדושי הסצֶנות התיאוריות, למסותיי, לנובלות העתידיות שלי.

   למדתי את מלאכת העימוד, זאת במסגרת החיסכון הכללי, כיוון שהעיתון לא עשה חיִל. הוא התחיל עם תפוצה של 30 אלף וירד בהדרגה ל-20 אלף. העובדים רבו ביניהם. היו מכּות. האחריות הוטלה מן האחד לאחר. כדי לרכוש קהל קוראים קבוע, נאלצנו לפרסם רומנים בהמשכים. שוב סטנדל, שוב בלזק, שוב רומנים בלשיים. אלה היו סופרים גדולים, אבל חומר לעוס. איך יפרצו סופרים חדשים קדימה כשלא נותנים להם הזדמנות מעל דפי העיתון? הידרדרנו בהדרגה לרומנים למשרתות ולתרגומים מתומצתים בליווי תמונות לסרטים הוליוודיים פופולריים. איוויתי לראות את הספרות היפה במקום אחר. שקעתי אפוא שנית בדמותו של קליגולה. אדם אחד חושב עקוב מדם, והעולם העתיק כולו מתעוות. זה למשל מעניין.

   לקחתי על עצמי יותר מדי בתחום הכתיבה. היה עליי להתרכז. הנפש רוצה יותר ממה שהיא יכולה: הגהות על "קליגולה", עיבוד חיי אנוש של מאלרו לבמה, כתיבת רומן חדש, ומעל הכול ריחף הפחד האימתני הזה שתהיה מלחמה. רחוק בקליפת המוח שלי באזורים המדמדמים ידעתי שהיא תבוא ושהיא תהיה איומה. מַדְכּוֹא – גל נוסף של מוות. לפחות הייתי מאוהב עד קצות אוזניי בפרנסין.

   אדם לא יכול להיות רק עורך בעיתונות לעת הזאת. התגייסתי אפוא להיות עיתונאי במלוא מִרצי. המצב הפוליטי בער בי. הָיֹה תהיה מלחמה. צריך לכתוב על כך מילים ברורות. זאת הייתה עבורי כתיבה חדשה. לא עוד מסות מהורהרות או ניסיון להעמיד משהו מרכזי, מעין מגנום אופוס; לא עוד ויכוח פילוסופי ומאמר אווירה, אלא כתיבה לצורכי השעה תוך ניצול הידע הרב תחומי שלי. ביקשתי היצמדות למציאות. עם זאת, לא יכולתי להפסיק לחפש את המשמעות שמתחת לעובדות. אפשר לומר כי כעיתונאי נקטתי לשון בּוּז יותר מאשר לשון רגש, ואילו בספרות – להֶפֶך.

   בחרתי, למשל, לכתוב דיאלוג מומצא בין ראש ממשלה לבין פקיד מצוי. רציתי להראות את הניכור שבין המנהיגים לאזרחים, את הניתוק, את העובדה שהם רחוקים מאיתנו ועד כמה שיְנסו להתקרב, לא יצליחו. הרי תמיד שאנחנו פוגשים מנהיג בנסיבות מפתיעות, במסיבה או באירוע, פנים מול פנים, בחיים, אנחנו מתמלאים רצון לרַצות. על פנינו עולֶה חיוך של חנופה והתרפסות. קובעֵי עתידנו ותולדותינו כבר כאן, ואנו חֲנֵפִים.

   הרעיון עלה בי כאשר ראיתי את הפער הגדול בין שכרו של ראש הממשלה לשכר הפקיד. העניין הכלכלי תמיד טרד אותי. זאת הייתה מעין טכניקה כזאת של כתיבה: הרי מונולוג הוא אדם דובר אל עצמו, דיאלוג שכזה הוא בעצם שני דוברים מדברים אל עצמם.

   אח, דמויות המייצגות רעיונות. בדֶּבֶר היטבתי לכתוב אותן. שם כבר התעליתי לכלל דמות שלמה ועגולה. בזה אני טוב מסארטר. אצלו המצבים קיצוניים, פרשות דרכים; הדמויות חזקות, אבל נותרות בגדר רעיונות. אני לעומתו מלביש אותן בשר ודם כדבעֵי. רק רגע, אני מקדים בזאת את המאוחר.

   אם אינך נוקט עמדה, אין טעם בכתיבה. היא לכל היותר שעשוע, על אחת כמה וכמה בעיתונות הכתובה. דרכי הייתה מן הספרות אל העיתונות. בדרך כלל זה הפוך. עם זאת, יצאתי נשכר ספרותית. עשיתי סדרת כתבות על אסירים בבתי כלא, זה נתן לי השראה לכתיבת הזר.

   ככתב משפטי יצאתי להגנתם של רבים. איני כותב זאת כדי לטפוח לעצמי על השכם. גיליתי את "המכתב הגלוי" כסוגה ספרותית, המכתב המוחה על העוולה. תקפתי את ראש עיריית אלג'יר ללא רחם. הוא היה מתומכי פרנקו, אבל האמת היא שזכרתי לו את פסילת המחזה שלי מרד בחבל אסטוריה. לעזאזל הכֵּנוּת! הוא היה פשיסט מובהק, הרס את האיגודים המקצועיים. אדם זה היה ראוי שיהרגוהו.

   הגנתי בחירוף נפש על סוכן תבואה שהואשם בלקיחת שוחד על לא עוול בכפו. הוא זוכּה. לראשונה הרגשתי את המילים ככלי נשק. יצאתי להגנתם של פועלים חקלאיים שנידונו לעשרות שנות עבודת פרך וגזר דינם הקשה הומתק. נקלעתי לפרשיות שחיתות שלטוניות באלג'יריה. בבית המשפט הייתי מטייט בפנקסיי שבבים, שברים של סיפורים קצרים, סקיצות, רישומים ראשונים, מתווים לנובלות.

   אבל גולת הכותרת של מלאכתי כעיתונאי טרום המלחמה הייתה סדרת מאמרים חווייתית ומעמיקה על חבל קבּיליה שבצפון אלג'יריה. שם חברתי אל העניים, שם נקשרתי אל החיים והספרות, שם מהלתי את מסותיי מכּלוּלוֹת עם המצב הפוליטי של ארצי. כן, מצוקתה של קבּיליה נראתה לנגד עיניי ונכתבה בידיי: תלמידי בית ספר שרק באו ללמוד, מתעלפים מרוב רעב. כמה חשוב לכתוב נגד העוני. עד אותה עת חשבתי עצמי לעני, נציג העוני, והנה יש עניים הרבה יותר. תמיד אפשר פחות.

   ערכתי את מדור הספרות של אלז'ה רפובליקן. פעמים רבות קניתי את הספרים על חשבוני. פרסמתי במסגרת זו כ-50 ביקורות. הספרות שאבה אותי. מיעטתי לישון ועישנתי הרבה סיגריות. אכלתי בשעות לא סדירות. ידיי רעדו. ככה זה כשאתה נכנס לרפובליקה של המילים. אתה אכן נשאב. פגעתי בבריאותי.

   כשיצא כלולות נתן העיתון מודעה יפה על פני עמוד שלם במדור הספרות. לא זכיתי כאמור להרבה תגובות על הספר. חברים אהבו. עם זאת, דווקא סופר מוזר ביותר שאינו קרוב ללבי, מונטרלאן, כתב לי מכתב ובו ממש ייעץ ואף לחץ כי אבוא לפריז. מדוע זכה הספר לתגובה כה רפה? המסות היו כנראה מאוזנות מדי, פחות ישירות. יש לי נטייה להיות נפתל.

   מכל 50 הביקורות הללו שכתבתי, ראויים לציון המאמר על ניזן והמאמרים על סארטר, בעצם המאמרים על סארטר הם מעל לכול. קראתי את "הבחילה" והרגשתי שמצאתי אח-ספרותי גדול. הייתה לי ביקורת, לא מעט ביקורת, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את הקול שלי שכנגד. זה כמו אדם שהולך בקניון לבד במדבר ולפתע בטירוף דעת מצמא ומרעב ומרצון לחיים הוא קורא בקול, שואג אל חללי הקניון הצר והד עונה לו בחזרה, אבל ההד אנושי ומפתיע: זה לא הקול שלו, זה קצת אחרת. כאילו עוד מישהו מסתובב במדבר המחשבות הזה. זה נדיר. זה לא קורה הרבה בחיים של יוצר.

   כתבתי: "כל רומן אינו אלא פילוסופיה שתורגמה לדימויים. וברומן טוב, כל הפילוסופיה נוצקה אל תוך הדימויים." כאז כן עתה, אני חושב שזאת דרכי בכתיבה. עד אז הערצתי והערכתי את קודמיי בספרות, סופרים מעורבים כמאלרו וז'יד. אח! הבחילה סִנוורה אותי. סופסוף גיליתי רומן ששווה להפוך ולהפוך בו ולהתווכח עימו, רומן שבו התיאוריה גורמת עוול לחיים ולא מתמזגת איתם תוך התנסות ומחשבה.

   אני חושב שהייתי הראשון שקשרתי את שמו של סארטר בקפקא, בעצם ניזן הקדים אותי, אבל אז לא קראתי את מאמרו. מה שהפריע לי ותמיד יפריע לי אצל סארטר הוא שהוא ואני מכניסים כאמור תמיד פילוסופיה לסד של דימויים ומצבים – זה הרומן אצלנו, זה הסיפור הנכון; אך בבחילה, אפשר לומר שיש דימויים מחד גיסא ופילוסופיה מאידך גיסא. השניים נוגעים זה בזה, משיקים, אולי משתלבים, אבל אינם נטמעים. חבל, כי זה רומן פגום וכמעט מושלם. הרי זו הפילוסופיה שבה אני דבק, ואני סובל בִּרְאותי אותה מאבדת מכוחה.

   בכל אופן, סארטר עצמו נגע בסוגיות המהותיות והֶחיה לעד דמויות קצה טורדניות, בעיקר בסיפוריו הקצרים המוצלחים כל כך, שפורסמו זמן קצר לאחר הבחילה – "הקיר". הדמויות של סארטר מגיעות לקצה הזמן, מקום בג'ונגלים של התודעה, שם הנמרים מזנקים ולא ברור לאן, אל מעבר לפי התהום; אבל הן, הדמויות, נותרות מקוללות וכלואות בתוך אותה החירות המנוולת, זו חירות הזמן הליניארי, ולעיתים המוות מעניק להן הפוגה קצרה ומסחררת.

   ניסיתי שוב ושוב להתגייס בשל המלחמה שבפתח, אך דחו אותי בשל מצבי הבריאותי, השחפת.

   ספטמבר 1939. מלחמת העולם השנייה. אירוע אבּסורדי לחלוטין. מה ההיגיון בזה שאנשים בוחרים לשלוח אחרים למות בהמונים. יורים זה על זה, מפציצים. זה כל כך ילדותי ולא הגיוני, ולבסוף הכול נרגע. דור שלם של גברים נמחק. וכל זה מעין שידור חוזר של מה שכבר היה לפני למעלה מ-20 שנה. המלחמה הראשונה שבה נהרג אבי, בתוספת שנאת היהודים והטבח ההמוני – אותות של אירוע אבּסורדי.

   המלחמה אינה נמצאת ברקיע הכחול שמעל לים הכחול, היא אינה בצִרצורי הצִרְצָרִים, בברושים אשר בגבעות, באור הרענן של רחובות אלג'יר. אומרים פרצה מלחמה ואין רואים אותה – עד שפֶּתע פתאום היא אֶצְלְךָ בבית.

   עליתי בדרגה. הפכתי עורך העיתון "לה סואר רפּובּליקן" – עיתון אח לאלז'ה רפּובּליקן. זה היה עיתון ערב. רוב הידיעות שקיבלנו מן הסוכנויות הרציניות על המלחמה שנפתחה היו בדותות או גוזמאות. דבר לא היה מדויק באותה תקופה טרופת דעת. בסך הכול חרושת שמועות. אולי זה כך גם כיום.

   התאהבתי בסטנדל, עד כדי כך שפרסמתי בעמוד השני של העיתון את הרומן שלו "מנזר פרמה", בהמשכים. הייתי תחת שוט הצנזורה של המלחמה וניצלתי את העובדה שיש לי מקום, שטחים לבנים, כדי לפרסם פרגמנטים שאני אוהב. הבאתי אִמרות שפר מִשֶּׁל שׂפּינוזה, מופסאן, וולטֶר, עדיף היה שהשירה והפרוזה יציגו את עמדת העיתון בימים הטרופים ההם.

   כתבתי לאהובתי, פרנסין פור, כי דווקא המלחמה ושמועות המלחמה הפעילו והניעו אצלי את הרצון לכתוב. פתחתי אפוא במסה ארוכה על האבסורד. היה לי שֵׁם בְּחוש וכתבתי לה: המיתוס של סיזיפוס. היחסים בינינו ידעו עליות ומורדות. אנחנו כל הזמן נפרדנו וחזרנו, נפרדנו וחזרנו. אבסורד – העולם שועט ואתה באהבהבים.

   אלז'ה רפובליקן חדל מלהופיע, רק לה סואר רפּובּליקן המשיך. אני חושב שכבר בפרסום קטעי הסופרים, הפילוסופים והמשוררים הייתה משום מחאה כלפי הצנזורה שהתגברה כשפרסמתי את המדור הביקורתי "תחת הבזקי המלחמה" בעיתון; אבל אני חשבתי שצריך להילחם מלחמת חורמה בלאומנות הצרפתית שהוקסמה מהיטלר. אנשים אמרו: הוא צרפתי גרוע. אין דבר. טוב להיות צרפתי גרוע מן הסוג הזה. כפות הרגליים שלי היו באמת שחורות.

   שרפתי את כל מכתביי האישיים. רק את אלה של פרנסין הותרתי. עולם ישן עדֵי יסוד נשרופה. אחי התחייל, עליי דילגו, אִמי שתקה. מלחמה אחת כבר הספיקה לה. המצב הזכיר נשכּחות.

   עניינו אותי המילים הפשוטות והישירות של המלחמה. ערכתי מחקר על שירי חיילים. הדפסתי את חלקם בעיתון. אבל באמת, מה כבר יודעים חיילים? לשיר שירים גסים ולמות מות גיבורים. אי אפשר להתעלם מכך שכל מוות, גם אם הוא מוצדק, אפילו אם הוא הֶרוֹאי, מותיר טעם תפל בפה. חלל הפה מתמלא רוק תפל. בסופו של דבר הם סתמיים: הכאב והמוות.

   במאמרי המערכת שלי, הייתי מוכן להסכם עם גרמניה. הרחתי את זה שהמלחמה תהיה ארוכה ועקובּה מדם, וגם שצרפת תפסיד ותיכבש. מה שלא הערכתי נכון, ועל כך אני מכּה על חטא, זה את תאוות המלחמה של המכונה הנאצית.

   ניהלתי אפוא יומון תוקפני ועצמאי למדי, והרגזתי ורבתי כמעט עם כולם. היו לנו רק 6,000 קוראים שהלכו ונתמעטו ובעצם עמדנו בפני סגירה. אוף, המריבות האינסופיות עם הצנזורה. לא הסכמנו, פסקל פייה ואני, ליישר קו, להתרכך קמעה, ילדים רעים שכמונו. אח, כמה שנאתי את הצנזורה. אלה, גם את וולטֶר היו מקצצים ללא רחם.

   משום מה הצנזורה תפסה אותנו כקומוניסטים, את פיאה ואותי, אולי בעצם כאנרכיסטים או כפציפיסטים – לך דע – בכל אופן כאויב שאינו רוצה לשתף פעולה. לבסוף הגיע המפקח הראשי למערכת העיתון, נפגש איתנו והִשעה את הוצאתו לאור.

   שחררנו את הפועלים ונשארנו חייבים להם כסף. זה חרה לי. אני זוכר זאת בעצב עד היום. נאלצנו פיאה ואני לחפש תעסוקה. הוא נסע לפריז ואני הייתי לפתע מובטל. אין שעה יפה מזו לענייני ספרות. שבתי ושקעתי במסה על האבסורד ובסיפור שהתגבש ונגזר ממנה.

   לכתוב פחות או יותר בו זמנית שלוש יצירות: מחזה – קליגולה, מסה על האבסורד – המיתוס של סיזיפוס ורומן קצר-סָפֵק נובלה בשם הזר – כל זה דורש ממך התנתקות מבני האדם, ופרנסין האהובה שילמה את המחיר. היחסים הגליים הללו עם פרנסין הביאו אותי לידי מחשבה על מצבו של דון ז'ואן, ובכלל על מושג האהבה.

   יכול אדם לאהוב יותר מאישה אחת בו זמנית ובוודאי בסדר עוקב. הרגש הזה אינו רכושני וקנאתני – הוא רבגוֹני ונדיב. אולי זאת אהבה מוגבלת ולא כמו שהבטיחו בספרים ובקולנוע, אבל זה מה שיש. דון ז'ואן אינו אספן של נשים וכיבושים. הוא בסך הכול ממצה את הרגע, את העכשיו. אין לו אלא עתה.

   לדון ז'ואן בתרבות התייחסו או כחוטא, אדם שלילי ביותר שאמור להיענש על מעשיו במלוא חומרת הדין ולהתחרט עליהם, או בלעג כדמות גרוטסקית; אבל האמת היא שדון ז'ואן ראוי ליחס רציני ואפילו להערכה רבה.

   טועה מאוד סרן קירקגור בראותו את דון ז'ואן כאדם האסתטי המייצג נהנתנות שאין סופה להתקיים. לטענתו, דרך חיים זו לא רק שאינה משיגה דבר, אלא מובילה את האדם לדיכאון, לייאוש ולאובדן. אבל אולי זה ייאוש תובע, ייאוש נבון, ייאוש מדעת?

   דווקא דון ז'ואן בדבקותו בחלוֹף ובחולֵף מראה כי ביכולתו לאהוב יותר מאישה אחת, לא מתוך יצר כיבוש, אלא מתוך סקרנות אמיתית לגבי כל ההיצע שמעניק לנו העולם. האהבה איננה בהכרח טריפּ דואלי של שניים, ודאי לא לנצח. החַדפעמיוּת של המגע עם החומר היא הרוחניות היחידה המוכרת לדון ז'ואן, ואם לומר את האמת, גם ההתעלות היחידה המוכרת לי.

   בזכות הקשר עם פרנסין הכרתי את העיר אוֹראן. היא משם. משפחתה המלוכדת גרה שם. בפעם הראשונה עמדתי על ההבדל בין אלג'יר לאוראן. אלג'יר פתוחה, רק פסעתָ פסיעה אחת ואתה כבר במִפתח האופק הרחב אל תוך הים התיכון. אוראן מכונסת – רחובות וסִמטאות – חציצוֹת עומדות בינה לבין הים הגדול באמצעות מצוקים, מתלולים, מצודות, רציפים, שובר גלים. זה נראה כאילו העיר משׁתבּללת.

   אני זוכר שבפעם הראשונה חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו הייתה מסוגרת מכל עבריה, אין יוצא ואין בא, בשל סיבה קיצונית מאוד, נגיד מגֵפה. העיר הייתה הופכת למעין כלא גדול. אלה היו מחשבות בראשיתיות על
"הַדֶּבֶר" שייכתב לימים.

   אני חושב שבקשר הזה עם פרנסין היה משהו אטביסטי, משום ירושת אבות. גם אביה מת באותן נסיבות כמו אבי. הוא נהרג בתחילתה של אותה מלחמה ארורה ב-1914 והיא, להבדיל ממני, אף נולדה לאחר נפילתו. בעצם, מה כבר ההבדל, הייתי בן 11 חודש כשאבי נהרג. אולי בגלל זה אני חש איזה צורך להיות אבּהי ומגונן לצידה.

   להבדיל מהמשפחה שלי שבה כל אחד עמד לעצמו והיה יחיד בחזקת איש הישר בעיניו יעשה, להוציא את סבתא שלי שפה ושם ניסתה נואשות ובחוסר הצלחה לשלוט בתמהיל המשפחתי, בשונה מאיתנו, הייתה משפחת פור של פרנסין גוף מלוכד ודביק ששלטו בו הנשים באופן מטריארכלי לתפארה. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות.

   בכל אופן, אהבתי לראות אותה יושבת ומנגנת בפסנתר. מעבר לכך שניגנה כל כך יפה, משום מה היא עצמה הפכה יפה יותר ונחשקת יותר בזמן הנגינה. וכאשר הייתי מביט בה כך כשהיא לעצמה, מרוכזת, והנגינה הולכת ומתחזקת, מתחזקת והולכת והופכת עוצמתית מרגע לרגע, הייתי מצליח תוך הבּטה סְטוֹאִית להבדיל אותה ממשפחתה החונקת והלוחצת ולראות בה אדם כשלעצמו המחובר אליי.

   הייתי מובטל. גם זה לא מצא חן בעיני משפחת פור. שָׁרַצְתִּי שעות בחדרי, או אצלם באוראן או אצל אִמי באלג'יר. עישנתי וכתבתי, כתבתי ועישנתי. לשחפת זה ודאי לא הועיל. רציתי להשלים את הזר, אבל לא הייתי מרוצה וכל הזמן ייצרתי טיוטות. הגעתי עד פת לחם. פיאה אמר לי פעם דבר מליצה כי יצירה ספרותית נכתבת בדם. אולי גם ברעב, חשבתי לעצמי, אולי גם ברעב. ואולי זה אותו הדבר, שני צדדים של אותו מטבע.

   חשבתי לפנות לבית הדין לעבודה. פניתי. היה משפט. לבסוף הפסדתי. שולמו לי אלף פראנק משכורת אחרונה. התחלתי לחשוב על לעזוב את אלג'יריה ולנסוע לפריז ולהשתקע שם. הרהרתי כי אקח איתי את פרנסין, אך מניין אקח כסף לנסיעה שכזו? בסוף נסעתי לבד. אימא של פרנסין, פרננד, הטיחה בי האשמות. גם אחותה של פרנסין. הן צדקו. הבטחתי לה שתצטרף אליי בתום שנת הלימודים, לכשתגמור לְלַמֵּד.

   כשהגעתי לפריז גרתי במלון במונמארטר. זה היה במרס, 1940. התגוררו שם זונות, סרסורים ומיני אמנים. לסוג השלישי נשתייכתי. הפכתי מזכיר מערכת של "פּארי סוּאר". הרווחתי טוב – שלושת אלפי פְרַנְק לחודש עבור חמש שעות עבודה ביום. מי שמע על תנאים כאלה במקום ממנו באתי.

   העיתון היה שופר השלטון, גרוע מזה, שופר השלטון יהא אשר יהא. לא כתבתי בו מילה. התמקדתי בעימוד. את האנרגיות תיעלתי לכתיבת ספרות והגהות.

   לעיתון היו מיליון קוראים! משהו מפלצתי לעומת העיתונים שעבדתי בהם באלג'יריה. מי האמין שיום אחד יקראו את הזר והדֶבֶר מיליוני קוראים בעשרות שפות. מיליון קוראים זה בעצם לא כל כך הרבה, אבל אז במחשבתי זה היה מספר בלתי נתפס. בכלל, בענייני ספרות השיקול הוא אחר: עדיף קורא אחד שקרא את הספר פעמיים, על פני שני קוראים שקראו אותו פעם אחת.

   כאמור, השתדלתי להתרחק מן הכַּתָּבִים כי תפיסת העולם של העיתון, אם בכלל הייתה לו כזו, נראתה לי רחוקה ממני, והם שיקפו אותה. לעומת זאת, מצאתי חדווה רבה בהתחברות אל האנשים הטכניים יותר, הסַדָּרִים או פועלי הדפוס.

   פרנסין התעכבה באוראן, נראה שלא רצתה לבוא, ובנות פריז קרבו אליי ואני אליהן. קשה היה לי להימנע מזה: חיזרתי ואף הייתי מחוזר.

   המלחמה החלה מורגשת. איסורים רבים נחתו עלינו. אנשים פונו מבתיהם, חלו צמצומים והקצבות. העיתון שבו עבדתי טייח את המלחמה שרבצה לפתחנו וכרסמה בנו, והילל את המנהיגים המנוונים.

כן כן, מרס 1940. לנוכח עולמם של בני האדם, התגובה היחידה היא יותר ויותר אינדיבידואליזם. עברתי ממלון למלון. נווד בפריז, לבד, בעת מלחמה. הסתגרתי בחדר וכתבתי.

   ברגע זה לא היה כל מרחק בין חיי לבין יצירתי, הובלתי את שניהם חזיתית באותו להט. כתבתי ותיקנתי, ושוב כתבתי. כאחוז טירוף. לעיתים קרובות היה לי חום וכאֵב ראש. ידיי רעדו. גופי החולני בגד בי, מנעני מלהתגייס והגעיל אותי.

   נפגשתי עם מאלרו הנערץ כדי לאכול איתו ארוחת צהריים. היה זה ריגוש. האישה שהתגוררה קומה מעליי במלון השליכה את עצמה שלשום לחצר מבעד למרפסת. הוטחו איברים. הכול כוסה בדם. היא מתה בעודה ממלמלת: "בסוף-בסוף-בסוף – יש סוף". זאת הייתה עמדה שלא יכולתי שלא להעריך אותה. אני חושב שהיא שימשה לי השראה לא רק למיתוס של סיזיפוס שנכתב באותה עת, היא חדרה באופן זה או אחר גם ל"הנפילה", בהתאבדותה של הצעירה מן הגשר.

   האמת שבאותה תקופה, רחוק מן הבית, התחבטתי בין איבון דוקלאר לפרנסין פור מי תהיה גברת קאמי. עם זאת, מושג הנישואים נותר זר ומוזר לי. נתתי לכך ביטוי בזָר באדישותו הטוטאלית של מרסו למוסד זה, שלא כאיבתו המוצנעת ולבסוף הגלויה לממסדים אחרים כמו הדת ומערכת המשפט.

   הייתי מתפשט בחדרי ומביט בגופי במראה. באלג'יר הוא היה – על אף מחלת השחפת – כהה וגמיש, וכאן בפריז הפכתי מדולדל ולבן. התלבשתי מהר ונפניתי לשולחן הכתיבה.

   כדי ליצור, אתה חייב בהכרח שלִבְּךָ יהיה יבש במקצת. אתה צריך להיות מעט מרושע ואכזר כלפי עצמך ואפאתי כלפי העולם. התקרבתי לטקסטים שלי כל כך שכבר לא יכולתי להבחין בין טוב לרע. כל כך הרבה פעמים חזרתי וכתבתי ומחקתי והוספתי וגרסתי שוב, עד שהטקסט נראה לי לפתע זר ומוזר ורחוק כמו מַזָּר, כאילו מישהו אחר כְּתָבוֹ. ואולי להפך. ייתכן שזה כמו הדימוי השחוק של התקרבות אל עֶצֶם או אל מראָה. פתאום אתה לא מזהה את החֵפֶץ או את עצמך. מה שכן, הרגשתי בלִבִּי שאוטוטו יבוא הזמן שבו אצטרך לשחרר את המחזה, הרומן הקצר וספר המסות. אי אפשר יהיה להחזיק בָּם עוד.

   העיתונים רימו אותנו כל הזמן. שיקרו לנו במצח נחושה. דיברו על הסכם מדומה, על ניצחונות של הצרפתים והאנגלים, ובפועל, בזמן הזה, הוורמאכט התקדם כל הזמן באירופה.

   הזר בנוי על מתח נפשי ועל בוז ועייפות כלפי העולם ומעשיו. בשל כך הוא דיבר אל כל כך הרבה אנשים – למי שיכול היה להקשיב – בנקודה קשה כזאת של ההוויה – 1942. המתח והעייפות מן הקיום הם סוד קסמה של יצירה זו.

   כשסיימתי את הזר הייתה בי מידה של זחיחות דעת. לא ידעתי מפורשות אם זה טוב, יצירה טובה, אבל התהלכתי כאילו אני נושא איזה רז בתוכי. הייתי יושב מול אנשים בבית הקפה או במסעדה, בכל מפגש, וחיוך הנובע מתחושת כוח נסוך על פניי. כאילו אני נושא בחובי איזה סוד, דבר מהותי שאני יודע ותכף יתגלה לאחרים, ואני נהנה הנאה מרובה לדעת אותו לפני כולם ולנצור אותו בטרם יפורסם ויקבל פּומבּי.

   השלמוּת הרגעית עם הזר הבליטה את החוסרים הנוראיים באשר לקליגולה ולמיתוס של סיזיפוס. התוכנית שלי: רומן קצר, ספר מסות ומחזה – נראתה לי לפתע כל כך יומרנית. הרי גם זה וגם זה וגם זה הם לא זה ולא זה ולא זה. ובכל זאת, עיקש הייתי, אם אי אפשר את כל השלושה – עדיף לא כלום. חשתי כי אם איני מסוגל לעשות זאת, עליי יהיה לוותר ולבקש משרה כמוכר מכוניות, עד כדי כך הייתי כּולי. שמעתי אז באחד מבתי הקפה כי אפשר לעשות במשלח היד הזה כסף לא רע, עד כדי כך הייתי נאיבי ומאמין.

   גייסו את פיאה, את כולם, רק אותי לא. מערכת העיתון פּארי סוּאר הייתה לבית רפאים. ברחוב לא היה איש. בדקו תעודות. מדי פעם אזעקה. במלחמה כמו במלחמה. פגשתי יהודים וחצי יהודים. למי שאפשר מהם הייתי אומר לעזוב, לעזוב מיד! תֵּכף הגֶסטאפּו יהיה כאן.

   שוב חשבתי להתגייס, הפעם כנהג אמבולנס. אם לא כחייל מן השורה, לפחות כמסייע. אבל דרשו ממני לכלכל את עצמי וזאת לא היה באפשרותי. הגשתי אפוא בקשה שיקבלוני כנהג אמבולנס בסטאטוס של חייל מן השורה. הו! המלחמה. היא אינה חדלה להיות אבסורדית ומיום ליום היא יותר. אי אפשר לצאת מזה כשזה נעשה קטלני. את ציפור הנפש צריך היה להקריב, את שלושת הספרים שלי. כבר הייתי על הסף. לא נורא. אחרים מקריבים יותר, את היקר להם מכול בעת הזאת. חשבתי, אתן לעצמי שהות כדי להיות חופשי ולחיות אחר כך ללא מידה. חייב להיות אחר כך. אין החיים נגמרים באדולף היטלר. הם חזקים ממנו.