אוטוביוגרפיה (סיפור קצר)
אני מתחבא במכולת של סולומון
כבר חמישה חודשים. אני עושה כאן הכול: סוחב סלים, מתקתק חשבונות, מסדר סחורות,
מתדיין עם ספקים, הולך למנהל החשבונות, מפטפט עם לקוחות. אף אחד כאן לא הוגה את
השם שלי נכון. כולם, אבל כו-לם מסרסים את השם הקצר שלי. שמי רני. שתי הברות
אַה-אִי.
גברת הוכבּרג מגוטליבּ 3 מקפידה לקרוא לי עמי.
וכשהעמדתי אותה על טעותה, היא הביטה בי ואמרה: "סליחה, לא ידעתי שזה כל כך
חשוב לך, העיקר תשים את החלב במקרר." סולומון בעל המכולת בעצמו קורא לי רמי.
לזכותו ייאמר שהוא טועה פחות מכולם – בכל זאת הוא מקפיד על העיצור רי"ש.
סַפַּק החלב של "תנובה", יוסף, מתעקש לי לקרוא לי סמי, ואחריו כל ספקי
החלב: דוד מ"טרה" ואלון שמואל מ"שטראוס". אלון שמואל תמיד
אומר: "אבא שלך, באמת, לא יכול היה להכניס אותך קצת בבידור, שתהיה שחקן, היה
מסדר אותך במשהו בחיים, תוכנית טלוויזיה, ערוץ 2." מיקי דדיאשווילי, הסוכן של
"קוקה קולה", קורא לי דני, למרות שהוא היה שנתיים מתחתיי בבית הספר, ויש
לי הרגשה קלה שהוא עושה את זה בכוונה. אריה, שעובד במשרד הקליטה של השר יאיר צבן
קורא לי גילי. אך על כולם עולה דרורה מהמשרד של בועז בן-ציון – היא קוראת לי גדי.
תמיד היא אומרת: "אתה גדי קטן."
גדי יגיל זה אבא שלי. כשהייתי קטן המטפלת שלי
קיקה הייתה לוקחת אותי לכיכר מסריק, שם הייתי משחק עם אורלי ויסמן. בסוף המשחק
אחרי ששנינו כבר היינו מכוסים בבוץ, הייתה קיקה המטפלת שלי גוררת אותי ממש בכוח
הביתה דרך רחוב רייך לשטנד.
בשטנד פינת רייך היינו פוגשים בדרך כלל את
הזמר שמוליק קראוס. למרות שהימים היו ימי קיץ, הוא היה תמיד עטוף במעיל רוח אדום,
ועיניו היו מצועפות ואדומות. הוא היה ניגש אליי והיה אומר לקיקה: "אני מכיר
אותו, זה גדי קטן." אחר כך היה מרים אותי ומעיף אותי באוויר, ואני הייתי צורח
מתוך פחד. הוא היה תופס אותי ביד אחת, למרות שהייתי כבר די גדול ודי כבד.
"זה, גברת," היה אומר, "זה גדי קטן. אני מכיר אותו כל כך. את כל
המשפחה אני מכיר: את הדוד מוטקֶה והדוד יוסי והדודה חנה והדוד דורי ואת האימא בלהה,
אבל זה, זה גדי קטן." אחר כך היה זורק אותי פעם נוספת באוויר, תופס ומניח על
המדרכה. הייתי עומד שם חֲמוּר-סֵבֶר. לשוני הייתה נבלטת מבין שפתיי. שתי רגליי
הקטנות והצמיגיות הנתונות בתוך סנדלי קיץ קטנטנים נטועות היו במשבצת המדרכה. ראשי
היה סחרחר בשל הריחוף שנכפה עליי. את ידיי הייתי מניח על מותניי בחוזקה, והייתי
אומר מְלֵא-ביטחון: "אני לא גדי, אני רני."
"רמי," סולומון קרא לי. ניגשתי
אליו. "קח את החמש אבטיח האלה לדרורה." הרמתי את הַמַּשּׂאוֹי, הוא היה
כבד, והלכתי לרחוב דב הוז 8. השמש קפחה. שקיות הניילון המתוחות כמעט נקרעו בין
כפות ידיי המיוזעות. זיעה נטפה ממצחי וזרועותיי האדימו. חציתי את כביש האספלט
השחור לחניה הפרטית. נכנסתי לבית וטיפסתי את שלוש הקומות מתנשף. הנחתי את האבטיחים
על הרצפה לפני דלת הכניסה לדירה וצלצלתי בפעמון. שרוול חולצתי היה רטוב מזיעה.
"שלום, מה שלומך. בועז, הבן של גדי כאן. הוא עובד. תדע לך שאני מאוד אוהבת
בחורים צעירים שעובדים. מה זה, מה הבאת? אבטיחים? מי ביקש את זה? אה זה… חה חה חה.
בועז, הוא הביא אבטיחים. חמישה אבטיחים. אני ביקשתי ממנו קרטיב אבטיח, בפירוש אמרתי
לסולומון בטלפון, קרטיב אבטיח. הוא לא מבין עברית? מאוד מצטערת. בשביל זה אני לא
משלמת. מסכן, סחבת את זה עד לפה, הנה קח לך," הוא הושיטה יד לארנק, "אני
נורא מצטערת גדי, אבל רק אתמול קניתי אבטיחים."
אני מתחבא במכולת של סולומון כבר חצי שנה.
כשאני בא הביתה, אני עייף מאוד. אני זורק את תיק המותן שלי ליד המיטה ונשכב
אפרקדן: את עיניי אני תולה בתקרה. קורי עכביש נאחזים במקום שבו זווית הקיר נפגשת
עם תקרת החדר: לִכְלוֹכֶת מוזרה. לאט לאט נעצמות העיניים שלי וכמו תמיד אותה
המחשבה: איפה כל השנים האלה. אני לא גדי, אני רני. אני לא גדי אני רני. איפה כל
השנים, אני לא גדי אני רני. אני לא גדי אני רני. אני לא גדי אני רני אני לא גדי
אני רני. איפה כל אני לא גדי אני רני אנילאגדי אנירני אנילאגדיאנירני.
אנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירני. אני.
הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת
לספרות "עמדה" ובמדור הספרות של "ידיעות אחרונות". אחר פורסם בקובץ
סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה