סוף הקומדיה (סיפור קצר)

סוף הקומדיה

לאבי, גדי יגיל

   הבדרן הידק את מעיל העור שלו באזור הצווארון והניח את הסיגר על גדר האבן. פניו החדודים רחרחו את אוויר הבוקר הקר. בידו האחרת תמך בכובע הבורסלינו שחבש לראשו.

   'לא לשכוח לקחת את הסיגר כשאני יוצא.'

   הוא מיהר ונכנס אל הפואיֶה של בית החולים איכילוב. ליד המזנון, לפני הכניסה למעליות, במקום בו התכנסו הרבה אנשים שטחנו וטחנו – התנפלה עליו בחורה וצעקה בצרפתית: "בֶּבֶּל בֶּבֶּל, סֶה טוּאָה, סֶה טוּאָה," (בבל, בבל, זה אתה, זה אתה).

   הוא נרתע לאחור והיא הרפתה.

   "אה, פַּרְדוֹנֶה מוּאָה (סלח לי), התבלבלתי," אמרה במבטא צרפתי, "זֶ'ה ווּזֶה פְּרִי פּוּר אַן אוֹטְר (סברתי שאתה מישהו אחר). חשבתי אותך ז'אן פול בלמונדו, באמצע תל אביב לחשוב לפגוש את בלמונדו. סליחה, באמת בלי כוונה, סליחה."

   "לא קרה כלום," הוא אמר וחשב: 'אומץ, אומץ, לא לשכוח את הסיגר כשאני יוצא.'

   בדיוק נפתחה דלת של מעלית וזרם של אנשים יצא ונכנס. הבדרן מיהר ונדחק פנימה וכולם נעצו בו עיניים, עד שאחד אמר: "מה קורה?" ואחר אמר: "באת להצחיק אותנו?" הוא חייך ושמע את עצמו מספר בדיחה על אריק שרון. צחוק מתגלגל תָּכַף לפואנטה.

   'תא אטום,' חשב לעצמו, 'תא אטום,' והמעלית נעצרה.

   כאשר כנפות הדלת נפתחו אוטומטית, חמקה הדמות השחורה של הבדרן אל תוך המחלקה, כשהיא מציצה בחטף מתחת לכובע הבורסלינו על מספרי החדרים שמעל המשקופים. מול חדר מס' 5 עצר הבדרן. הוא הסיר את כובע הבורסלינו והצמיד אותו אל חזו, נשם נשימה עמוקה, פתח את הדלת והסתנוור. לרגע לא ראה כלום, רק אדום וצהוב, ואז את השמש שהייתה תלויה בינות לבתים האפורים.

   'כדור של אש,' חשב, 'לא, פולוספוט נדלק.'

   בקצה החדר, על גבו, צמוק כמו שועל רזה, שכב מכוסה וממוכשר כולו הבדרן הוותיק. הבדרן קרב אל דמותו. הוא רצה להושיט יד ארוכה, אבל התחרט ורק מישש את תיתורת הבורסלינו בביישנות. הוא תר בעיניו אחר מקום שבו יוכל להניח את החפץ הטורדן. לבסוף שם אותו על הכיסא וחשב: 'לא לשכוח – הסיגר על האבן, הכובע על הכיסא.'

   "כל כך הרבה מכשירים," הוא אמר לבדרן הוותיק, "אם מחברים לך מנוע, אתה מגיע עד חיפה."

   הבדרן הוותיק לא יכול היה לצחוק ורק העלה חיוך כאוב ורחב על דל שפתיו ומצמץ בשתי העיניים. הבדרן פשט את מעיל העור והניח אותו על מסעד הכיסא. הוא התיישב על קצות המיטה אלכסונית, כשהוא נוטע רגל אחת במשבצת הרצפה ומטלטל את האחרת באוויר. אחר החזיק בידו המגוידת והדקורה של הבדרן הוותיק.

   "תעשה לי את 'ריקוד הדגים'," אמר.

   עיניו של הבדרן הוותיק נתרחבו בבהלה, והוא הזיע את ראשו השועלי ימינה ושמאלה באיטיות, אות לשלילה.

   "אבל למה?" אמר הבדרן, כשהוא לוטף את היד המגוידת.

   הראש הצמוק נע בשנית לכאן ולכאן, והקו של המוניטור מעליו הזדגזג.

   "טוב," אמר הבדרן ושתק.

   הוא נזכר איך הגוף הזה, שלא יכול היה עכשיו לזוז, עשה בעבר את מה שעשה: 'הוא היה שוטר ביפו ואברך בבני ברק, קלושר בפריז ושחצן תל אביבי, זקן במֶסְחָה ודוכּס בלונדון, לוחם סיני עתיק ורבולוציונר בארגנטינה, ערבי ביפו וקניבּל באפריקה. הגוף נע לכל מקום על פני הכדור כאוות נפשו, בכל השפות: עברית וערבית, צרפתית ואנגלית. הקואורדינציה הייתה משולמת: הראש נע על הצוואר בחדות משמאל לימין ומימין לשמאל, וכף היד הימנית שהייתה מושטת קדימה נעה בו זמנית על ציר פרק היד בכיוון ההפוך לתנועת הראש. הזרוע האחרת, זו שנותרה, הייתה מתווה חצי עיגול באוויר, מעלה מטה, מעלה מטה, באיטיות, חוזר חלילה, והרגליים? האחת הייתה נטועה במקומה, והאחרת נעה קדימה ואחורה על ציר הברך בתנועת בעיטה.' הבדרן הביט בפנים המיוסרים של הבדרן הוותיק: 'מכל הפנטומימה הפנומנָלית הזאת נשארה רק המימיקה האיומה של הסבל.'

   אחות נכנסה לחדר.

   "גם אתה פה?" היא שאלה. "הבוהמה באים מתי שמתחשמק להם." הוסיפה בחצי פה וביקשה ממנו לצאת, כשהיא גוררת בידה המטופחת את וילון הפלסטיק סביב למיטה. 'מסך', הוא חשב, 'ב'בית החייל' או בקולנוע 'אורדע' ברמת גן,' ויצא למסדרון.

   הוא נשען על הקיר הלבן בכבדות. כל כך התחשק לו לעשן.

   'לזכור,' חשב, 'המעיל על הכיסא, גם הכובע, הסיגר על גדר האבן. אסור לשכוח כלום, הרקוויזיטים חשובים, אחר כך חסר על הבמה וזה לא מקצועי.'

   מישהי נופפה לו לשלום.

   'מי זאת?' הוא הֵצֵר עיניים.

   היא עמדה די רחוק, בקצה השני של המסדרון, סמוך לדלפק הקבלה של האחיות והרופאים.

   'אה, זאת הצרפתייה שחשבה שאני בלמונדו,' חשב לעצמו.

   היא נדנדה את תסרוקת הקארה בחן: 'כמו דג במים. מה היא רוצה?'

   האחות יצאה מן החדר.

   "הרבה שחקונה עוברים פה," אמרה בחצי פה. הוא שנא את המילה הזאת. היא הושיטה זרוע ארוכה אל קצה המסדרון, "שם בסוף, הצרפתייה, היא חברה שלי."

   עיניו עקבו אחר אצבעה המטופחת.

   "כן, היא חשבה שאני..."

   "אני יודעת. היא חשבה שאתה בלמונדו. מטורפת, אבל לא רחוקה כל כך מהאמת. נראיתָ לה שחקן. היא שאלה מה עושה כאן איש מצחיק כמוך, אז סיפרתי לה."

   'מה את יודעת מה אני עושה פה,' חשב, אבל אמר: "אני יכול להיכנס אליו?"

   "זרוק בדיחה, אחרת אתה לא נכנס." הוא שתק לרגע: "טוב, אריק שרון הולך בסברה ושתילה שבוע לפני הטבח. בדרך הוא פוגש ילד קטן. הוא אומר לו: ילד, בן כמה אתה?" הבדרן חיקה את קולו של אריק שרון, "אז הילד עונה לו: בעוד חודשיים אני אהיה בן חמש. אז אריק אומר לו: אופטימי, ילד אופטימי."

   האחות פרצה בצחוק וכיסתה בידה המטופחת על פיה. נראה שיותר משצחקה מן הבדיחה, צחקה מן החיקוי המוצלח.

   "היום שרון מונה לשר הבינוי והשיכון," אמרה מגחכת.

   "נו, עכשיו כבר ייבנה המקדש." אמר הבדרן ושתק. היא צחקה. "תגידי, אין סיכוי שהוא..."

   "לא," היא חשפה טור שיניים בריאות, "זה סוף הדרך בשבילו," אמרה וגבה אל הבדרן. אגבית סובבה את הראש והוסיפה: "אתה יודע איך אומרים, סֶה לָה פָן דֶה לָה קוֹמֶדִי, זה הסוף של הקומדיה."

   משנתרחקה הציץ הבדרן בחטף על משקוף הדלת שעליו הייתה כתובה הסִפרה – 5 ולִבּוֹ נחמץ. הוא נכנס לחדר, ממעך בעדינות את כפות המנעול. שמש חורפית עמדה במרומי הרקיע, וכל החדר היה מואר. רק עכשיו שם לב כי החדר ריק מחולים – המיטות היו ריקות ומוצעות בקפידה. גרר כיסא והתיישב הפוך, כשהוא מניח זרועות על המשענת. חשב: 'למה הסיטה האחות את הווילון, הרי החדר ריק לגמרי.'

   הביט על הכיסא שמולו ואל הבדרן הוותיק שנראה ישן. החזיר מבט אל הכיסא שמולו, עליו היו מונחים הבורסלינו והמעיל. חשב: 'תיאטרון הניכור. חפצים בלי איש.'

   קם והתיישב על המיטה לידו. רצה ללחוש תעשה לי את "ריקוד הדגים", אבל נמלך בדעתו וחיכך את הידיים המיוזעות על מכנסי העור. הבדרן הוותיק פקח את עיניו.

   נראה שֶׁלַּקְּיוּ הזה חיכה הבדרן, אמר: "כשהייתי בן שש עשרה הייתי ב'בסמ"ת' – בית ספר מקצועי תיכון. היו לנו בגדים כאלה: אוברול כחול וחולצה כחולה, אתה יודע, כמו הפועלים בחיפה של אז. בבוקר עבדנו עד הצוהריים – בצוהריים למדנו. והיה שם הערבי הזה, שישב תמיד ליד בית השעון, אתה יודע, ביאליק פינת הרצל, פינת בלפור. הייתה שם 'גלידת שׂניר'. הוא ישב ליד המדרגות שנכנסו לבניין שלנו מהצד השני, ליד גלידה שניר הטובה בעיר.

   "אז הוא ישב שם. אדם מבוגר, בשנות השבעים לחייו. ביד הייתה לו מסבּחה כחולה שהוא היה משחק אִתה. והוא היה קם ומתהלך וכל הזמן היה חוזר ואומר: 'מגיד עתידות, וואהְרְזאגֶר, פוֹרְצֶ'נְטֶלֶר, אַי טֶל יוּ דֶה פְיוּצֶ'ר, ווֹט דוּ יוּ ווֹנְט טוּ נוֹ אֶבָּאוּט דֶה פְיוּצֶ'ר, אַי טֶל יוּ; מגיד עתידות, וואהְרְזאגֶר, פוֹרְצֶ'נְטֶלֶר...' הוא דיבר ערבית, עברית, אנגלית וגרמנית –  הכול מעורבב.

   "עכשיו, האיש הזה תמיד סִקרן אותי. הוא היה קירח כולו, שזוף, חום כהה לגמרי, כמו סודני כזה, והיו לו עיניים גדולות וכחולות. הוא היה לוקח חצי לירה, אחר כך מסתכל על כף היד שלך, ולפי כף היד תוך כדי סיבוב החרוזים – זה היה עוזר לו להתרכז – הוא היה אומר לך את העתיד שלך – לא את העבר ולא את ההווה – רק את העתיד.

   "יום אחד תפסתי אומץ והנהנתי לו לשלום, ואז הוא ענה לי באנגלית משום מה. אין לי מושג למה אנגלית ורק אחר כך עברית. אולי זה נשאר לו עוד מימי המנדט, לא יודע, גם העיניים הכחולות שלו נראו כמו ירושה מן המנדט."

   נדמה היה לבדרן כי הבדרן הוותיק מעלה על שפתיו הרחבות והיגעות שמץ חיוך.

   "הוא אמר לי: 'הָאוּ דוּ יוּ דוּ? קאם, אַי טֶל יוּ יוֹר פְיוּצֶ'ר.' אמרתי לו אין לי כסף, עזוב. אז הוא אמר: 'דאזֶנְ'ט מֶטֶר, אַי נוֹ יוֹר פאדֶר.' הוא הכיר כנראה את אבא שלי, כי אבא שלי היה עובד בניקיון בגלידה שניר הטובה בעיר, כשהוא נהיה פנסיונר, והוא כנראה דיבר עם אבא שלי גרמנית וערבית. אז התיישבתי על המדרגות והוא אמר לי: 'יוּ אַר אִין ווֶרְקִינְג סְקוּל,' אמרתי לו כן, אני פה ב'בסמ"ת'. 'ווַי אַר יוּ נוֹט אִין סְקוּל?' אמרתי לו שיעור חופשי. 'טִיצֶ'ר סִיק?' לא יודע סִיק לא סִיק – לא בא."

   עכשיו כבר הצטייר בבירור החיוך על פרצופו הרחב והמיוסר של הבדרן הוותיק.

   "'אוֹקֵי, אַי טֶל יוּ יוֹר פְיוּצֶ'ר.' צחקתי, כי מה הוא יגיד לי. מה תגיד לילד בן שש עשרה שעוד שנתיים הולך לצבא? עכשיו, אני למדתי במגמה מקצועית בשביל מטרה מסוימת. ידעתי שאני אנצל את זה בצבא בתור טכנאי מטוסים או בנשקייה. למדתי מסגרות וחרטות מכונות ב'בסמ"ת', אחרי זה עפתי, לא חשוב, אחרי שנה הורידו אותי לשפרינצק. הוא לקח את כף היד שלי ככה," הבדרן אחז ביד הדקורה והמגוידת של הבדרן הוותיק והסתכל עליה כאילו הייתה כדור בדולח, אמר: 'יוּ אַר וֶרִי סְטְרוֹנְג בּוֹי, בּאט יוּ אַר לֶרְנִינְג פוֹר נאתִ'ינְג.' מה זה? אמרתי, מַזְּ'תומֶרֶת? 'יוּ לֶרְן אֶה פְּרוֹפֶשֶׁן, בּאט יוּ ווִיל נוֹט ווֶרְק אִין דִיס פְּרוֹפֶשֶׁן.' למה לא? שאלתי. 'אַי סִי יוּ סְטֶנְדִינְג אוֹן סאמְתִ'ינְג הַי, אֶנְד פִּיפְּל ווֹטְץ' אֶט יוּ, לוּק אֶט יוּ.' ומה הם עושים? 'בּרָאווֹ! דֶי אַר דוּאִינְג בְּרָאווֹ לַיְק דֶי אַר דוּאִינְג טוּ שייקה אופיר. אַי סִי אוֹן יוּ לַיְטְץ, מֶנִי לַיְטְץ, אֶנְד פִּיפְּל אַר דוּאִינְג בְּרָאווֹ טוּ יוּ לַיְק דֶי אַר דוּאִינְג טוּ שייקה אופיר.'

   בקולו של הבדרן הוותיק נשנק הצחוק, 'שיעשה לי את ריקוד הדגים,' חשב הבדרן, 'רק עוד פעם אחת.'

   "עכשיו, אני חשבתי לעצמי, הבנאדם דפוק. חבל מי שנותן לו ת'חצי לירה, זה כסף בים, זה ממציא סיפורים. עכשיו, מה שמצחיק זה שהוא צדק. האיש פשוט צדק. אתה מסתכל ואומר אולי מקריות, אבל הוא צדק כשהוא אמר לי שאני אהיה כמוך, כי שנתיים אחרי זה התקבלתי ללהקה צבאית, אבל מי חשב על זה אז. עכשיו, האיש – נעלם, בכלל. אני לא זוכר אותו למשל בגיל עשרים בחיפה. אני זוכר את יוסי-בלונים ואת אברמל'ה-חמישה-גרוש, אבל אותו אני לא זוכר בכלל. אני זוכר שבאתי לחיפה שנים אחר כך ושאלתי: תגידו איפה הוואהְרְזאגֶר, אז אמרו לי היידישיסטים בהדר: קִיק אוּן אַ פּוּנִים אוּן לאכְט נִישְׁט. הוא כבר איננו מזמן. הוא כל כך מזמן איננו שהוא עוד מעט חוזר, אֶפְשֶׁר קוּמְט עֶר בּאלְד צוּרִיק."

   הבדרן הוותיק העלה חיוך דאוב ואחר הרצין. הבדרן קם מעם המיטה באיטיות, כשהוא לוטף את ידו המגוידת והדקורה של הבדרן הוותיק.

   'אני באמת דומה לבלמונדו?' חשב, 'אף פעם לא חשבתי על זה.'

   הוא שלח זרוע ארוכה אל עבר הכיסא שמולו והרים בלאות את הכובע ואת המעיל, 'לא לשכוח, הסיגר על האבן.'

   אחר נפנה ללכת. לפני הדלת קפא לרגע והסב את ראשו. והנה, הזרוע הדקורה והמגוידת התרוממה אט-אט מן הסדין בתנועות גליות. שרירי גב היד והאצבעות נעו בגמישות קדימה ואחורה, יוצרים בקצות האצבעות צורה חדה. אחר כך צצה הזרוע השנייה, שנראתה רזה ודקה יותר, ובתנועה גלית, כּמיָמים-ימימה, קרבה אל הזרוע האחרת. כף יד נגעה בכף יד ונרתעה, נגעה שוב ונרתעה, לבסוף בלעה כף יד אחת את האחרת בתנועה גמישה – לא להאמין – "ריקוד הדגים".

הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת "עמדה". אחר כך כונס בספר סיפורים הנושא את שם הסיפור "סוף הקומדיה".