בית-משוגעים-על-גלגלים
סְנוּפִּי גרר אותי לאורך
האוטובוס המלא בציוד כשהוא מציג לי את כולם: "תכיר, זאת איילת, זאת רונית
וזאת אורית, וזאת שם זאת טל. כאן מאחור עם הווקמן זאת אחינועם. וזה שלום וברק וחן
ושרון ואוּרי תכלת המשוגע. וזה? זה ליאור שושן. הוא לא משוגע, אבל הוא
המתופף."
טיפסתי על הציוד ונגררתי אחריו. כשהגיע לקצה
האוטובוס עמד והכריז: "חבר'ה, זה רני יגיל, והוא חלק מהלהקה שלנו
מעכשיו." הוא התיישב מזיע כולו, ואני התיישבתי לידו. מדֵי הדקרון גירו את
עורי והתחלתי מתגרד.
"מגרד לך, אה? חכה שתתחיל להתעצבן אז
יגרד עוד יותר." הוא הנמיך את קולו: "אני אוהב לשבת במושב האחורי כי כל
הזמן קופצים. זה נותן הרגשה שעושים משהו. משעמם לאללה לנסוע שלוש-ארבע שעות עד
הצפון." הוא הנמיך את קולו עוד יותר: "תְּפוס אזימוּט מכאן."
"מה?" שאלתי בקול נמוך.
"תְּפוס אזימוּט מכאן על כל האוטובוס. מה
אתה רואה?"
"לא יודע," לחשתי, למרות שלא היה לי
ברור איזה סוד אנחנו מסתירים כאן.
הוא לחש לי בחזרה: "אתה רואה שנים עשר
גושים של קקי. זהו. גושים של קקי שלא מסתדרים בכלל אחד עם השני, אבל נדבקים לנשמה.
כל אחד זה צואה אחרת. תאמין לי, זה בית-משוגעים-על-גלגלים. ויש כאן רק מלכה
אחת."
כמעט לא שמעתי את קולו. רק שפתיו נעו. הדקרון
גירד לי נורא.
סנופי צדק. מהר מאוד הבנתי מי כאן שולט ומי
כאן נשלט. היינו נוסעים בכל חלקי הארץ: צפון, דרום, מזרח, מערב, כל יום, עם כל
הציוד, על גג האוטובוס ובתוכו, שעות על גבי שעות. פורקים, מעמיסים, ושוב פורקים
בבית הצנחן ברמת גן. חוזרים בשלוש לפנות בוקר, ארבע לפנות בוקר, חמש לפנות בוקר,
ישנים עד שתים עשרה בצהריים ושוב יוצאים לדרך: צפון, דרום, מזרח, פורקים… הזמנים
הפכו הפוכים. שנים לקח לי להתרגל אחרי הצבא לכך שבלילה ישנים וביום ערים. הייתי
מתייסר בעיניים אדומות עד השעות הקטנות של לפנות בוקר.
בתקופת הלהקה הצבאית הייתי מרושל בכול.
הגומייה הייתה נופלת מן הקרסול והמכנס היה מתארך. כנף החולצה שכופתרה אלכסונית צץ
מן המכנסיים. תמיד הייתי מאחר בשעות ההגעה, לא הייתי נכנס בזמן לבמה וקצב הרכבת
הציוד שלי דיכא את כולם. שלא לדבר על הפירוק, כשכולם כבר היו לחוצים להגיע הביתה:
"נו רני, תוריד כבר ת'סְפּוֹטִים, נו רני, תפרק כבר ת'קוליסוֹת, יאללה, עוד
נישאר לישון כאן בגללך." והמלכה, אוי המלכה, היא כמעט יצאה מדעתה.
שרנו שיר על קצין. על הבמה היו מונחים חמישה
כיסאות. לקראת סוף הקטע היינו יוצאים מן הבמה בזוגות, כל אחת והקצין שלה, כשהוא
נושא את הכיסא תחת בית שֶׁחְיוֹ. אני הייתי יוצא חמישי ומניח את הכיסא האחרון
בערימה סמוך לרגל הבד השחורה. ערב-ערב היה הכיסא משמיע רעש, וכל אימת שחשבתי: הערב
לא אעשה זאת, הערב אניח את הכיסא במתינות, היה הדבר נשכח מלבי ושוב הייתי מניח
אותו בחבטה. אחינועם הייתה מביטה בי במבט מזרֵה אימה, שהרתיע שבעתיים בחושך של
מאחורי הקלעים. היא חיכתה למעידה הזאת שלי. ויום אחד אמרה בנוכחות שאר החברים:
"אני מוכנה לעשות אקט חינוכי. בכל פעם שתצא מהנַמְבֶּר של הקצין, אני אקח ממך
את הכיסא."
וכך היה. יום למחרת היא חיכתה לי. אפה הנשרי
הטיל צֵל על רגל הבד השחורה. היא לקחה את הכיסא המתקפל ואיתו את האצבע שלי. פרצתי
בצווחת כאב כזאת שאורי תכלת, הנהג והסאונדמן שלנו, נאלץ להדליק את האורות בחדר-אוכל-קצינים
ולהפסיק את ההופעה. הוחשתי למרפאה ובנס הצילו לי את האצבע. כשחזרתי משם אחינועם
אמרה: "רני, נראה לי שעשית את זה בכוונה."
"אבל צבטת לו את האצבע," ניסה
סנופי.
"אני לא מתכוונת לצביטה, אני מתכוונת
לצעקה. הי איז נוֹט פּרופֶשונאל!" היא הוסיפה בזעם בשפת אִמה.
סנופי צדק. זה באמת היה
בית-משוגעים-על-גלגלים. טל נהגה לספור את החצ'קונים על הפנים, לחבר, לחלק ולהכפיל
אותם. אחר תחשיב מדויק הייתה אומרת: "זהו. אם יוצא לי עוד אחד כזה, הנה תסתכל
כזה, אתה רואה? אני לא באה מחר להופעה."
אחר כך הייתה נרדמת על הספסל האחורי ואסור היה
להעיר אותה. היינו עומדים לעִתים מִכּרמיאל עד יָקנעם, מחכים שהיא תתעורר כדי
שנוכל לשבת במושב האחורי. שם, במושב האחורי, ישבנו שלום, ברק, סנופי ואני. ברק היה
מניח את הווילון של החלון על הראש שלו ומדבר אל עצמו שעות. שלום היה נוהג להריח את
ידיו בעצבנות בקצה אפו השׁלדגי, ואחר היה מנגב אותן במכנסיו. לקח לו שלושה חודשים
להסתכסך עם כל חברי הלהקה. אסור היה לדבר איתו והוא שתק כמו דג.
"רק על הבמה, רק על הבמה תדברו איתי,
קָקות."
אורית הייתה מתחרמנת ומזדיינת עם חצי להקה,
רונית הפסיקה להתרחץ והסריחה את כל האוטובוס, ולי הדקרון גירד נורא.
"אמרתי לך," אמר סנופי, "אמרתי
לך."
ואלה הם מפקדי הלהקה שפרשו בטרם עת מתפקידם:
סמל ראשון מישל עזר, סמל ירון גבעולי, רב"ט איתן גזית, סמל דוד חלפון. עד
שלראש ענף תרבות משה גליקסמן נמאס, והוא החליט שהלהקה צריכה מפקד מבפנים. מישהו
שיבין את הראש המשוגע של החיילים האלה, אחד משלהם, אחד אמן. ואז בא חן. הוא היה
המסודר שבינינו והיה ברור שהתפקיד הזה ייפול עליו. חן לא היה באמת מפקד הלהקה. הוא
רק תיאם את ההופעות והלך לפגישות ב"הווי ובידור", אבל היה ברור מי באמת
שלט על הלהקה.
ליאור המתופף היה זורק מצילות על הזמרים באמצע
ההופעה. אורי תכלת, הנהג והסאונדמן, היה מכבה את החשמל באמצע המערכון באמתלה
שמישהו נגע במיקרופון בצורה לא מקצועית, והיה הולך לשק"ם. ואיילת במשך כל
הנסיעות הייתה מחטטת באף בהתמדה כמחפשת אוצר אבוד.
הם חיכו לי שמה, בחדר-אוכל-קצינים אחרי
ההופעה. הם ישבו על הכיסאות ששרנו עליהם את שיר הקצין ועל הרצפה. כל הלהקה. גוש
אחד.
"תִּראה, רני," אמר חן, "חשבנו
על זה לאחרונה, כל הלהקה. הגיע הזמן שאני אעזוב את תפקיד המפקד. תבין, מיציתי את
עצמי בקטע הזה, וכדאי למצוא מישהו שיהיה מחליף. אחרי הכול זה תפקיד עם המון
אחריות. לא שתבין, הכול יהיה בסְבָבִים: שלושה חודשים אתה תהיה בתפקיד ואחר כך
ברק, או שלום, או שרון, או מי שזה לא יהיה. הכוונה לסֶבֶב, אתה מבין?"
אחינועם הוסיפה: "זה יכול להיות מעין אקט
חינוכי. אתה תלמד למצוא סדר אצלך מבִּפְנים ומבחוץ. אם יהיה סדר אצלך מבִּפְנים,
תרגיש טוב עם עצמך ותוכל לשאת את התפקיד, אז יהיה סדר גם מבחוץ. זה אתגר. מה אתה
אומר?"
את האקט החינוכי שלה כבר הרגשתי.
"חן," אמרתי, "אתה יודע שמכולם
אני הכי פחות מתאים לתפקיד. ואפילו אם אצליח, תקופת ההסתגלות שלי תהיה אסון. יהיו
המון פאשלות." הסתכלתי על ברק, הוא שתק. שלום חייך וסנופי הִנהן. גם סנופי?
"הרי אני כְּבַד פה וכְבַד לשון," ניסיתי להתחכם, אך איש לא שם לב
להומור שלי, "מלבד זאת אני מרושל בכול, בלבוּש, בכול…" ניסיתי להתחמק.
"רן," אמרה אחינועם. שלחתי יד אל
מאחורי גבי מתחת לחולצה והתגרדתי. "אם לא תקבל עליך את המשימה, אצטרך לגשת
לגליקסמן ולהסביר לו את המצב. ולפי מה שהוא אמר לי בפגישה האחרונה, חן היה מפקד
תקופה ארוכה, עכשיו הגיע הזמן שמישהו יחליף אותו. גליקסמן לא רוצה בתפקיד הזה
בנות. אז מה נשאר לנו לעשת. מבחינת גליקסמן הראשון שמסרב לקבלת התפקיד עף מהלהקה,
תֶ'טְ'ס אוֹל".
נהייתי מפקד הלהקה. בתקופה הזאת הייתי עייף
מאוד. הפסקתי לישון בלילות. (שנים לקח לי להתרגל אחרי הצבא לכך שבלילה ישנים וביום
ערים. הייתי מתייסר בעיניים אדומות עד השעות הקטנות של לפנות בוקר.) המקום היחיד
שבו תפסתי תנומה היה באוטובוס. הייתה זאת שינה קלה ומעונה, מלאת מחשבות המשתרשרות
באופן מעיק בזו אחר זו, אבל לא יכולתי להימנע מזה. ברגע שאורי תכלת, הנהג
והסאונדמן של הלהקה, היה מתניע את הדי-500 הישן והמטרטר, זה היה קורה. חברי הלהקה נהגו
להתבדח על חשבוני. בידור חופשי. הם צחקו בגלוי לגמלוניות שלי. באחת הפעמים תיאמתי
טלפונית הופעה בנהרִיה במקום באדוריים, נסענו צפונה במקום לדרום. באנו ואיש לא
חיכה לנו. נסענו בחזרה. למחרת עליתי לאוטובוס וכולם פרצו בצחוק מתגלגל.
"לאן נוסעים היום, רני? לרמלה או
לרמאללה? למפרשית או לבירנית? לבית הבראה-3 או לבה"ד-3? לצוקי עובדה או לצוקי
מוהר? אולי תחליט…" והצחוק התגלגל. אחינועם הביטה בי במבט פולח שהבליט את אפה
הנשרי.
"אוי רני, רני," אמרה, "מה
יהיה בסופך?"
הסוף יהיה טוב, חשבתי.
הם צחקו לי והסתודדו מאחורי גבי.
"הרי הקָקה הזה התקבל בפרוטקציה ללהקה.
אבא שלו סידר לו. אז שיאכל אותה קצת."
כשהייתי נרדם למחצה באוטובוס, תמיד הייתי שומע
את קולותיהם. היה נדמה לי שהם מדברים עליי, שהם שוחטים אותי. ופעם התעוררתי במחצית
הדרך לבאר שבע, מרחוק נראו שני גלילי הבטון של תחנת הכוח באשדוד. כיוון שהקצתי
משנת נים לא נים, היה נדמה לי שאנחנו ליד תחנת הכוח בחדרה. אמרתי: "אוי,
אנחנו בחצי הדרך, הגענו כבר לחדרה." כל הלהקה פרצה בצחוק. אחר כך באופן קבוע,
כשהיינו נוסעים לצפון, הם היו מעירים אותי בחדרה ואומרים שהגענו לאשדוד, חה, חה,
חה, וכשהיינו חוזרים מן הדרום, הם היו מעירים אותי באשדוד ואומרים שהגענו לחדרה
ואנחנו בחצי הדרך הביתה, חי, חי, חי.
אני זוכר את הרגע שהקש שבר את גב הגמל. היינו
בחדר-אוכל-קצינים של חיל האוויר בפלמחים. השולחן היה מלא כל טוב והשירות עצמי.
אורית דחפה את שלום כדי להגיע לשניצלונים עם השומשום, והוא במקום להגיב כהרגלו
בחיוך מבזֶה מלא שִׂטְנָה, הוריד לה סטירה מצלצלת ושפך לה כוס קולה קרה לתוך
החולצה. הוא צרח: "זה בשביל השדיים הגדולים שלך, קָקֶרית מורעבת. לוּ הייתי
יכול הייתי מקיא את כל מיצי הקיבה שלי עלייך."
אורית קפצה עליו ונשכה אותו באפו השלדגי. דם
פרץ מן הנחיריים השעירים שלו. הוא סטר לה בשנית. דם הופיע בזוויות פיה. אחינועם
אמרה: "האיש הזה פשוט אלים."
שרון וחן קפצו על שלום, וברק קפץ עליהם.
ארבעתם נפלו על מפקד הבסיס שהכניס בדיוק בורקס-נקניקייה לתוך הפה. הם הפילו אותו.
הוא כמעט נחנק ומוטט בידו את כל שולחן הקצינים הארוך שעליו הונחו המגשים בזה אחר
זה: חומוסטחינָצ'יפסלט – בּוּם. איילת פרצה בצחוק היסטרי, וטל ורונית רצו להתחבא
בשירותים.
אורי תכלת שחזר מהשירותים עבר ליד אחינועם
ואורית ושמע את אחינועם אומרת לאורית בשקט: "בינינו, זה מגיע לך, אחרי
שהתגרית בכל הבנים בלהקה. מי שמשחק באש בסוף נכווה."
אורית פרצה בבכי. אחינועם קראה: "איפה
מפקד הלהקה בשעה כזאת? הִי איז גוּד פוֹר נות'ינְג!" דמעות עצבים קרות הופיעו
בקצה אפה הנִשׁרי, וסנופי רץ לחפש אותי. אני בינתיים עמדתי מחוץ לאולם וניסיתי
לשכנע את אורי תכלת שלא ידליק את הדי-500 וייסע בלעדינו הביתה. הוא עמד לעשות זאת.
ממילא כבר לא היה אִכפת לו מכלום, הוא עמד לקבל את העשרים ואחת שלו, אז מה היה לו
להפסיד.
"נמאס כבר," הוא צרח, "נמאס לי
כבר מכל הקפריזות שלכם ומהמתחים שאחינועם עושה." הוא ניסה להתניע את המנוע
שוב ושוב. חבושים עלינו לבמה, ומפקד הבסיס הוחש לבית החולים. למחרת ישבתי אצל
גליקסמן לשיחת הבהרה בבית הצנחן.
"צריך לפרק את הלהקה," אמרתי.
גליקסמן שיחק במפתחות הרנו. "אני ממליץ על פירוק הלהקה." חזרתי.
הוא שאל: "אבל למה?"
"כי זה בית-משוגעים-על-גלגלים."
אמרתי. הדקרון גירד לי נורא. "תבין, המפקד, יש הרבה חיילים משוקולד בצבא, אבל
אלה חיילים מחרא. סלח לי על הביטוי המפקד, אלה קָקות. חמישה עשר גושים של קָקי
שנדבקים לנשמה, וזה כולל אותי." גליקסמן התרווח מעט בכורסה השחורה.
"אתה יודע שכולכם תתפזרו לבסיסים שונים. זה לא נעים להיות פקיד, רני,
ללכת אלף יום לאותו מקום ולעשות את אותה העבודה. שִׁגרה היא האויב האמיתי של אמנים
כמוכם, לא?" חשתי קֶבֶס. כוסיתי זיעה. הדקרון גירד לי נורא. גליקסמן הרצין
ושתק. אחר כך הוסיף: "תדע לך, שאתה גמרת איתם. אתה מקומֵם כאן את כל הלהקה
עליך. איש לא ידבר איתך אחרי מה שעשית עכשיו."
"זה בית-משוגעים-על-גלגלים. צריך לפרק את
הלהקה לפני שיקרה אסון." אמרתי.
"רני!" הוא קרא אחריי.
הפסקנו להופיע. הלהקה נשלחה לשבוע חופשה בבית
גולדמינץ בנתניה. שם התקיימו פגישות יומיות של כל הלהקה עם פסיכולוג. מישהו
בחלונות הגבוהים באמת לא רצה שנתפרק. ביום השלישי לבואנו, ישבנו כמדֵי יום במעגל,
רק שהפעם הכול יצא. אמרתי על אחינועם שהיא קָקה, חתיכת צואה מטונפת, צבועה, מחרחרת
ריב, שתלטנית. איילת אמרה שאני נורא, איך אני יכול לומר דברים כאלה, הרי בזכות
אחינועם הלהקה היא הלהקה. אורי תכלת אמר שיורקים לאיילת לתוך הפה והיא בטוחה שזה
דיאט קולה. אחינועם פרצה בבכי. דמעות גדולות הופיעו בשורשי אפה הנִשׁרי. אני קמתי
וצעקתי שהדמעות מזויפות. "אלה דמעות תנין." והיא אמרה: "תנין הסבתא
שלך. איט'ס אימוֹשֶׁן בּייבּי, אימוֹשֶׁן, וֶור וויל איי בּיגִין?" היא חזרה
לשפת אִמה. צרחתי על אחינועם: "זאת לא שורה מאיזה שיר אהבה באנגלית שאת
שרה?" ואורי תכלת התחיל לשיר את "לאב סטורי" בעצבנות. אז ליאור
שושן קם ושפך את הלב שלו. הוא אמר שאחינועם רודה בנגנים ומנצלת את ההנחות שהם
מקבלים ב"כלי זמר" ובחנויות כלים אחרות כמו "חלילית".
ואחינועם שוב התפרצה, והפעם שרון הגן עליה ואמר שזה לא בסדר שעושים כאן לינץ',
ואורי תכלת אמר שאת הלינץ' הזה כבר היה צריך לעשות מזמן, ובלינץ' הזה בעצם כולנו
על העץ וזאת זכותנו, וששרון ישתוק, מה הוא נהיה צדיק כזה פתאום. והוא קם כבר כדי
להתנפל במכות נוראות על שרון, והפסיכולוג צרח: "די!"
"סנופּי," הפסיכולוג פנה אליו
במתינות. סנופי ישב כל הזמן בצד ושתק. הוא נשא את אפו התפּוּדי כלפי הפסיכולוג
והקפיץ את רגלו השמאלית בעצבנות. למרות שהיה די חם, הוא ישב עם הדובון הצבאי עליו.
הדקרון התחיל לגרד לי נורא.
"סנופי, אתה נראה לי השקול כאן. אולי
תתחיל אתה לפרק את הסבך הזה. תגיד לי, מה לדעתך הולך כאן? נתחיל ממך ואולי
נמשיך."
"אני לא רואה כאן שום בעיה." אמר
סנופי. לא האמנתי למה שאני שומע. אך לפני שהספקתי להגיב, ברק זרק עט פּרקֶר שפגע
בעינה של רונית. "יא מניאק," היא התפרצה, ושוב החלו צעקות, אך סנופי
המשיך בשלו: "אני לא רואה כאן שום בעיה. זה נורמלי לחלוטין, קצת מריבות וזה
טבעי. אז יש כאן כמה קָקות. בכל מקום בצבא יש קָקות, גם באזרחות. אתה רואה איזושהי
בעיה עם זה?" רציתי להגיב, לעזאזל, לא הבנתי ממה הוא פוחד, אבל בשלב הזה
הדקרון כבר גירד לי כל כך, שלא יכולתי להתאפק יותר, ושלחתי יד ארוכה לעבר מרכז
הגב. אורי תכלת כבר תפס בגרונו של שרון ועמד לחנוק אותו. ליאור שושן התחיל לצרוח:
"יא בן זונה!" וסנופי המשיך כשהוא מנסה להתגבר על הצעקות מכל עבר:
"אין כאן שום בעיה. אפשר ורצוי להמשיך את ההופעות כרגיל. כך מתנהלת הלהקה
בצורה טבעית, זה יומיומי." הפסיכולוג קם ויצא מהחדר.
גליקסמן נכנס לחדר החזרות בבית הצנחן ברמת גן
והכריז באופן רשמי על פירוק הלהקה. הבנות קיפצו וצרחו, שרון רקד שלוב ידיים עם
אורי תכלת סביב אחד הכיסאות מהנַמְבֶּר של "שיר הקצין", ליאור שושן לא
יכול היה להפסיק לצחוק, וסנופי טען את האֶם-16, יצא לחצר האחורית וירה חמש יריות
באוויר, כנראה מרוב שמחה. הוא נשפט והלך לכלא לארבעים ושמונה יום. אני רותקתי
לבסיס חיל החינוך לשבועיים בזמן שכולם קיבלו חופשה. גליקסמן טען שאין ברירה ועליי
לשאת באחריות למעשה שעשה סנופי. אומנם הדבר קרה דקות לאחר פירוק הלהקה, אך לפי
התקנון הצה"לי אני ממשיך להיות מפקד גם על גוף שכבר פורַק, אם לא שוחררתי
באופן רשמי. איש מחברי הלהקה לא בא לבקר אותי בזמן הריתוק.
השתחררתי. עברו שנים. לפני זמן מה פגשתי את
סנופי ברחוב. הוא עובד כגיטריסט בהרכב שמנגן בפאבּים מקומיים. לא דיברנו מילה על
הלהקה.
"תשמע," הוא אמר לי, "אתה
כותב. קראתי כמה דברים שלך בעיתון. זה לא רע, אבל אני נותן לך עצה. כדאי שתשים את
הנשמה שלך על הדף, אחרת זה סתם." סנופי צדק. כששואלים אותי כמה חברים עשיתי
בצבא, אני אומר: אף לא אחד!
הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת
לספרות "עמדה". אחר כך כונס בספר סיפוריי "סוף הקומדיה".
