ביקורת ועוד איך תהיה
מֵרים מאשפּות
על ספר השירים החדש "עטלף אור" של ניקולא יוזגוף-אורבך
הביקורת פורסמה לראשונה בדפוס בגיליון 433 של עתון 77, תשרי-חשון תשפ"ד, אוקטובר-נובמבר 2023. עורכים: עמית ישראלי גלעד ומיכאל בסר
ספרו האחרון עד כֹּה של המשורר המוכשר ניקולא יוזגוף-אורבך "עטלף אור" (ספרי
עתון 77) מחולק דיכוטומית לשני שערים ולטעמי החלוקה הזאת נושאת גם הבדלי איכות. השער
הראשון הקרוי "קריאה אחרונה" מהדהד שירים אוטוביוגרפיים בלשון מליצית של
תפילה תוך דיאלוג עם אלוהים בשמו המפורש ומקיים איכות הנושאת אגו נבואי, המשורר
כנביא היודע את עתידו. זהו שער נהדר. ואילו השער השני הקרוי "אלף מאהבי כזב
ואהבה אחת" מכזיב קמעה. יש בו אכן שירים ספורדיים טובים, אך חד-הממדיות
התמטית שלו העוסקת באהבה ופניה השונות מולידה שירים קצת בכייניים וצפויים מראש
החוזרים על עצמם ובשל כך הופכים חווריינים. רוצה לומר, כי החלק השני של הספר הזה
הוא יותר חד-נושאי מוקדש לפי הבנתי לאהובים המזדמנים ולאהבה האחת, וככזה הוא אומנם
שומר על שפה עשירה כמו בחלק הראשון, אבל הוא פחות רב-גוני ומן הסתם לדידי גם פחות
חזק. עם זאת, גם כאן יימצאו שירים יפים כמו "שבועת בראשית – סורת הבטחה"
או "בנפול פְּנֵי אהובי", אלא שהם מתמצים יחסית מהר למול השירים בחלק
הראשון "קריאה אחרונה" ולכן אתמקד בעיקר בו.
יוזגוף-אורבך הוא יוצר חמקמק כמעט כמו העטלף עליו הוא משורר. השם
האוקסימורוני של הספר יעיד על כך ומוסבר כבר בהקדשה שלו "מוקדש למאור הגדול
בחיי, שהפכני מעטלף אפלולי וקודר לעטלף אור – אהובי בוריס אורבך".
יוזגוף-אורבך אכן חמיק ולא תתפוס אותו. הוא ד"ר לדמוגרפיה, גיאוגפריה וספרות,
והפלוּאידיוּת המגדרית והתרבותית ניכרת היטב בשירים הזורמים שלו. כך הוא עושה
שימוש מרתק לא רק ביהדות וצפת מהן בה, בתנ"ך, בלשון הפיוט והגמרא, אלא גם
באיסלאם בכלל ובקוראן בפרט. הוא מדבר בוזמנית על אהבה אוניברסאלית שמעבר לפיזי ובד
בבד על אהבת בשרים של גברים. יש לו יכולות נדירה להיות פרובוקטיבי ובוטה בעיקר
בשירים משפחתיים המתמקדים באביו וגם להיות מעודן עד שקיפות. הקיצור – לפנינו משורר
בעל מנעד שפה ורגש רחב ביותר. הוא משורר שיועץ לך הקורא עצות משל היה נביא או מַטיף
בשער ומי שלא איתו, לדידו לא קיים. הנה שיר חזק מתוך השער הראשון כאמור
"קריאה אחרונה" שהיא גם קריאת השכמה לקורא להצטרף לעולמו הפואטי של
המשורר:
השיר קרוי בשם היפה "אֶשנב עִוועים": "בַּלֵּילוֹת
הָאֲפֵלִים בְּיוֹתֵר/ שֶׁנּוֹלְדוּ בְּבֵית הוֹרַי/ שֶׁהָיָה בֵּית אִמָּא/ עַד
שֶׁשֻּׁחְרַר הַזֵּד מִן הַכֶּלֶא/ יֶשְׁנוֹ אֶשְׁנָב שֶׁמֵּאִיר בְּאוֹרוֹת
יְקָרִים/ אוֹי לְךָ פֶּן תִּפֹּל בְּתַעְתּוּעֵי עִוְעִים/ וְתִנְהֶה אַחַר
נְגֹהוֹתָיו וְזַהֲרוּרָיו/ יַעַן כִּי אֶשְׁנַב בֵּית הַכִּסֵּא הוּא/ וּמְאוֹרוֹ
הַגָּדוֹל אֵינוֹ אֶלָּא עֲשָׁשִׁית דְּלוּחָה/ וּמִבַּעַד לָאֶשְׁנָב הַזּוֹהֵר -
מֶלֶךְ הַזֵּדִים, אָבִי,/ יָשׁוּב עַל אַסְלָה וּמַסְנִיף אַבְקָה לְבָנָה/ עַל
נְיָר כָּסוּף הַמַּשְׁחִיר וּמַשְׁחִיר/ עַד שֶׁנִּיצוֹצוֹת דִּינוּר מְרַקְּדִים
לִפְנֵי אַפּוֹ/ וְהַזַּיִן הֶעָצוּם שֶׁלּוֹ מֻנָּח בְּרִפְיוֹן בְּיָדוֹ
הָאַחֶרֶת,/ זוֹ שֶׁאֶתְמוֹל סָטְרָה לַאֲחוֹתִי עֵת נִסְּתָה לְגוֹנֵן בְּגוּפָהּ/
עַל אִמָּא.// אוֹי לָנוּ מִפְּנֵי אֶשְׁנַבִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁכָּל תִּקְוָתָם
מַפַּח נֶפֶשׁ, סְחִי וּמֵאוּס,/ וּמִפְלָטָם –/ עֲלָטָתִי הַנִּצְחִית מִמֶּנָּה
בָּאתִי".
יכולתי לצטט שירים רבים מתוך השער הראשון כדי להראות לאוהבי השירה
כיצד עושה יוזגוף-אורבך שימוש חוזר במוטיב האור והחושך, השב בשירים האישיים ביתר
שאת בהקשרו של העטלף: אור וחושך ובתווך הבית, אימא עם הכדורים ואבא עם האלימות.
אבל אולי כדאי לציין לטובה את היכולות של יוזגוף-אורבך לשלוט, בדומה למשורר
כשחר-מריו מרדכי, אך בצורה פראית יותר, בצורות ימי בינימיות של שירת ספרד, לצד
גישה של אה-לה יעקב פרנק, גישה פרנקיסטית, של מין, כְּמשהו מסעיר לב ונפש, קדוש
וגואל מיסטית. במידה מסוימת מזכיר לי יוזגוף-אורבך בגישתו המגדרית יוצרים
אקסטרימיים הומוסקסואלים כמו הסופר-משורר יותם ראובני, גדול סופרי הווידוי שלנו,
או הסופר הסוּפֶּר-מוכשר יוסי וקסמן, שלא נענים להתברגנות ההומוסקסואלית של הקמת
משפחה נורמטיבית בפונדקאות ונותרים רדיקלים בתפיסתם החברתית, אימתיים במקרה של
יוזגוף-אורבך וראובני, ומשעשים וקאמפּיים, ולעתים נוגים וליריים ביותר, במקרה של
וקסמן. כך נוצר למשל קונטרסט מעניין של מה שנתפס כגבוה ונמוך מבחינה תרבותית כמו
בשיר "וֶנוּס כֹּהֵן":
"בִּמְלֹאת לָךְ חֲמִשָּׁה עֲשׂוֹרִים וִימָמָה/ הִרְחַקְתִּי
עַד לְהֵיכְלוֹתַיִךְ, לַמְּלוֹנִית/ הַמְּעֻפֶּשֶׁת בִּרְחוֹב לֶוִינְסְקִי
וְלִמַּדְתְּ אוֹתִי/ לִינֹק,/ לִפְשֹׁט אֶת בְּגָדַי,/ לָתוּר אַחֲרַיִךְ
בָּאֲפֵלָה/ כְּסוּמָא הָעוֹרֵג לָאוֹר הַגָּנוּז./ תִּשְׁעִים דַּקּוֹת
הִתְפַּלַּלְתִּי בֵּינוֹת נְקִיקַיִךְ/ וְטִלְטַלְתִּי אֶת גּוּפִי בַּאֲדִיקוּת/
וְזָבַחְתִּי עוֹלָתִי בְּמִקְדָּשַׁיִךְ/ וְעַד שֶׁלֹּא יָצְאָה בַּת קוֹל מִן
דִּשְׁמַיָּא/ וְקָרְאָה: 'נִגְמַר הַזְּמַן', הָיִיתִי גְּדוֹל מַאֲמִינַיִךְ".
איזה תיאור חזק לדידי של זונה ודתי במלונית בדרום תל אביב. בדומה
לשירו של יחזקאל רחמים "פועל בניין סיני וזונה אוקראינית" שזכה במקום
השלישי בשעתו במיזם עיריית תל אביב "שירה על הדרך". המשורר חודר לתודעתן
של דמויות ומתמזג בהן, מעצים אותן באמצעות ג'סטות רומנטיות גדולות ומליציות ומרים
אותן מאשפות אפילו באמצעות האירוניה. הזונה כאֵלָה. זה נפלא. ואולי כדאי לסיים
רשימה זאת דווקא בחזרה לבית אבא, למראות השתייה של הילדוּת בטרם היות האדם יצור
בעל גלגולים רבים ובן אלף מרוב זיכרונות כפי שקובע באחד משיריו המשורר שארל בודלר.
הנה השיר הארוך והיפהפה בעל השם התאריכי הכביכול סתמי: "י' בתשרי,
תש"פ".
"נִגּוּן
סְלִיחוֹת נֵץ שֶׁהִתְפַּקֵּעַ מֵחַלּוֹנוֹת/ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּמִשְׁכְּנוֹת
הָעֹנִי בְּעִירִי/ רָדַף אַחֲרַי שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים/ וְאַף שֶׁגֵּרַשְׁתִּי
הַטַּלִּיתוֹת מֵעוֹרִי הַמְּקֻעְקָע/ וְהִגְלֵיתִי הַכִּפָּה מֵרֹאשִׁי
בְּפַרְהֶסְיָה/ וּמָחִיתִי מִזִּכְרוֹנִי פְּסוּקֵי הַתְּפִלָּה/ וְהֶחֱלַפְתִּי
אֲבִיר יַעֲקֹב בַּקָּדוֹשׁ נִיקוֹלָא/ נִגּוּן סְלִיחוֹת הַנֵּץ הַקָּדוּם/ רְדָפַנִי
וְרָדַף עַד/ הֵיכְלוֹת הוֹלֵלוּתִי בְּתֵל אָבִיב עַד/ שְׁנָתִי הַשְּׁלוֹשִׁים
וְחָמֵשׁ/ וְאַף שֶׁבִּקֵּשׁ לְלָכְדֵנִי בְּאָזְנַי, בְּעֵינַי וּבְמַחֲשַׁבְתִּי/
יָכֹלְתִּי לוֹ/ וְהִרְחַקְתִּיו וְהִכְנַעְתִּיו עַד/ הֶאֱמַנְתִּי כִּי
נִשְׁתַּכַּח מִלִּבִּי וְלֹא יַטְרִידֵנִי עוֹד.// וַיְהִי בְּלֵיל ט'
בְּתִשְׁרֵי, בִּשְׁנָתִי הַשְּׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ/ שְׁמַעְתִּיו מְקוֹנֵן
בְּרֹאשִׁי וּמַכֶּה עַל לוּחַ לִבִּי./ טִלְטֵל גּוּפִי בְּתַעֲצוּמוֹת, כְּמוֹ
דָּבַק בִּי וְסֵרֵב לְהִתְפַּנּוֹת/ וְלֹא חָדַל לִבְכּוֹת, עַד זָבוּ עֵינַי
דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֶגְרוּ/ שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים, וְזָעַקְתִּי בְּאֶלֶף קוֹלוֹת:/
"סְלִיחָה".
עטלף אור,
ניקולא יוזגוף-אורבך, עורכת הספר: חגית בת-אליעזר, ציור העטיפה: נור הייב, צילום
פורטרט: בוריס אורבך, ספרי עתון 77, 139 עמודים, 55 שקלים
.png)
