בלי גג מעל הראש
סיפור אסור לו שיתחיל באמיתות
מוחלטות, ולמרות זאת, בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, וזו הדרך הקצרה ביותר בין
נקודה אחת לאחרת.
"מה בשבילך?" שאל המוכר במזנון,
צעיר בעל כיפה, את הבחורה המיוזעת בעלת הקסקט.
"סיגריות פרלמנט-לייט, סופט, ארוך, אם
אפשר," היא אמרה. הוא הגיש לה במהירות מהמדף את החפיסה ותלש מידה את השטר.
הזרוע שלה התעכבה באוויר לשנייה ועיניה הביטו בחלל הצר של המזנון. לפתע התכרכמו
פניה והיא פרצה בבכי. המוכר הצעיר החוויר. "מה קרה? הֵי גברת, את מרגישה לא
טוב? עשיתי משהו לא בסדר? את רוצה את הכסף בחזרה?"
לימור פדרמן-קליף גרה ברחוב הנביאים פינת
אבן-גבירול, לב העניינים. היו לה זוג אופניים שחורים וישנים ששימשו אותה יפה.
בהתחלה היה לה גם אוטו, פורד פיאסטה משלה, לא חדש אבל במצב טוב. אך מאז שבעלה
הטיפש הזה, הפסיד את כל הכסף של החתונה על המזנון שפתח – הכול הלך: הכסף בבנק,
המחשב, הווידיאו, הטלוויזיה. נשארו רק החובות והאופניים השחורים.
ואז בעלה, הטיפש הזה, התחיל לעבוד על הטרקטור
אצל "צ'רלי חומרי בניין" ביפו. הוא מביא חול וחצץ בעגלות לאתרי בנייה
באזור תל אביב. בערב הוא מחנה את הטרקטור ליד הבית, ובלילה הם יוצאים לבלות עם
הטרקטור במועדונים. למרות שהטרקטור נוח, יש מזגן בתוך התא השקוף ויש מערכת סטריאו
שבעלה התקין – היא חשה בושה לצאת בערב מאופרת ולבושה היטב ולנסוע בכלי האִטי
והמגושם הזה. היא יושבת צפוּדה בתא השקוף ומגניבה מבטים צִדיים לכל העברים.
כשבאה ההוצאה לפועל לקחת את כל הדברים מהדירה,
הם השאירו רק את המיטה, הארון והמקרר. את אלה אסור היה להם לקחת. האופניים היו
במקלט, אבל מי בכלל מעוניין לעקל אופני סבלים ישנים. וכך, לימור פדרמן התחילה
להתנייד על האופניים השחורים בעיר, והיא קבעה לעצמה איסוּר-גבוּל שלישי.
כשהייתה קטנה, אביה עסק במלאכות שונות. למרות
שהיה מהנדס בניין מצליח, הכניס ראשו בעסקים מפוקפקים – לא לו. הוא פתח מפעל
לקרואסונים, בית חרושת לנקניק, חברה למסחר בסחורות עתידיות בבורסה ורשת חנויות
לכלֵי בית. מובן שכל העסקים הללו היו כישלון חרוץ. את ההפסדים הוא כיסה בעבודה קשה
בתחום שבו היה מצוין, הנדסת בניין. תמיד היה שוכב במיטה, על הגב – הוא היה גבוה
מאוד – ממתח את איבריו, ולבסוף היה מניח את הזרועות תחת הראש ואומר: "עוד מעט
נישאר בלי גג מעל הראש," אחר כך היה קם, מצחצח שיניים ומהאמבט היה קורא:
"את שומעת אותי, בּוּבָּלֶה, עוד מעט נישאר בלי גג מעל הראש," לימור
פדרמן הייתה מתלבשת מהר לבית הספר ומכינה לעצמה סנדוויץ'. אביה היה מכין לעצמו כוס
קפה, יושב לשולחן לצִדה ואומר לה בַּפָּנִים: "בקצב כזה בובלה, עוד מעט נהיה
בלי גג מעל הראש."
בבית הספר היסודי, כאשר היו שואלים אותה בכיתה
שאלה קשה ומכשילה, היא הייתה נועצת את עיניה בתקרת החדר. ופעם, בְּשֶׁל חורף קשה,
תקרת הכיתה נסדקה וטיפות החלו נושרות בקצב. אחת מהן נחתה על קצה אפה של לימור
פדרמן. היא קמה באחת באמצע שיעור מולדת, צווחה כאילו מישהו הִכָּה אותה מכות רצח
ורצה כמטורפת אל מחוץ לכיתה. אביה בא, המנהל ניסה להתערב, היועצת הפדגוגית, אבל
היא בְּשֶׁלָּהּ. שלושה ימים סירבה להיכנס לכיתה. משבגרה, היא אסרה על עצמה לעבור
ברחוב הנביאים סמוך לבית הספר היסודי שבו למדה. כאז – כן עתה. כאשר היא מסתובבת על
האופניים בתל אביב, היא מעולם לא נוסעת ברחוב הנביאים. מראה בית הספר מלפנים
ומאחור מדכא אותה. ולכן היא לעולם לא תצא מאבן גבירול פינת הנביאים, תסב לאחור
ותיסע בקו ישר ברחוב זה. היא תעדיף לעקוף דרך רחוב האלקושי, להמשיך ביוסף אליהו
ומשם ישר לדיזנגוף. זהו איסור שהיא גזרה על עצמה מזמן – איסוּר-גבוּל ראשון.
"לא, אני לא צריכה את הכסף, תודה,"
היא אמרה והתיישבה חצי מעולפת על כיסא פלסטיק במזנון. הדמעות נשרו מעיניה, למרות
שהתעקשה נואשות למחות אותן בתנועות עצבניות.
"טוב, אז אני אביא לך כוס מים,"
הצעיר בעל הכיפה השחורה רץ למטבחון והביא כוס מים קרים. הוא הניח אותה על השולחן
במהירות ופסע צעד אחד לאחור בהיסוס.
"תודה, תודה," היא אמרה, "לא
הייתָ צריך," הוא שתק. היא קינחה את אפה והסירה את הקסקט. "שב רגע, אתה
כזה נחמד. כמה זמן אתה פה?"
אחרי בית הספר היסודי באה תקופת הנדודים. אבא
שלה שהסתבך בחובות נוראים נאלץ לברוח מהארץ. הוא נסע לניגריה ובנה שם סכרים, הוא
נסע לדרום אפריקה ובנה שם גגות למבני ענק, הוא נסע לזִימְבַּבּוּאֶה ובנה שם וילות
גדולות ללבנים. בכל מקום הוא הסתבך בשל עסקאות מטופשות ונאלץ לגלות למקום אחר, אל
התחנה הבאה. כשהוא גמר עם אפריקה, הוא בא והודיע ללימור שהוא נוסע לאירופה,
לשווייץ, יש לו שם איזו הצעה. כאן לימור פדרמן עמדה בפעם הראשונה על רגליה
האחוריות והתעקשה: "אני לא נגררת אחריך לשווייץ. גמרתי עם זה."
אבא שלה אמר: "ומי ידאג לך, גברת? תישארי
בלי גג מעל הראש." היא שתקה, אבל עשתה מעשה, ומכיוון שהגיעה לגיל שבו כל
ישראלי מחויב לשרת, נסעה ארצה והתגייסה לצה"ל.
בצה"ל היא שירתה בקריה. בבקרים ניסתה
להדוף את המפקד שלה שניסה כל הזמן להתחיל אִתה, ובערבים שמרה, למרות שלא ידעה
בדיוק על מה היא שומרת. בחורף הייתה מצטננת ואוחזת ביד אחת את ה"עוזי"
הקצר והקר וביד השנייה גליל של נייר טואלט, וכך הייתה מהלכת בגשם מצוידת היטב
לקראת התקפת המחבלים הגדולה. שווה היה לסבול הכול, רק לא לשמוע שוב את
ה"בּוּבָּלֶה, עוד מעט נישאר בלי גג מעל הראש". וכך קבעה לעצמה לאחר
שהשתחררה מהצבא איסוּר-גבוּל שני. היא לעולם לא תגלגל את האופניים, תחצה את אִבְּן
גַּבִּירוֹל ותמשיך בקו ישר ברחוב שאול המלך לכיוון הקריה, מראה הקריה מלפנים
ומאחור מדכא אותה, ולכן היא תמשיך עד תחילת אבן גבירול ותיכנס לקרליבּך ומשם תמשיך
הלאה. לא אכפת לה כלל שזה סיבוב גדול.
"כמה זמן כבר יש לך את המזנון הזה?"
היא שאלה את הבחור בעל הכיפה.
"חצי שנה, למה?"
היא סימנה לו באצבעה שיקרב אליה ולחשה לו על
אוזנו: "זה מקום מקולל," ושוב הופיעו דמעות בעיניה.
"למה גברת?" אמר הבחור הדתי בפליאה.
"שמע לי!" היא דיברה לפתע בקול רם,
"אני הפסדתי פה את המכנסיים שלי. אני מכירה את המקום ואת בעלי החנות, אין לך
שום סיכוי להרוויח פה. תעבוד כמו חמור בשביל כלום, כמו בעלי הטיפש. אנחנו הפסדנו
פה את כל הכסף שאין לנו. עד היום בעלי ואני מחזירים את החובות על ההלוואה, אלף חמש
מאות שקל לחודש לחמש שנים. טירוף! תחשוב על זה, זה כמו משכנתא. רוב הקופה שלך זה
סיגריות, תשים לב! ומקצת סיגריות לא עושים רווח. אתה אוכל את הקרן."
"אבל גברת, אני לא לקחתי שום הלוואה כדי
לפתוח את העסק. וחוץ מזה, מדובר רק בעסק, לא טוב – נסגור. אני בכלל לא מוכר כאן
סיגריות, בקושי אני מוכר עיתונים."
"אתה לא רוצה להקשיב לי, אתה עיוור כמו שאני הייתי. הנה, אני יושבת
כאן כבר רבע שעה וכלב לא נכנס. תתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. יש כאן בעיות רישיון
עם המקום."
"זה אני יודע. אבל אני מנסה לקבל רישיון
בעירייה. זה תהליך ארוך. את יודעת, בירוקרטיה."
"לא תקבל מהם כלום. אני אומרת לך, רימו
אותך, אתה עיוור. מכרו לך חתול בשק ואתה קנית. הם ייקחו ממך את כל הכסף, הזונות מהעירייה,
ורישיון לא ייתנו. אוּף, למה אני בכלל מדברת, יותר טוב שאני אשתוק. עשיתי טעות.
איך בכלל הגעתי לכאן? אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אעבור באבן גבירול פינת השופטים
עם האופניים, רק לפני חודשיים אמרתי את זה לעצמי. אני לא יכולה לראות את החנות
הזאת," היא צרחה, "את המזנון הזה. זה עושה לי רע. מה עושה לי אלוהים?
אני לא שמה לב, אני חולמת, וְאוּפְּס, אני מוצאת את עצמי באבן גבירול פינת השופטים
במזנון המקולל שלעולם, אמרתי לעצמי, לעולם לא אעבור לידו, ובוודאי לא אכנס אליו,
הרי קבעתי לעצמי איסוּר-גבוּל שלישי: לא רוכבים בקו ישר על האופניים באבן גבירול
לכיוון העירייה, עוקפים דרך רחוב האלקושי, ליוסף אליהו, משם לדיזנגוף ולשדרות ח"ן
ונוסעים בקו מקביל לאבן גבירול, אבל הנה אני כאן אִתך." היא מחטה את אפה.
"גברת, תירגעי, אני אתן לך עוגה על
חשבוני. פאי לימון. אולי המקום הזה מקולל, אבל העוגות לא מורעלות. את האורחת
שלי." הבחור הדתי קם מהשולחן וניגש אל מאחורי הדֶלְפֵּק. "איך קוראים
לך?" הוא שאל משם.
"לימור,"
"לימור, בקצב כזה, אם בכל מקום שקרה לך
מקרה לא נעים את לא תעברי – לא תוכלי לזוז כאן בתל אביב. תישארי כל הזמן בבית,
ובבית לא קורים דברים לא נעימים?"
היא השתתקה. עיניה התמקדו בַּשֶּׁלֶד של
האופניים השחורים שכמו נמס בשמש הצהריים. היא נזכרה בחברים של בעלה שהתגודדו סביבו
כשבא למועדון בפעם הראשונה עם הטרקטור. היא נשארה לשבת בתא הזכוכית, סמוקה בחושך,
וראתה אותו ואותם עומדים סביב למפלצת הצהובה וצוחקים כמו קבוצה של בהמות, כשכף
הטרקטור עלתה וירדה באופן אוטומטי. אחר כך הם נכנסו אחד אחד לפי התור לכף, עלו
וירדו, כשהם מתפוצצים מצחוק ובעלה, הטיפש הזה, מנצח עליהם.
"בבקשה, פאי לימון," אמר הבחור
הדתי, "לימור, באמת, את מדברת על כסף כאילו זה היה הכול בחיים, כאילו אין לך
מה לאכול, אין לך בעל או גג מעל הראש."
לימור פדרמן נצפדה עוד יותר, ומתוך שמש
הצהריים העולם חשך בעדה. היא הציתה לעצמה סיגריה ארוכה של פרלמנט-לייט וכמו מתוך
חלום אמרה:
"לפני הרבה שנים הייתי בצופים. הייתי
בערך בת אחת עשרה והקפדתי לבוא לכל הפעולות. לקראת סוף השנה הגדוד יצא לא"ש
לילה. היינו צריכות לקבל עניבה צהובה עם פס כחול במקום העניבה הצהובה הפשוטה. יעני
התקדמות. זה היה לא כל כך רחוק מכאן, בקו ישר, מתחת לגשר הירקון, סמוך ל'ספורטק',
בקצה אבן גבירול – אבל אז זה נראה לי כמו סוף העולם.
"בהתחלה עוד היה בסדר. בשעה שש, שבע, עוד
היינו בקבוצות; אבל לקראת השעה שמונה פרשו אותנו על פני השטח סמוך לקָנים הגבוהים
וציוו עלינו להשתטח. היינו אמורים לזחול ישר בעשב. בבת אחת השתרר חושך מוחלט.
"הבטתי למעלה ולא ראיתי שום כוכב, גם את
הירח לא ראיתי. אמרתי לעצמי, הֲיִי נְכוֹנָה, הֲיִי נְכוֹנָה, והרמתי את השלוש
אצבעות האמצעיות למעלה כמו שעושים תמיד בַּמסדר. ואז הבחנתי שאני לא רואה את
האצבעות שלי. בחושך המוחלט הזה, נדמה היה לי שאני גם לא מרגישה אותן. ניסיתי לאמץ
את העיניים שלי כדי לראות את האצבעות, אבל לא יכולתי, אפילו את היד שלי לא ראיתי.
ניסיתי להביט לאחור ולראות את הרגליים שלי, אבל נראה היה שגם הן לא היו שם, בחושך,
כאילו נהיה מין ריק מוחלט, כל הגוף שלי נבלע על ידי החושך.
"נכנסתי ללחץ. קמתי על שתי הרגליים שלי
וצרחתי בקול. אִגרפתי את כפות הידיים שלי כדי לחוש אותן, וצרחתי צרחה כזאת שכל
המדריכים והרשג"ד החלו להתרוצץ עם הפנסים כמו גחליליות, בין החניכים. ראיתי לְמה
גרמתי ונכנסתי עוד יותר ללחץ.
"הסתובבתי במהירות והתחלתי לרוץ לכיוון
הכביש, לשיכון בבלי, אל האורות מסביב. שמעתי את הרשג"ד רץ אחריי וצועק, 'תעצרי,
תעצרי, ילדה תיזהרי, את תידרסי, תעצרי!' ואז נשמעה חריקה חזקה של בלמים ופתאום היה
אור. שני פנסים של מכונית האירו עליי בבת אחת, ואני עמדתי קפואה לפניהם באמצע
הכביש.
"ומתוך המכונית מי יצא? נו, מי יכול היה
לצאת משם עם המזל שלי? אבא שלי. מיָד זיהיתי אותו, לפי הצללית. אבא שלי שכמעט דרס
אותי יצא היסטרי מן המכונית ושאג לעברי: 'ילדה השתגעת, יכולתי להרוג… לימור, מה את
עושה פה? נפלת על הראש? בעוד רגע הייתי הורג אותך.' הוא הביט בי במבט חמור מאוד,
אור פנסי המכונית האריך את פרצופו כמו בסרטים הישנים. יכולתי לחוש שהוא היה חיוור.
בינתיים כבר הדביק אותי הרשג"ד. הוא התקפל כולו והתנשף בגלל חוסר באוויר. 'א-ני,
א-ני, מת-נ-צל, אדוני,' הוא אמר, 'א-נחנו מקיימים כאן א"ש לילה, ו-והילדה
הזאת כנראה נבהלה מהחושך ו-ורצה כמו מטורפת לכביש.'
"אבא הביט בי שוב במבט המחמיר ואחר כך
הביט בזלזול ברשג"ד. 'הילדה הזאת,' הוא אמר, 'בכלל לא פוחדת מהחושך, היא
עצמאית לחלוטין, תאמין לי – אימא קטנה, ואל תבלבל לי את המוח. אם אתם בצופים תהיו
קצת יותר עם יד על הדופק, אז דברים כאלה לא יִקרו לכם. בבית היא ישנה יפה מאוד
בחושך, תשאל אותי איך אני יודע. נו תשאל. לא אל תשאל, זה רק יעצבן אותי. זאת הבת
שלי, ואני יודע, תאמין לי, הדבר האחרון שהיא פוחדת ממנו זה חושך. הנה,' והוא תפס
את היד שלי בחוזקה מבלי לדבר אִתי וגרר אותי בכוח, כשהוא קורא לרשג"ד לבוא
אחריו. הוא חצה את הכביש לעבר הקָנים השחורים, לכיוון גדות הירקון. 'אני יודע מה
זה, חַבִּיבִּי,' הוא אמר, 'גם אני הייתי פעם מדריך בַּצופים, מה חשבתם שאתם
המצאתם את זה?' הוא הגיע אל אזור הקָנים, סמוך לגדה, והרשג"ד ההמום אחריו.
הייתה במקום דממה מוחלטת. כנראה כבר כל הגדוד התקדם בזחילה. 'הנה, תשכבי כאן,
בּוּבָּלֶה,' הוא אמר.
"נשכבתי רועדת כולי על הדשא הלח סמוך
לקנים הגבוהים. 'אתה רואה,' הוא פנה לרשג"ד שעמד כנראה בקִרבת מקום, אך לא
יכולתי בשום פנים ואופן לראות אותו בחושך המוחלט. 'נא, שום פחד. אנחנו במשפחה שלנו
כמו צוענים. אין מי או מה שמפחיד אותנו, נוודים הרפתקנים שמוכנים לכול.' הוא אמר,
והסתלק משם.
"שכבתי בתוך העשב הלח ולא יכולתי להרים
את הראש מרוב בושה ופחד. הבטתי בשמיים – לא כוכב ולא ירח – חושך מוחלט. הסתכלתי
בכפות ידיי ונדמה היה לי לרגע שאני רואה אותן. סובבתי את ראשי לאחור וראיתי את כל
המִתאר של הגוף שלי. זה מילא אותי בשמחה גדולה. אך כשסובבתי את הראש בחזרה, כף היד
שוב נעלמה ואִתה הזרוע ועִמה הזרוע השנייה. וכשסובבתי את הראש שלי לאחור פשוט לא
הייתי שם, לא האגן, לא הירכיים, לא השוקיים, גם לא כפות הרגליים – שום דבר. החושך
פשוט מחק אותי. רק את העיניים הרגשתי. מלאות במים. למטה חושך מוחלט ולמעלה, ללא
גבוּל, בקו ישר ואינסופי, חושך. בלי שום גג מעל הראש."
הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת "אפִּיריון",
אחר כך כונס בספר סיפוריי השני "סוף הקומדיה".
