ביקורת ועוד איך תהיה    

נהר הדורות הנשי האינסופי

על הרומן "שלוש מטפחות" של חנה טואג

רן יגיל 

 

חנה טואג עושה דרך מרשימה בספרות העברית, רחוק מעיני הסיקורת  התקשורתית. היא התחילה את דרכה בסיפור קצר שזכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשם "עלים של חסה" ב-2001, שעל שמו נקרא גם קובץ הסיפורים הראשון שלה שראה אור בהוצאת כרמל ב-2004, ומכאן ולהלן כתבה שלושה רומנים מרשימים: "לאורה" (מודן, 2009), רומן על אישה צעירה יהודייה המתרחש בלוב תחת השלטון האיטלקי. לאורה נכנסת להיריון מחייל איטלקי והספר מלווה את חודשי היריונה בחברה השמרנית והלוחצת שבה היא חיה. הרומן זיכה אותה בפרס קוגל לספרות יפה. אחר בא הרומן המיסטי "הרובע הקטן" (אבן חושן, 2015) שבמרכזו צפת על כל נפלאותיה בנוסח יהושע בר-יוסף, אבל תוך זיקה לכתיבה של דוד שחר וירושלים שלו, מעין הוד קדומים בלב המודרנה. לבסוף כתבה רומן בעל ניחוח פוליטי על אהבה וחיים משותפים בין יהודייה לערבי תחת השם "אהבה מסותרת" (כרמל, 2018).

 

כעת, למקרא הרומן החדש שלה "שלוש מטפחות", העוסק באישה בשם איסבל, שהיא צאצאית ליהודים האנוסים בפורטוגל, אפשר כבר להסיק את הלוגוס, את הטיעון המרכזי, המושך אותה באפה ביצירת הספרות שלה מ"עלים של חסה" ועד "שלוש מטפחות". לא תמיד, אבל בדרך כלל, מדובר בגיבורה, אישה, שעשתה את כל הדרך מהחיים המודרניים שיש בהם מיסוד האבסורד והניכור שבין אדם לאלוהיו ולמסורת שלו, אל האמונה הזכה והטהורה בבורא עולם. צריך להדגיש כאן, הגיבורות של טואג לא חוזרות בתשובה מצוות אנשים מלומדה. הן בעלות תשובה בדרך מקורית משלהן, תוך הסתכלות מפוכחת וביקורתית על הממסד הדתי. ולכן, בדומה לסופרים חילונים דווקא (טואג עצמה היא אישה דתייה) כדן צלקה, מצליחה טואג בפרוזה שלה לחשוף פינות אזוטריות חבויות בתולדות היהדות, כאלה שהספרות העברית כמעט לא הגיעה אליהן.

 

איסבל היא בת לצאצאי האנוסים בעיירה בלמונטה (ההר היפה) שבצפון פורטוגל הנקרעת בין אהבתה ליאן הצ'כי הקסום, שהוא גשר לעולם האירופי הגדול והכביכול מאוחד, לבין ג'קוב הרופא היהודי הפורטוגלי הקושר אותה בעצם אל יהדותה. בלמונטה היא עיירה שבמשך מאות שנים שמרה על יהדותה ומנהגיה בסתר עד שנגלתה לעולם ונסדק הסוד ב-1917 על ידי מהנדס יהודי פולני בשם שמואל שוורץ. יפה כותבת טואג רילאיזם היסטורי אזוטרי הנשען על תחקיר מבלי שזה יבצבץ מבעד לדפי הרומן, וזה נשבר לפתע לפסקאות פיוטיות, סוראליסטיות-מיסטיות מרשימות, הכרוכות בנוף העיירה ובפרטי מסורת בת חמש מאות שנה, תוך דמיון עשיר של סופרת.

 

הרומן המרשים הזה הוא ללא ספק הישג בקורפוס המתהווה של טואג. הוא גם רומן פמיניני עמוק של דורות נשים. הגברים הם בעיקר יצורים צידיים, חולמים ותועים, כמו למשל הדוד הגדול של איסבל, אח סבתה האהובה גבריאלה, הדוד רפאל ששמו כשם המלאך והוא אכן רואה מלאכים בכל מקום. הוא בטלן והזוי, שמסתובב עם חתולו בעיירה ומלמל לעצמו ואל הנוף הסובב, ואילו שרשרת הדורות הנשית מהאֵם של הסבתא רבתא אמיליה, אל הסבתא רבתא פליסידאד, דרך הסבתא גבריאלה, עבור אל האם המעשית מריה-מרים ועד איסבל עצמה, היא זאת שאוחזת במסורת ההולכת ומתפוגגת בתוך העולם הפתוח, כפי שכתוב בגמרא: הולכת האמת ונעשית עדרים-עדרים, רק ארומה ממסורת האנוסים הגדולה נותרה בידי איסבל וכעת עליה לשחזר את דרכה בחזרה הביתה במובן העמוק ביותר, כי היא רוצה להאמין באלוהי ישראל בדרך אבותיה שהיא דרך האמת מבחינתה באופן טבעי, כמו הזיכרון של נקבת הסלמון השוחה מהאוקיינוס הגדול כנגד הזרם לראשי הנחלים, בחזרה למקום שבו הושרצה כדי להטיל שם את ביציה, ממש כפי שעשתה הגיבורה ורדה לוי ברומן הקודם של טואג "אהבה מסותרת", שם היהדות משיבה אותה הביתה מהכפר הערבי ונישואי התערובת שאינם כרוכים בהכרח בכפייה ובאלימות, אלא באהבה. נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה משהו אטביסטי וקדום שקיים באדם – הוא חוזר לשורשיו, לַנקודה היהודית.

 

סבתא גבריאלה מותירה עם מותה לאיסבל ירושה שהיא נכס רוחני – תיבה מסתורית. התיבה חתומה. מה היא מכילה? איזה סוד בן דורות אצור בה? לאחר קבלת אותה הירושה מלווה את איסבל חזון לילי יפהפה הקשור בשלוש מטפחות: אדומה, כחולה ולבנה שקופה. זה מתחיל בזיכרון של איסבל מכך שלסבתא שלה הייתה מטפחת ובמיוחד עטופה הייתה בה בעת הדלקת נרות ובעת התפילות בבית הכנסת. על המטפחות המופיעות בחלומותיה של איסבל רשומים צירופים אניגמטיים. טואג בפירוש מבקשת להדגיש את הפן הדתי, נשים דתיות המכסות ראשן במטפחת ראש כסמל לצניעות, כאשר המספר שלוש מבטא את ההמשכיות ואת שרשרת הדורות, שאותה אנו זוכים בדרך כלל לראות בחיינו: הסבתא גבריאלה-שרה, בתה מריה-מרים, והנכדה איסבל. ד"ר צדוק עלון האיר את עיניי כי השימוש במספר שלוש מכוון גם לבטא רעיונות אחדות ושלום: "יבוא השלישי ויכריע ביניהם" (בהקשר של שני כתובים המכחישים זה את זה); "החוט המשולש במהרה לא יינתק"; פעמיים "כי טוב" ביום השלישי לבריאת העולם; על "שלושה דברים העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים"; שלושת חלקי התנ"ך: תורה, נביאים כתובים; אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב; האל, העולם והאדם. אבל צבעי שלוש המטפחות בחזיונות מסמלים גם את יסודות היקום המסורתיים: אש, מים ואוויר, והאדם את האדמה, וגם, מסר אירופי וחילוני יותר כמו חירות שוויון ואחווה, כצבעי הדגל הצרפתי דווקא, אבל בדרכה שלה, של איסבל. כל אחד והחופש שיבחר בו רק לבל יזיק לאחר.

 

נר המסורת הסתומה והשונה של אנוסי פורטוגל לא כבה, אבל הוא מהבהב, הולך ודועך, גם בגלל כניסת הממסד הרבני הישראלי לתמונה ואפילו ברגל גסה, אך נר השם נשמת אדם נאמר במקורותינו בספר משלי, וכפי שאמר רבי ישראל מסלנט: כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן, ואיסבל אכן מחפשת בנרות את התיקון הזה. ככל שהיהודים מאוימים יותר על ידי הסביבה, אם תרצו על ידי השילוש הקדוש, שוב חוזר המספר שלוש, כך הם הופכים אדוקים יותר במסורתם ובאמונתם ושומרים עליה בד' אמותיהם, מתחתנים ביניהם. ברומן יש לזה מושג מעניין: יהודי מארבע צלעות, דהיינו הסבים והסבתות. כלומר, "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין", כפי שאמרו חז"ל. איסבל מנסה באמצעות מחט של אור קבלית לתפור את הבלתי אפשרי, את מסורת אבותיה אל ההוויה החופשית של האיחוד האירופי העכשווי התיירותי ואל הישראליות האורתודוקסית הנוקשה.

 

על כתובת האבן בכניסה ל"בית אליהו", בית הכנסת של בלמונטה, כתוב בין השאר: "כאן לא כּבֶה הנר לעולם..." יפה-יפה, אבל על פי הרומן של טואג שהוא רומן מודרניסטי, החיים הרבה יותר מורכבים מזה ולא בטוח שקפיצת הדרך תועיל לנו כאן כאנשים מאמינים. צריך יהיה אפוא לעמול במעשה האמונה בתוך החיים עצמם, ביומיום, כל יום, כדי להתחבר לִנהר הדורות הנשי האינסופי.

 

שלוש מטפחות, חנה טואג, עורכת: תלמה פרויד, הוצאת כרמל, 264 עמ', 89 שקלים   

הביקורת פורסמה לראשונה בדפוס ב"עתון77" גיליון 422, כסלו-טבת תשפ"ב, דצמבר-ינואר 2022-2021 

 

 

ציור העטיפה: בתיה אלישע, "דמות ליד קיר אדום", שמן על לוח עץ

 עיצוב העטיפה: ינאי סגל                                

 

 

עמדת שיר 15

 

 

עִנְבָּלִים לִפְנוֹת בֹּקֶר / יחזקאל נפשי 

 

 

תֵּן דַּעְתְּךָ עַל בָּאְלִי סַעַת   

הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה שֶׁאֶת יָפְיָהּ וְאַהֲבָתָהּ הִלַּלְתָּ כָּל-כָּךְ.

אַתָּה שׁוֹאֵל אִם אֲנִי זוֹכֵר. כַּמּוּבָן.

לַיְלָה קַר עַל מִפְתַּן בֵּיתָהּ, אֶצְבְּעוֹתַי הַקְּפוּאוֹת מִצִּנַּת הַקֹּר, נוֹקֵשׁ בָּעֵץ.

דִּמְעוֹתֶיהָ - אֶגְלֵי הַטַּל הַמְּתוּקִים בְּזֹךְ הַלַּיְלָה.

עֵינֶיהָ, יוֹתֵר מִכֹּל זְכוּרוֹת לִי עֵינֶיהָ הַנּוֹצְצוֹת,

דִּמְעוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת נִגָּרוֹת עַל לְחָיַי,

הַחֹם הַזֶּה שֶׁהַלַּיְלָה דָּלַק בָּנוּ, הַשִּׂמְחָה הַפִּתְאוֹמִית.

בִּמְרוּצַת הַזְּמַן, בָּאתִי אֵלֶיהָ בִּטְרוּנְיוֹת כָּלְשֶׁהֵן,

אַף שִׁלַּחְתִּיהָ מֵעַל פָּנַי לֹא אַחַת.

כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָהּ, דְּבָרַיִךְ לֹא לְרוּחִי הֵם,

מִיָּד אָמְרָה סוֹקְרָטֶס ("דַּע אֶת עַצְמְךָ"), שָׂחָה עַל אִיזוֹלְדָה,

עַל אֶל-גְרֶקוֹ: יֵשׁוּ הַקָּבוּר בְּהַר הַזֵּיתִים; עַל הַצְּעָקָה לְמוּנְק.

בָּאְלִי סַעַת, כַּמּוּבָן, הַשֵּׁם הַזֶּה בִּלְבַד נוֹתֵן בִּי כְּאֵב, דּוּמִיָּה.
מַלְאָכִית שֶׁל עֹנֶג לֹא  צָפוּי, נַרְקִיסִים חִוְרִים בְּצֵל הַחַיִּים, הַהֲוָיָה.

עַתָּה, בְּיָשְׁבֵנוּ יַחְדָּו בְּבֵיתִי, שְׁתַּיִם וָחֵצִי לִפְנוֹת בֹּקֶר, תֵּה בַּשֻּׁלְחָן,

דָּנִים עַל סִפְרוֹ שֶׁל  שְׁטַיְנְמַן - "עַיִן לֹא רָאֲתָה", הָעוֹלָם, הַקּוֹסְמוֹס,

אַתָּה שׁוֹאֵל אִם אֲנִי זוֹכֵר.

כַּמּוּבָן, כַּמּוּבָן. 

 

 

מתוך "העֵרֶך הקיים מיילֵל בַּחֲשכה" (עמדה, 2014)

 

 

עיצוב הכריכה 

Dana and Dan Design

סדר: דוד בן הרא"ש

הספר יצא לאור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

הוצאת הספר התאפשרה בסיוע קרן הטיפוח של אקו"ם לקידום

עידוד ותמיכה ביוצר וביצירה הישראלית