נשיקת המילֶניוּם (סיפור קצר)

נשיקת המילֶניוּם

1.

כשנכנסתי למסדרון במדים הספקתי להציץ בשעון הזהב שלי, שעון שעוד קיבלתי לבר-מצווה, השעה הייתה תשע בערב. גברת נעמה פרנקל, מיליונרית תל-אביבית ממגדלי דיזנגוף, ידידה של אִמי שבאה לעיר הגדולה לפני שנים, התחתנה כאן והסתדרה כאן, עמדה בחדר המדרגות המפואר, רקעה ברגלה ונהמה: "אוֹ הוֹ-הוֹ הנה הם באים. רגע אני… עוד שנייה… הוֹ הוֹ אני רוצָה לברוח, הצילו, הנה הם באים!"

   הצצתי לאחור ולא ראיתי אף אחד.

   "מה קורה, נעמה?"

   "שששש," היסתה אותי, "שתוק, אתה עוד תקלקל את כל העניין." ולעבר הפְּלָדֶלֶת שהייתה פתוחה למחצה והפיצה אור זהבהב, נהמה: "אוֹהוֹ, הצילו הצילו, הנה הם באים, תיכף הם כאן." והיא התכופפה. הצצתי בשעון, השעה הייתה תשע ועשר דקות. הסתובבתי אחורה לכיוון המעליות.

   "לאן אתה הולך?" בקעה לחישה רועמת, "אתה נוטש את המערכה עוד לפני שהחל הקרב, אצל הרוסים זה כדור בגב, חבר." הבטתי בה בתדהמה, "חכה, הוא תיכף יירדם, ואז נשתה כוס קפה, ואני אסביר לך הכול. כדאי לך. אימא שלך לא שלחה אותך סתם לפה להיות בֵּיבִּיסִיטֶר בגרוש. תרוויח כאן טוב." היא אמרה כשגווה כפוף והאצבע מוצמדת לשפתיים, "ששששש…"

   "למה את בחוץ?"

   "אֱיָלִי לא נרדם בלי שנביים התקפה של מחבלים על הבניין. ככה זה." ולעבר הדלת הפתוחה למחצה צעקה, "הנה הם באים. בִּאסְמִאללה אלרַחְמַן אלרַחִים. אללה וּאַכְּבַּר. אִטְבַּח אליַהוּד."

   אודה על האמת, גם אני נכנסתי ללחץ מהצעקות והתחלתי למשש בעצבנות את הכומתה הירוקה, ואז נשמע קול באנגלית מן הדלת הפתוחה: "אִין אֶ מִינִיט. הִי אִיז פוֹלִינְג אֶסְלִיפּ. יוּ קֶן קַם אִין, בַּט סְלוֹולִי סְלוֹולִי, בִּי קֶרְפוּל."

   הגברת נעמה פרנקל ואני פסענו בצעדי נינג'ה על נייר אורז אל תוך ההול המפואר, שתמונה תל-אביבית של גוטמן עיטרה אותו. האצבע, שקודם השתיקה אותי, הורתה לי כעת לבוא אחריה. הלכנו עד סוף ההוֹל, צמודים לקיר, וחֶרֶשׁ הצצנו אל חדר הילדים הצבעוני.

   "שם – איילי." הצביעה נעמה אל מקום נסתר, "וזאת – חסיה." הבחנתי באישה מבוגרת, שיער אסוף ומשקפיים, "אח! היא נְשָׁמָה טובה, שכנה שלנו. איילי נרדם רק אִתה ואִתי בשיטה שראיתָ כרגע. הוא מת על חסיה." היא שרקה את הסמ"ך.

   מתוך החדר נשמע קול מנומנם של ילד: "למה הם לא נכנסים המחבלים?"

   "הם לא נכנסים המחבלים, מפני שהם מפחדים ממך."

   "אם הם מפחדים ממני אז למה הם מחבלים? מה הם שווים בכלל, למה…?" ועם ה"למה" הזה נדם הקול וחסיה יצאה מן החדר.

   "מי זה?"

   "זה רפי אביבי. הוא הבֵּיבִּיסִיטֶר החדש שלנו." לחשה נעמה בגאווה.

   "אוי חייל, כמה נחמד." אמרה חסיה והיטיבה את משקפיה על החוטם הארוך והישר.

   "חשבנו גם על זה." סתמה הגברת פרנקל ולא פירשה.

   ישבנו במטבח החדשני ונעמה פרנקל הכינה לחסיה, לה ולי ספלי קפה הפוך מהבילים בכוסות זכוכית. הייתה להם מיני מכונת אספרסו של "לוואצה" במטבח, זאת עם הטבליות.

   "אתה מבין, רַפְרָף," אמרה נעמה כשגבה אלינו. שנאתי כשקראו לי כך, זה תמיד נשמע לי כמו לפלף. חשבתי שנפטרתי מזה כשעזבתי את נס ציונה, אבל היא התעקשה לקרוא לי רפרף כמו אימא, כמו במשפחה.

   "איילי לא נרדם בלי התקפת מחבלים, והמצב רק הולך ומחמיר." היא הגישה עוגת קראנץ, מאפה בית. "תטעם, זה טעים שיגעון." אמרה, "ספרי לו מתי זה התחיל הדבר הזה, חסיה, לי פשוט נמאס." היא תחבה פיסת עוגה לפה הציפורי שלה.

   "זה היה בסוכות האחרון. ממש עכשיו. לקחנו אותו לראות את תערוכת השריון בכיכר רבין. הוא ממש התאהב במפלצות המתכת האלה. טיפס לצריח, ירד מהטנק, עלה על נגמ"ש והשד יודע איך קוראים לזה, זחל"ם או מה, ובסוף קפץ עם כולם בתוך רשת הסוואה מנומרת. אחר כך הוא קיבל כומתה שחורה מאיזה חייל במתנה, ושוב עלה על הטנק, וכאן זה נגמר. הוא לא רצה לרדת. ישב בתוך הצריח ומירר בבכי כי רצינו כבר ללכת הביתה. ניסינו בטוב נעמה ואני, אבל זה לא הלך. גדעון, אבא שלו, הגיע, ובמקום לעזור לנו הוא רק סיבך עוד יותר את המצב. אתה מבין, הוא התלהב מזה שהילד יושב בצריח. כבר לא ידענו מי הילד, הוא או איילי המתוק. בסוף שני אבות בריונים הורידו אותו בכוח, כשהם מתווכחים עם גדעון שגם לַבָּנִים שלהם מגיע לעלות לצריח לפי התור. כמעט הלכו שם מכות."

   "חשופים בצריח." הוסיפה נעמה, ושתיהן פרצו בצחוק.

   "מזל ששני האבות האלה התערבו, אחרת הוא היה נשאר על הטנק ומתגייס לשריון בגיל ארבע." אמרה חסיה, ושוב הן גיחכו בחוסר נעימות.

   "הצרה היא," אמרה נעמה בפה מלא כשהיא מורה לי לקחת מעוגת הקראנץ שופרא דשופרא מאפה בית, "הצרה היא שמאז אין לזה סוף. חסיה ואני, וגם גדעון, התגייסנו שוב לצה"ל. כל דבר צבאי הילד רוצה. בפורים הוא כבר אמר שהוא רוצה להתחפש לרמטכ"ל."

   "אל תשאל מה קנו לו מאז," אמרה חסיה ועיניה ניצתו במשובה, "רובים, אקדחים, רימונים מפלסטיק, דגמים של טנקים ושל השד יודע מה, מעץ, מברזל, חיילים מעופרת, חיילים מבדיל, משחתות, אפילו מטוסי קרב."

   "ממש חולם-צבאות." חתמה נעמה את הדיון בביטוי פיוטי.

   כעבור שעה יצאתי משם אל רחוב דיזנגוף כשבכיסי שטר של חמישים שקל עבור היכרות ראשונית, יותר טוב מזה? נכנסתי לרחוב קינג ג'ורג' ופסעתי לכיוון הכוך שלי ברחוב יוחנן הסנדלר. דירה של שלושה מטרים על שני מטרים, שאני ודפנה שכרנו כשהגענו מנס ציונה אל העיר הגדולה. היינו מוכנים אפילו לגור באוהל על הדשא של כיכר רבין, רק לא לחזור לנס ציונה. עכשיו בדיעבד אני חושב, שמה שאיחד אותנו זה השנאה לנס ציונה. זה הכול. אחרי התיכון ולפני הגיוס, הייתי יושב במרפסת של ההורים שלי שעות וחולם. חשבתי לחזור בתשובה או משהו כזה. היא הייתה באה אליי למרפסת שהשקיפה על הכביש הראשי. היינו יושבים שם בשמש שעות ומתכננים.

2.

ביום חמישי התקיימה הפגישה הראשונה שלי עם איילי. באתי ישר מהצבא. אני משרת במודיעין שבקריה כמפענח תצלומי אוויר, עבודה שמאמצת את העיניים. באתי במדים, עייף. העיניים היו אדומות מאוד. איילי ישב במטבח על כיסא גבוה ולפניו מגש צבעוני. על המגש שניצל מסמורטט שהתחנן כבר: תאכל אותי, ועגבנייה מעולפת. לצד המגש כוס פלסטיק עם קש. נראה היה שהחייל מנסה להיחלץ מן השבי. הוא נע בחוסר נוחות על הכיסא הגבוה, בועט מדי פעם באימא נעמה שישבה לצדו, בעיטה הגונה כזאת, מתחת לשולחן.

   "אוך, יש לי כבר גלריה של סימנים כחולים ברגליים ממנו. איזה עצבים, הוא לא רוצה לאכול, נו מה תגיד על זה?!"

   איילי היה תינוק גדל-ראש וכחול-עיניים, ואת שפתו העליונה שהייתה משורבבת קמעה עיטרה פלומה גנרלית.

   "איילי, תכיר. זה הביביסיטר החדש שלך, רפרף." למשמע השם התרוממה שפתו של העולל מעלה. הוא הִכָּה באגרופו הקטן שאחז במזלג כמו כף-נעליים, על המגש, והצלחת והכוס התואמות קיפצו כשני טירונים.

   "לא רוצה לאכול!"

   "אבל למה איילי? תראה איך אתה מתנהג ליד רפרף. אתה רואֶה, תסתכל טוב-טוב, הוא חייל."

   עיני הטף אורו, והשפה צנחה מטה.

   "תגיד לו איילי, תגיד לו מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול."

   "רמנכ"ל, או רנבו!"

   "נו מה תגיד רפרף," אמרה האֵם ושילבה רגל על רגל כדי לחמוק מבעיטה נוספת, "זה השטויות שהם רואים כל הזמן בטלוויזיה."

   איילי דפק בשנית על המגש לאות מחאה, והכוס עפה על הרצפה. המכסה נפתח באחת ושלולית של מיץ פטל נקוותה למרגלות הכיסא.

   "אוף, אני אחנוק אותו," ואל התינוק, "אני יהרוג אותך," היא מיהרה לאחוז בסמרטוט שעל כיור השיש, ניגבה והתיישבה בשנית. נשענתי על משקוף המטבח.

   "לפחות שיאכל את השניצל והעגבנייה."

   "קרטיב!" נשמעה הפקודה.

   "קודם תגמור את השניצל והעגבנייה."

   "קרטיב!" חזרה הפקודה, "קרטיב-קרטיב!" רות-עבור.

   "רפרף יוציא לך קרטיב מהפריזר, בתנאי שתגמור את השניצל." זה לא עזר. שום משא ומתן, לא שיחות ישירות ולא מטרייה בינלאומית. הלאומן עומד במִרְיוֹ. אימא-נעמה עברה לשלב מלחמת המֶנַע. היא שלפה בכוח את המזלג הגדול מתוך האגרוף הקטן, נעצה אותו באחת מפיסות השניצל, הרימה את השניים גבוה מעל לראשה ואמרה: "מטוס אֶף שש-עשרה מספר אחת מבקש רשות לטוס נמוך ולהפגיז את האזור, ביז'ז'ז'ז'ז'ז'ז'ז'..."

   אבל למרות כל הפיתולים של המזלג הפה נשאר קפוץ.

   "מטוס אֶף שש-עשרה מספר אחת מבקש רשות לטוס נמוך ולהפגיז את האזור, ביז'ז'ז'ז'ז'ז'ז'..."

   הפה נפער קמעה, אבל ממש לפני החדירה לשטח האויב, השפתיים נקפצו בשנית, והמזלג נחת בייאוש על הירך.

   "טוב," אמרה האֵם המסורה בייאוש ועשתה לעברי תנועה עצבנית לא ברורה, "אז יבואו המחבלים."

   "כן? כן?" שאל העולל בשמחה והתרווח בכיסא הגבוה כדי לחזות בסְפֶּקְטַקְל.

   "הנה שם, הם באים מחדר המדרגות. הם כמובן לא עולים במעלית, הם מטפסים בשקט ברגל." שוב סימנה לעברי בעצבנות שאקרב אליה. "תעשה טובה," היא אמרה, "תצא לחדר המדרגות ותשאיר את הדלת ככה, חצי-פתוחה; תנהם קצת, תרקע ברגליים ותצעק כמה צעקות. איך אתה בערבית?"

   "גרוע."

   "אבל אתה במודיעין, לא?"

   "לא כל המודיעין זה ערבית," אמרתי והעיניים שלי כמעט נעצמו. ברגע זה חטפה האם בעיטה נוספת בדליות.

   "אווּ, נו צא כבר, אל תהיה כבד. תמצא משהו מתאים בדרך, אני מתכוונת משהו כבד מההול," לחשה, "קח אותו וזרוק אותו על הרצפה בחדר המדרגות, בקיצור – תעשה רעש."

   יצאתי מהמטבח להול המפואר ובדרך אספתי את התיק של נעמה פרנקל, צרור המפתחות, שני ספרי טלפונים של דפי-זהב ומאפרה כבדה מברזל. הבטתי בתמונה של נחום גוטמן על הקיר – עיר קטנה ואנשים בה מעט – חשבתי לעצמי, לא לא לא, יש גבול לכל דבר. יצאתי לחדר המדרגות וזרקתי בכוח את כל השלל על הרצפה בזה אחר זה, מן הקל אל הכבד, כשאני זועק במלוא גרוני, "אללה וַאַכְּבַּר, אללה וַאַכְּבַּר," ו"אִטְבַּח" אליַהוּד!" כשנגמר האוצר המילוני הזה בערבית, עברתי בלית-ברירה לשמות פרטיים, "יאסר יאללה, יאסר יא ערפאת, יא אבּוּ חסן, יא הַאנִי אלחסן, יא יא מֻחמד דחלאן, יאסר עַבְּד רַבּוֹ," הנה נגמר גם הרפרטואר הזה, חשבתי, ועיניי כמעט נעצמו מעייפות.

   "אתה שומע," נשמע הקול המשוחק שמעבר לדלת הפתוחה, "אתה שומע, הנה הם באים, תאכל מהר, הם באים..."

   "לא שומעים," צרח איילי הסולדאט בהתלהבות, "יותר ברעש!"

   בחמת זעם אספתי את כל החפצים הפזורים על רצפת השיש והטחתי אותם בבת אחת בשנית על הרצפה. רעש מחריש אוזניים הדהד בחלל חדר המדרגות, וחסיה השכֵנה פתחה את הדלת ממול כדי סדק והביטה בי בחיוך רחימאי.

   "איילי לא רוצה לאכול," לחשה, "ידעתי. הוא כבר מכיר את התפקידים: אני מאכילה אותו ואימא היא חוליית המְפַגְּעִים. עכשיו נכנס שחקן חדש למשחק וזה עדיין לא מקובל עליו." היא היטיבה את משקפיה על אפה כשהיא מציצה מן המִפְתָּח הצר שבין הדלת למזוזה, "אמרתי לה לא לנסות לבד, אבל היא נפגעת כל הזמן מזה שאצלי הוא אוכל והיא מקסימום בתפקיד אַבּוּ גִ'האד." זיעה החלה ניגרת ממצחי, נוטפת על המדים המהוהים. הרמתי פעם נוספת את התפזורת הקמוטה שעל הרצפה והטחתי אותה בחמת זעם בשלישית. "שיהיה," אמרה חסיה וסגרה את הדלת.

   כשנכנסתי למטבח ראיתי שהעגבנייה נותרה, אבל פיסות השניצל שבצלחת מעטו. נהרה נתפשטה על פני האם המיוסרת.

   "תודה, תודה רבה לך חמוד," אמרה, "זה נס. הוא אכל שלוש חתיכות. מה השעה עכשיו?" הצצתי בשעון הזהב שקיבלתי לבר-מצווה.

   "תשע ורבע," אמרתי.

   "גדעון צריך לחזור בכל רגע, כשהוא יבוא שנינו נצא לקולנוע ואתה תישאר אִתו. יהיה בסדר. אני משוכנעת לפי העיניים האדומות שלך שאתה תירדם לפניו. להכין לך קפה?"

   "כן," אמרתי. היא קמה ונעמדה ליד המכונה הביתית, זאת עם הטבליות, והכינה לה ולי קפה הפוך.

   "תגיד רפרף," שאלה בקול מתנגן כשגבה אליי, "יש לך חברה?"

   שתקתי.

   "נו, לדודה נעמה אתה יכול לספר."

   הבטתי במדים המיוזעים שעליי ואמרתי, "הייתה."

   כנראה הקול שלי הסגיר אותי, כי בעודה מקציפה את החלב הפנתה את ראשה כלפיי ואמרה במבט נוגה, "זה קשה, מה?"

   "כן," אמרתי והשפלתי את מבטי אל השולחן. מזל שעשיתי זאת! כי איילי ניסה עכשיו מתחת לשולחן בעיטה ישירה כלפי הירך שלי. זזתי, והרגל השמנמנה בעלת הקפלים התעופפה באוויר וצנחה לה.

   "אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אני מבינה," אמרה נעמה בשקט, כשהיא מתיישבת לשולחן ובידיה שתי כוסות הקפה, "אני בהחלט מבינה," דווקא כן רציתי לדבר על זה.

   "זאת דפנה," אמרתי.

   "איזו דפנה?" הגבות שלה קושתו בפליאה.

   "של הרוזֶנקרנצים," אמרתי בשקט.

   "אתה ודפנה של הרוזֶנקרנצים, באמת?! היא בטח צריכה להיות יפה; גם אימא שלה יפה, ואפילו על הסבתא עוד רואים שהיא הייתה יפה."

   "יָפָה-יָפָה, אבל היא לא רוצה אותי."

   "כן, אני מבינה. לא נורא, עוד תכיר הרבה בחורות. חבל, באמת חבל, יכולתם להיות זוג לתפארת, רפרף ודַפְדָּף אביבי." פניה של נעמה הפכו חולמניות ולִבִּי נחמץ.

   איילי שכנראה סבל מחוסר תשומת לב, זרק בחמת זעם את הצלחת עם השאריות על הרצפה. האם הצעירה נזדעקה, "לחנוק אותך!"

   שוב התִּרגולֶת הקבועה עם המטלית. "נהייתי סמרטוטה בגלל הקטן הזה. חכה, נעשה לך קצת מתוק על הלב. אני רוצה לתת לך מהעוגת קראנץ שופרא שקניתי, מאפה בית. זה משהו. כבר טעמת אותה אצלי, ממש ללקק את האצבעות." והיא שלתה מן הארונית את עוגת הקראנץ המפורסמת, הניחה אותה על השולחן והתיישבה.

   "למה אני שואלת רפרף, תבין, זה לא שאני רוצה לחדור לפרטיות שלך, חס וחלילה! פשוט בגללי אני שואלת, מסיבות אנוכיות בלבד." היא גיחכה, "בסוף החודש הרי זה סילבסטר ואף אחד לא מוכן להישאר עם הילד בערב המילֶניוּם, אפילו לא חסיה שבדרך כלל היא כזאת 'אשרֵי יושבֵי', אבל הפעם היא מוזמנת לחברה שלה. חוץ מזה עבר איזה חתול שחור בינינו ואני לא רוצה לבקש ממנה טובות. אז מה אני אומרת," היא מילאה את הפה הציפורי שלה בפירורי הקראנץ והמשיכה לדבר בחוסר נעימות, מתפתלת, "חשבתי, אתה מבין, אני וגדעון מוזמנים למסיבה על הגג של עזריאלי, בקומפלקס, הרי לגדעון הייתה שם יד בתכנון. אומרים שזאת תהיה המסיבה בה"א הידיעה שהייתה בארץ מאז ומעולם. אז חשבתי ללכת, אבל מישהו צריך להישאר עם איילי."

   "אימא, לרדת!" נשמעה הפקודה.

   "חשבתי," אמרה נעמה, "שאם יש לך חברה ואתה בערב המילֶניוּם אִתה, אז אני האחרונה שאפריע. נישאר בבית וזהו. גדעון יזמין כמה חברים ונעשה מסיבה קטנה פה, למרות שרוב החברים שלנו יהיו בעזריאלי כמובן…"

   "אמרתי לרדת!" רעם קולו של האדמירל.

   "אבל אם זה לא מפריע לך, רק אם זה לא מפריע ואתה לא יוצא או משהו כזה, עם חברים, אני יודעת…"

   "זה בסדר," אמרתי רפוי איברים, "זה בסדר."

   "אז אתה מסכים? הילד כבר קצת רגיל אליך."

   "כן," אמרתי קלות, אבל איילי כבר עמד כלוחם בסיירת מטכ"ל על הכיסא הגבוה, כשהוא מתכוון לבצע פְלִיק-פְלָק לאחור ופזצט"א אמיצה לקינוח.

   "הילד!" היא צרחה ושנינו זינקנו לעברו וקלטנו אותו באוויר.

   "אוף, איזה ילד," קבלה האם, "רפרף, על זה שאתה נותן לי לצאת למסיבה על הגג של עזריאלי, אני נותנת לך באותו ערב אלף שקל."

   "אלף שקל?" התעוררתי.

   "אלף שקל!"

3.

ביום שישי החלפתי חבר בצבא לכמה שעות. הוא נאלץ להישאר שבת, אבל רצה לקפוץ הביתה עד השעה שמונה בערב. באתי לעליית מִשְׁמָר באחת-עשרה ורבע בבוקר עם הנשק האישי מהיחידה, והתחלתי לשמור בשעה שלוש. בשבע וחצי בערב הוא הופיע. פרצופו היה עגום.

   "איך נתקעתי עם הפז"ם הצעיר שלי בערב המילניום דווקא בקריה," הוא אמר, ובעיניו עמדו דמעות.

   "הייתי ממשיך להחליף אותך, אחי," אמרתי, "אין לי משהו חשוב לעשות, אבל הבטחתי להיות ביביסיטר על איזה תינוק נודניק כי ההורים שלו יוצאים למסיבה על הגג של עזריאלי בקניון."

   "השתגעת? מה אתה פסיכי? בערב המילניום אתה הולך לעשות ביביסיטר? מה, אינ'ך מה לעשות בחיים?"

   "קודם כול אין לי בדיוק מה לעשות, וחוץ מזה היא הבטיחה לי אלף שקל."

   "מי?"

   "האימא שלו."

   "וואוּ, ימבּה כסף. אלף שקל?! אנשים השתגעו. האמת, חשבתי להציע לך מאתיים, מאתיים חמישים, בשביל שתישאר במקומי הלילה; אבל אלף שקל, זה לא חשבתי. מאיפה אני יביא אלף שקל?" אמר והשתתק. הרגשתי לא נעים והעברתי את המשקל שלי בחושך מרגל לרגל.

   "טוב, אני הולך," אמרתי בקול מהוסס.

   "שיהיה לך ערב טוב עם הנודניק הזה, ותסתכל לפחות בטלוויזיה. תראה את הקונסורציום. אומרים שזה יהיה שיגעון. בול בשתים-עשרה המלכה תדליק את התמזה והאייפל יעוף באוויר מזיקוקים, קראתי על זה משהו בעיתון היום. ואחי, שהבאג לא יתפוס אותך בדרך," הוא היטיב את רצועת הרובה – M16 מקוצר – על הכתף והדליק לעצמו סיגריה.

   "יאללה ביי," אמרתי, אבל לא רציתי ללכת.

   חשבתי להחזיר את הרובה המסורבל ליחידה, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לחזור, לטפס, להשתחרר מהחתימה עליו, ואז לצאת. יצאתי משער דוד לרחוב קפלן כשה-M16 הארוך מסתבך לי בין הרגליים. חשבתי, אף פעם לא ידעתי להסתדר כמו שצריך. מזמן הייתי צריך להשיג לי איזה אחד מקוצר או גלילון, במקום המטאטא הזה, ואז הוא שוב הסתבך בין הרגליים.

   "לעזאזל," אמרתי לעצמי. הצצתי בשעון הזהב שקנו לי ההורים לבר-מצווה וחטפתי דיכאון. נזכרתי בדפנה. איך הגענו לתל אביב לפני שנה וחצי, אני והיא, ואיך שכרנו את הדירה ברחוב יוחנן הסנדלר, חדר וחצי, שלוש על שתיים, עם הכיור בתוך הארון. זאת בעצם הייתה דירת חדר שסגרו לה את המרפסת ועשו ממנה עוד חצי חדר. גרנו שם בסנטר תל אביב, בלב הסצֶנה, וזה היה גן עדן.

   עד שהלכנו למופע של ערן ליברמן המכונה "שוּשוּ", סטנדאפּיסט בן זונה שהופיע ב"צוותא" והצליח, גם הוא מנס ציונה. הוא עלה לבמה עם בקבוק של מים מינרליים וקופסת סיגריות, וכשנגמרו לו הבדיחות הוא זיהה את דפנה ואותי בקהל והתחיל לרדת עלינו. אני התביישתי ונעלבתי. יצאתי החוצה לפוּאָיֶה של "צוותא", ודפנה יצאה אחריי ואמרה שאני תינוק, אהבּל, ושאני יחזור לאולם ולא יעשה לה בושות. אבל אני לא רציתי לחזור, כמו טמבל התעקשתי להישאר בחוץ והיא חזרה לאולם. אני הלכתי הביתה.

   באותו ערב היא לא באה לישון בבית. צלצלתי וצלצלתי לנייד, אבל היא לא ענתה. למחרת הלכתי למשטרה וצחקו עליי. אמרו: "ברחה לך השרמוטה." רציתי לחנוק אותם, ורק שוטרת שמנה אחת אמרה: "תעזבו אותו, אתם לא רואים שהוא בדיכאון?"

   אחרי יומיים היא התקשרה לדירה וביקשה להיפגש ב"סוס עץ" בשינקין. היא רוצה לדבר איתי. כמו בסרטים היא עזבה אותי בשביל הכוכב. הם יצאו באותו ערב ועשו סיבוב פאבים, בסוף הסיבוב היא באה לישון אצלו. זה מה שהיה לה להגיד לי ב"סוס עץ". התחלתי למרר בבכי, והמלצריות הסתכלו עליי ברחמים. מה לעשות, אומלל. ביקשתי חיבוק אחרון, אבל היא אמרה שהיא לא רוצה לעורר אצלי שום דבר, והיא בטח לא רוצה להישאר איתי בגלל רחמים. אמרתי חיבוק אחרון, אבל זה לא עזר. ניסיתי לגייס את ההיגיון. שאלתי אותה, מה יהיה עם הדירה שלנו? "לחור שאנחנו גרים בו עכשיו תמצא שותף," אמרה, "אני סומכת עליך."

   ליד מוזיאון הלנה רובינשטיין נעצרתי. כאב לי בלב. לא היה לי שום חשק ללכת ולשמור על איילי פרנקל, התינוק העגלגל בעל הפלומה הגנרלית. נשענתי על תחנת אוטובוס וחשבתי מה לעשות. הרי התחייבתי. אולי לחזור לדירה ביוחנן הסנדלר, לקרוא קצת בלי להדליק את הטלוויזיה המחורבּנת וללכת לישון? אודי, השותף שקפץ על המרפסת הסגורה כשהיא עזבה, אחד שבא מיַבנה והכרתי אותו שִׁטחית, ודאי לא נמצא בבית. יצא אל החברים לראות ביחד את השידורים. אבל משום מה לא היה לי האומץ לזרוק את האלף שקל האלה לפח. חשבתי להתחיל ללכת, אבל אז שוב נזכרתי בדפנה. לא היה לי נייד כי שנאתי את זה. היד כבר נשלחה אוטומטית לכיס של החולצה הצבאית כדי להוציא את הטלכּרט מהחוגר.

   "אתה תצטער על זה," אמרתי לעצמי בשקט, "לך לפִילְדְּמַרְשָׁל הקטן. אתה תצטער על זה," אבל כבר ניצבתי למול הטלפון הכתום והאצבע כמו הקישה את המספרים מאליהם. רק שהוא לא יענה לי, חשבתי, רק שהנְבֵלָה הזה לא יענה לי, אין לי כוח בשבילו.

   "הלו?"

   "זה אני,"

   "כן, אני מזהָה. מה שלומךָ?"

   "אני בסדר, איך אַתְּ?"

   "אני יודעת, בסדר,"

   "תגידי…"

   "נו…"

   "חשבתי, אולי תבואי אליי לדירה,"

   "השתגעת?! זה נגמר!" רציתי לטרוק את השפופרת, אבל אמרתי, "אולי תעשי לי טובה אחת ותבואי בשתים עשרה לתת לי נשיקה?"

   "השתגעת לגמרי רפרף. אתה פשוט בסרט מוטרף, תצא מזה. זה נגמר. אני מצטערת שאני זאת שצריכה להיות הרעה, אבל עדיף ככה, שלא תטפח שום תקוות. אני מאוהבת בשׁוּשׁוּ."

   "אבל נשיקת המילניום,", אמרתי משום מה, וככל שהרגשתי יותר מושפל, ככה ניסך בי יותר ביטחון. תעמוד על שלך, חשבתי לעצמי, זה עובד, תעמוד על שלך, נשיקת המילניום זה רעיון טוב; אבל מעבר לקו השפופרת נטרקה בחמת זעם, ואת חלל האפרכסת מילא ההֶעְדֵּר.

   רציתי להרוג את עצמי במקום. ברגליים כושלות שהסתבכו ב-M16 האורך והמעיק, ירדתי ברחוב דיזנגוף לכיוון המגדלים, כשאני מנסה לשכנע את עצמי, חזור וְשַׁכְנֵעַ, שאני צריך מאוד את הכסף ושתלך דפנה לאלף עזאזל! התחלתי לעסוק בחישובים כפייתיים כדי לא לחשוב על דפנה ושושו. כמה ספרים משומשים אפשר לקנות באלף שקל? מדף שלם של חנות, אולי שניים; וכמה המשכורת שלי בסך הכול? שלוש מאות עשרים שקל. בצבא אני עובד כמה? נגיד מאתיים שעות בחודש – נעשה להם הנחה, וזה בלי שמירות פעם בחודש – שלוש מאות עשרים לחלק למאתיים, יוצא שאני עובד בשביל כמה? רגע, שקל שישים לשעה. נו, אז אתה צריך אלף שקל או לא צריך אלף שקל? תחשוב טוב. זה דבר גדול בשבילך. בדיוק בימים האלה קראתי בחדר שלי את "דרכי החירות" של סארטר. שיננתי לעצמי: קיום קודם מהות, קיום קודם מהות; אבל דפנה לא יצאה לי מהראש עד שהגעתי למגדלים שבסנטר.

4.

גדעון פתח לי את הדלת ואמר: "או, טוב שבאתָ ועוד עם הרובֶה, זה בכלל נהדר!"

   נכנסתי מההוֹל לסלון. בסלון עמדו שלושה מבוגרים מול זאטוט עירום, שעמד על חלוק אמבטיה מַגַּבְתִּי, לָבָן, שהיה פרוש על הרצפה. גדעון הָאָב אחז במכנסיים; לידו עמדה נעמה ובידה תחתונים וגופייה; חסיה, שכנראה הספיקה להשלים עם נעמה, אחזה בגרביים, בנעליים ובחולצת הפְלָנֶל הקטנה. איילי ירד יחף מהחלוק הלבן לרצפה הקרה, ובכך עורר את כעס המבוגרים. הוא החל פוסע על הרצפה ממש כקָלִיגוּלָה הצעיר ואחריו – משמר הקיסר.

   "איילי," פנתה אליו נעמה ברוך, "תלבש גופייה ותחתונים, אתה תתקרר מתוקי." הפלומה הגנרלית שתחת לשפה המשורבבת הסתמרה, והגבות המחוברות נִקְפְּצוּ. "איילי, תִּראה, רפרף כבר בא ואתה מתנהג לא יפה. תִּראה תִּראה, הוא מתבייש בשבילך. תַּראה לו איך אתה לובש בגדים כמו ילד גדול."

   "לא רוצה!" נשמע הסירוב.

   "נו," אמר גדעון שכבר איבד סבלנות, "אם ככה יבואו המחבלים."

   "אמרנו שלא," לחשה נעמה בכעס אל בעלה, "אמרנו שנפסיק עם זה!"

   "יבואו המחבלים." התעקש גדעון.

   "אבל גדעון," ניסתה חסיה להתערב.

   "יבואו, בַּאַבּוּהוּ יבואו!" צעק גדעון על חסיה, "ואל תתערבי בבקשה!"

   "מתי?" החל איילי משא ומתן ישיר, כשהוא עומד מהורהר ומניח בחוסר חשק מופגן לאמו להלבישו בתחתונים ובגופייה. "מתי?" צרח את השאלה בדמעות לעבר אביו, כשזה קרב אליו עם המכנסיים ביד.

   "עכשיו," אמר גדעון. איילי הפסיק לברוח והתיישב על השרפרף שבפינת הסלון, מחכה למבצע אנטבה. בין ההורים התפתח ויכוח: "מי יהיה המחבל?" שאל גדעון.

   "כמובן נעמה," אמרה חסיה, "היא כבר בתוך התפקיד."

   "זה לא צחוק," אמרה אימא נעמה, "אני לא עושה את זה יותר, חוץ מזה אני הייתי ג'יבריל כבר בבוקר, כשהוא לא רצה לאכול את הקורנפלקס. אני חברים, גמרתי עם זה."

   "אז מי יהיה המחבל?" החזירה חסיה קושיה למקומה.

   "אתה!" הצביעה נעמה על בעלה בבוז.

   "אני?"

   "אתה התחלת עם זה, את הדייסה שאתה בישלת, אתה תאכל."

   "טוב," אמר גדעון בכעס מופגן.

   "איפה המחבלים?" נשמע קול הרמטכ"ל הקטן המכריז על כּוננות-על, "למה הם לא באים?"

   גדעון זרק את המכנסיים של איילי לעבר חסיה, רץ לאמבטיה ומשם למטבח; שם קרקש וקשקש במיני סירים, מחבתות ומגירות, וחזר במהרה, כשהוא טומן בכיסו דבר-מה.

   "איפה הם? למה הם לא באים?"

   "תיכף איילי, תיכף, סבלנות, זה לוקח להם זמן," אמרה חסיה, "הם נזהרים, הם לא רוצים שאתה תתפוס אותם."

   "אבל אני כן יתפוס אותם. איפה הם? איפה?"

   גדעון יצא לחדר המדרגות וחזר אחרי דקה כשעל ראשו מגבת לבנה מפוספסת בשחור, שהייתה אמורה כנראה לשמש ככאפייה; מֵעָלֶיהָ מִכסה של סיר, שאמור היה להחזיק את המגבת – או השד יודע מה – אולי סתם להפחיד, וביד השמאלית הוא אחז את סכין הלחם הגדול מן המטבח. הוא נע בקצב מצד לצד, וזה דמה יותר לאיזה ריקוד אינדיאני או למחול שבטי, מאשר להתקפת מחבלים. לעומת זאת פיו הפיק מרגליות בחי"ת ועי"ן מוגזמות לעילא ולעילא, ושוב האוצר הלשוני המוכר: "אִטְבַּח" אליַהוד בִּאסמִאללה אלרַחְמַן אלרַחִים, אללה וַאַכְּבַּר," ואל אלה נִתווספו קללות חינוכיות בנוסח, "כֻּס רַבְּכֻּם, אִנַעַן אַבּוּכּ, יאללה-יאללה יא חרא, יא אִבְּן שרמוטה," ומִינֵי טוּבִין אחרים. התאפקנו כולנו שלא לפרוץ בצחוק, רק הגנרל הקטן התחיל להתלהב. זיק ניצת בעיניו, לבו נמשך אחר סכין המטבח הגדולה. "מחבל," הוא צעק לעבר הדמות המגוחכת שנהמה, "למה יש לך סכין בכלל, יא מחבל?"

   דממה השתררה. לא ציפינו לדיאלוג מן הסוג הזה, אך חסיה בתושייה פלמ"חניקית הצילה את המצב ואמרה בבטחה: "עם הסכין איילי, המחבל הרשע הזה הורג ילדים שלא מתלבשים אחרי האמבטיה. נו, תן את הרגל ונלבש את המכנסיים מהר שלא יהיו בעיות."

   אימא פרנקל התיישבה על כורסת העור השחורה בסלון מיואשת, אך הסַמֶּלֶת חסיה המשיכה: "ועכשיו את חולצת הפְלָנֶל, קדימה, מהר מהר,"

   איילי פרש את זרועותיו בפיזור נפש כמו דחליל.

   המחבל שחשב כי מילא את שליחותו הגורלית על אדמת פלסטין, סב על עקביו כדי לצאת אל חדר המדרגות ולהסיר את התחפושת, אך אז רדף אותו הקול הציוני המאיים.

   "אם אתה מחבל על אמת למה אתה לא עושה עם הסכין כמו רנבּו? למה אתה לא הורג מישהו?" המחבל קפא על מקומו וכל גובהו הטרוריסטי מָך. הוא הסתובב באחת, זיק ניצת בעיניו – אותו זיק שניצת לפני רגע בעיניו של איילי – הוא התנפל עליי ואחז אותי בגרון בכוח. הרובה נתקע לי בביצים וחשבתי שאני הולך למות, אבל הוא לא עזב לי את הצוואר.

   "חייל," צעק בחי"ת גרונית, "חייל של צה"ל עם רובה, אללה וַאַכְּבַּר! שַׂחֵק אותה אִנַעַן דִינְכֻּם רפרף, אני רוצה להגיע היום למסיבה על הגג של עזריאלי לפני שתים עשרה בלילה, כֻּס אוֹחְ"תוֹ, אִטְבַּח" אליַהוד!" רציתי להגיב, אבל התקשיתי לנשום.

   "אתה חייל בצבא!" נשמע הקול הפּוקדני מעם השרפרף, "אתה צריך לנצח ת'מחבל!" אמר איילי, כאילו הדבר פשוט ומובן מאליו. הרגשתי שאני מאדים בפנים. חסיה כיסתה בידה על פיה לאות פליאה, והאֵם פרנקל הצמידה אצבעות לצדעיים, נראה היה שהיא עומדת לבכות; אבל אז הִרפה מעט המחבל הנורא מאחיזתו, כנראה התעייף, סובבתי אותו כמו בסרטי הנינג'ה או ב-WWF – סלטה כזאת על הגב – המִכְסֶה של הסיר התעופף באוויר והכנעתי אותו אפיים ארצה עם כל העצבים שהיו לי מכל היום הזה תוך שאני צועק: "כוח דפנה בפעולה, כוח דפנה בפעולה."

   "חייל גיבור!" קפץ ראש האוגדה מן השרפרף ואביו זעק: "אח הגב! רפרף השתגעת?" אך מייד שב האב אל התפקיד כשחקן נאמן, "אִנְתַ מַגְ'נוּן?"

   "כוח דפנה בפעולה, המפקד! כוח דפנה בפעולה!" צרחתי לעבר הזאטוט.

   "חייל גיבור!" צרח עליי הזאטוט באֶקְסְטָזָה, כשהוא מושיט את הרגל לחסיה כדי שזו תגרוב לו את הגרב.

   "עכשיו אתה תבקש ממנו סליחה," צרח הזאטוט משרפרף החמ"ל, "אחרת הוא יהרוג אותך עם הרובה שלו. שמעת מחבל, תבקש סליחה עכשיו!" הבטתי ב-M16 שנראה כמו מקל של מטאטא, מי בכלל זוכר איך מפעילים את הדבר הזה? עמדתי מעל גדעון, המחבל הרשע, שהיה שרוע על ארבעותיו סמוך לשולחן ההובְנֶה בסלון, כשהוא ממלמל: "סליחה חייל, סליחה. בִּרֻחִי, בִּנַפְסִי, אני באמת," הוא אמר את האל"ף כמו עי"ן, "מצטער," ואת העין כמו אל"ף. קטסטרופה, לא עבד מספיק על התפקיד, לא דייק, לא הקפיד במִבטא.

   באמת סליחה יא סידי, אני יעשה כל מה שמֻעַלְמִי רוצה," שוב שכח את העי"ן הגרונית, "כל מה שהחייל יגיד אני יעשה," פנה האב על ארבעותיו אל הזאטוט שכבר נעל נעל אחת.

   "תגיד לו שיִלך על ידיים," אמר הפעוט עם הפלומה הגנרלית, "תגיד לו רפרף החייל,"

   חסיה ונעמה פרצו שתיהן בצחוק.

   "תילך על הידיים!" צרח הגנרליסימו.

   "לֵך על הידיים," אמרתי לגדעון ודחפתי אותו קלות בקצה של הרובה.

   "השתגעת!" צרח עליי גדעון מלמטה כשהוא אוחז בכאב בכתפו השמאלית, אך מייד הציץ ברגל היחפה של הפעוט ועבר לערבית מאושכנזת, "אִנְתַ מַגְ'נוּן?"

   "הוא אמר לך ללכת על הידיים," אמר הקטן, "אז תילך על הידיים, כי הוא הסְגָן שלי."

   המחבל קָשַׁר בקֶשֶׁר סבתא את המגבת דמוית הכאפייה אל הסנטר, וכבר נראה ממש כסבתא יוכבד. את הסכין השאיר על השטיח – סמל למפלתו הנוראה. אחר כך זז קצת משולחן ההובְנֶה השחור, נעמד על הידיים וכמעט שבר את הוויטרינה הצמודה לקיר. פני המחבל האדימו כעגבנייה. בגמגום התקדם על כפותיו, כשמכיסו נפלו ברעש מצטלצל שלושה שקלים, מטבע אחד של חמישה, קופסת סיגריות מרלבורו לייט וארנק עור עם מסמכים פלוס קרדיט קארד. אחר כך נפל אפיים ארצה בשנית. נראה שלרגע הזה בחקירה חיכה איילי, שכבר גרב את הגרב השני וכמעט נעל את הנעל השנייה.

   "הארנק של אבא נפל מהכיס של המחבל?"

   "הוא גנב לו אותו, המפקד!" הושעתי את המצב.

   "קח את הארנק של אבא שלי ממנו!" פקד איילי, ולעבר המחבל הרצוץ והמטולטל, "אתה, אתה גנב! עוד פעם אם תגנוב נהרוג אותך, לא ניתן לך ללכת ככה."

   "נו," אמרה חסיה לגדעון, "נו נו…" היא הצביעה על שתי הרגליים של הגנרל שהיו כבר נעולות בנעליים גבוהות מעור, "תסתלק כבר, המפקד מרשה לך ללכת הפעם, גֶט אַאוּט!" הוסיפה באנגלית, "מֵייק אִיט פַאסְט, מֵייק אִיט פַאסְט!"

   המחבל לא התמהמה אפילו לשנייה. חיש קל קם על רגליו ורץ לחדר המדרגות, אך איילי כמו כל ראש מוסד טוב נשאר חשדן וספקן, "רפרף תגיד, היינו צריכים לתת למחבל ללכת?"

   "אלוהים אדירים," אמרה נעמה, "מה נעשה אם זה לא יעבוד בפעם הבאה?"

   "תגיד לי רַפְרָף," אמר גדעון בלבוש גדעון שבדיוק נכנס להול, "אולי תביא מהקריה בפעם הבאה כמה רימוני פַּקְפָּק?"

5.

וכאשר כל העולם השָׂבֵעַ נתן יד זֶה לָזֶה מקִירִיבָּטִי ועד הוואי במסגרת הקונסורציום הגדול, וכל הרשתות שידרו שום דבר מצֵאת החמה ועד צאת הנשמה; ממש דקות אחדות לפני שהתמזה התחילה לבעור ולפני שהאייפל התעופף באוויר באֶלֶף אַלְפֵי ריבּוא ריבּואות זיקוקין של דינור, הכרזנו אני והעולל הגנרל על מלחמת עולם שלישית בכוחות הרשע של האימפריה.

   יצאנו לעמוד כנגד הקיסרית האכזרית דפנה והמלך השוטה שושו. גלגלנו את השטיחים לשני צדי הסלון הגדול ואת כורסאות העור השחורות – כל אחת כחמשת אלפים דולר – הפכנו וגררנו, שתיים לצד זה ושתיים לצד זה, כדי ליצור שני מתרסים כדבעי, שני מחנות. הגנרל הקטן צעק: "קדימה!" ורצנו שנינו לארון הצעצועים הלבן בחדר שלו. שלפנו משם ארבע מגירות עם לוחמי פלסטיק וצעצועי נשק חשמליים ושפכנו אותם ברעש מצטלצל על רצפת השיש המנומרת בסלון. חילקנו את הנשקים ופרשְׂנו את החיילים זה מול זה: הצבעים האחרים זה ההם, הירוקים – אנחנו. איילי חבש קסדת פלסטיק שכיסתה על עיניו. הוא הציץ משם בקושי רב, ועל הגוף הוא עטה מיני נשקים שונים מחֶרֶב-האור הקדושה ממלחמת הכוכבים ועד רובה שהוא בעצם רובוט, שהוא בעצם אקדח, שהוא בעצם משאית לעת מְצֹא ועוד השד יודע מה! לפתע אמרתי: "רגע," ראיתי בטלוויזיה את מלכת אנגליה מחייכת, אבל אז קפצו לווינה ואיזו זמרת שמנה שרה איזו אוֹפֶּרָה; אמרתי שוב: "איילי, רק שנייה," ורצתי אחוז תזזית אל המטבח. שלפתי משם את המיקרו, הטוסטר וכמובן את מכונת האספרסו של "לוואצה". רצתי כל עוד רוחי בי אל הבריקדה שלנו. הנחתי כמגן את המיקרו ועליו את הטוסטר.

   "מה זה?" שאל העולל בעל הפלומה הגנרלית.

   "זה, זה, זה…" חשבתי איך אסביר את מעשיי הגחמניים, "זה מגן, אני בונה לנו תותח."

   "תותח, תותח, יש תותח!" התלהב העולל הגנרל, ואני נדבקתי בהתלהבותו ועל הטוסטר הצבתי את המכונה הקטנה של "לוואצה", כשאני מסובב בכוח את הצינור שמחמם את החלב כלפי מעלה, כאילו היה קְנֵה-יֶרִי.

   "הנה תותח!" צעקתי.

   "לא, לא! זה טנק! טנק גדול כמו בכיכר!"

   "שיהיה טנק," צרחתי בהתלהבות.

   "מלחמה!" צרח איילי, הרים את החֶרֶב של לוּק סקייווקר אל על ופגע בנברשת הפורצלן שאימא נעמה הביאה ממזרח אירופה, זו הצטלצלה ברעש.

   "רגע, עוד דקה," אמרתי לאיילי, חושש שתנחת עליי הנברשת הקריסטָלית.

   "למה רגע?" גער בי אייל החייל בחוסר סבלנות משגע, "המחבלים מחכים!" הוא צעק.

   "שיחכו," אמרתי, "אנחנו נפתח במלחמה נגד כוחות הרשע בקצב שלנו. ככה יהיה לנו יתרון עליהם."

   איילי שרבב שפה וקימץ עין. יכולתי לראות שהגלגלים במוח הקטן עובדים.

   "בסדר," הוא אמר.

   הבטתי בטלוויזיה. החלה הספירה לאחור. הכול קיפץ לנגד עיניי: מניו יורק לפריז ומפריז ללונדון, מלונדון למדריד וממדריד לווינה; מווינה לברלין, מברלין לאתונה ומאתונה אלינו. לעזאזל, חשבתי לעצמי, אף פעם לא הייתי בחו"ל, וגל של דיכאון הציף אותי. שמטתי את הרובה המסורבל על הרצפה ברפיון כוחות; אך משהבחנתי לפתע בפרצופו המופתע, נפוח הלחיים, של אייל החייל, מציץ מתחת לקסדת הפלסטיק, שינסתי מותניי והרמתי את הרובה במלוא העֱזוּז.

   "נתקיף את האויב על פי השעון שם, בטלוויזיה," אמרתי לו.

   "בסדר," הוא אמר.

   "תספור איתי, הִנֵּה, אתה רואה," וספרנו שנינו מלאי התרגשות.

   "עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת!" אני ואיילי התנפלנו על חיילי הפלסטיק, שהיו מעורבבים זה בזה ומופנים אלינו. חיילי קומנדו ימי ורובוטים, אבּירי השולחן העגול וצבּי הנינג'ה, הפּאוור ריינג'רס ומיני צלבּנים על סוסים; חייליו של דארת' ויידר ממלחמת הכוכבים וקאובּויים עם לאסו; אינדיאנים וחיילי חִזבאללה עם כאפייה; חיילים במדים כחולים מימי מלחמת האזרחים בארצות הברית וקבוצות של הוּנִים ומונגולים היישר מצבאותיהם של אטילה וג'ינגיס חאן; אמיצי לב מפלסטיק, עוטי שריון רומי, נישאים על גבי דּוּפַנִּיּוֹת. כולם, אבל כו-לם, הפסידו לנו בדקה אחת, ככה.

   או-אז הצצתי לרגע לעבר המרקע. כנראה השַׁלָּט התגלגל על הרצפה בזמן שהשתוללנו כהוגן ונחת על ערוץ 2, איך לא. זוגות שונים במסיבות יוקרה נראו מתנשקים נשיקה לוהטת, אחדים מציצים לעבר המצלמה במבט מתגרה ומגבירים את הנישוק, לעשות לי דווקא. התיישבתי מיואש על הרצפה הקרה והרובה המסורבל, המגן הזהוב והחרב נשתלשלו ממני ברפיון.

   "רגע איילי," אמרתי, "מנוחת הלוחם," ולא היה לי כל חשק לקום מהרצפה. איילי הביט בי ואז שאל: "אתה עצוב כי דפנה עזבה אותך?" הייתי המום. הבטתי עליו ובלעתי את רוקי. "היא לא אוהבת אותך?"

   רציתי לפרוץ בבכי, אבל על פניי התפשט רק חיוך אווילי.

   "אם היא לא אוהבת אותך, אל תהיה עצוב," הוא אמר ושלח את שני אגרופיו הקטנים והקפוצים לעֶברי. הוא אחז אותי בשתי אוזניי המְקֻטָּפוֹת שהאדימו מן המאמץ, וקירב בכוח את פרצופו אל פרצופי. בשפתיו הקטנות והקמוצות, שנראו כמו דובדבן הנושא פלומה גנרלית, הוא נישק אותי על השפתיים בעדינות רבה ואז אמר: "הנה, אני נותן לך נשיקה, אל תהיה עצוב. אני אוהב אותך רפרף החייל, אתה ת-מיד, ת-מיד תהיה הסְגָן שלי!"

             

(הסיפור הוא וריאציה חופשית על "חינוך מודרני" מאת א. ארדוב בתרגום ג. חנוביץ.) 

הסיפור הופיע בכתב העת "עמדה". אחר כך כונס בספר סיפוריי "סוף הקומדיה".

   

     

בית-משוגעים-על-גלגלים (סיפור קצר)

בית-משוגעים-על-גלגלים

סְנוּפִּי גרר אותי לאורך האוטובוס המלא בציוד כשהוא מציג לי את כולם: "תכיר, זאת איילת, זאת רונית וזאת אורית, וזאת שם זאת טל. כאן מאחור עם הווקמן זאת אחינועם. וזה שלום וברק וחן ושרון ואוּרי תכלת המשוגע. וזה? זה ליאור שושן. הוא לא משוגע, אבל הוא המתופף."

   טיפסתי על הציוד ונגררתי אחריו. כשהגיע לקצה האוטובוס עמד והכריז: "חבר'ה, זה רני יגיל, והוא חלק מהלהקה שלנו מעכשיו." הוא התיישב מזיע כולו, ואני התיישבתי לידו. מדֵי הדקרון גירו את עורי והתחלתי מתגרד.

   "מגרד לך, אה? חכה שתתחיל להתעצבן אז יגרד עוד יותר." הוא הנמיך את קולו: "אני אוהב לשבת במושב האחורי כי כל הזמן קופצים. זה נותן הרגשה שעושים משהו. משעמם לאללה לנסוע שלוש-ארבע שעות עד הצפון." הוא הנמיך את קולו עוד יותר: "תְּפוס אזימוּט מכאן."

   "מה?" שאלתי בקול נמוך.

   "תְּפוס אזימוּט מכאן על כל האוטובוס. מה אתה רואה?"

   "לא יודע," לחשתי, למרות שלא היה לי ברור איזה סוד אנחנו מסתירים כאן.

   הוא לחש לי בחזרה: "אתה רואה שנים עשר גושים של קקי. זהו. גושים של קקי שלא מסתדרים בכלל אחד עם השני, אבל נדבקים לנשמה. כל אחד זה צואה אחרת. תאמין לי, זה בית-משוגעים-על-גלגלים. ויש כאן רק מלכה אחת."

   כמעט לא שמעתי את קולו. רק שפתיו נעו. הדקרון גירד לי נורא.

   סנופי צדק. מהר מאוד הבנתי מי כאן שולט ומי כאן נשלט. היינו נוסעים בכל חלקי הארץ: צפון, דרום, מזרח, מערב, כל יום, עם כל הציוד, על גג האוטובוס ובתוכו, שעות על גבי שעות. פורקים, מעמיסים, ושוב פורקים בבית הצנחן ברמת גן. חוזרים בשלוש לפנות בוקר, ארבע לפנות בוקר, חמש לפנות בוקר, ישנים עד שתים עשרה בצהריים ושוב יוצאים לדרך: צפון, דרום, מזרח, פורקים… הזמנים הפכו הפוכים. שנים לקח לי להתרגל אחרי הצבא לכך שבלילה ישנים וביום ערים. הייתי מתייסר בעיניים אדומות עד השעות הקטנות של לפנות בוקר.

   בתקופת הלהקה הצבאית הייתי מרושל בכול. הגומייה הייתה נופלת מן הקרסול והמכנס היה מתארך. כנף החולצה שכופתרה אלכסונית צץ מן המכנסיים. תמיד הייתי מאחר בשעות ההגעה, לא הייתי נכנס בזמן לבמה וקצב הרכבת הציוד שלי דיכא את כולם. שלא לדבר על הפירוק, כשכולם כבר היו לחוצים להגיע הביתה: "נו רני, תוריד כבר ת'סְפּוֹטִים, נו רני, תפרק כבר ת'קוליסוֹת, יאללה, עוד נישאר לישון כאן בגללך." והמלכה, אוי המלכה, היא כמעט יצאה מדעתה.

   שרנו שיר על קצין. על הבמה היו מונחים חמישה כיסאות. לקראת סוף הקטע היינו יוצאים מן הבמה בזוגות, כל אחת והקצין שלה, כשהוא נושא את הכיסא תחת בית שֶׁחְיוֹ. אני הייתי יוצא חמישי ומניח את הכיסא האחרון בערימה סמוך לרגל הבד השחורה. ערב-ערב היה הכיסא משמיע רעש, וכל אימת שחשבתי: הערב לא אעשה זאת, הערב אניח את הכיסא במתינות, היה הדבר נשכח מלבי ושוב הייתי מניח אותו בחבטה. אחינועם הייתה מביטה בי במבט מזרֵה אימה, שהרתיע שבעתיים בחושך של מאחורי הקלעים. היא חיכתה למעידה הזאת שלי. ויום אחד אמרה בנוכחות שאר החברים: "אני מוכנה לעשות אקט חינוכי. בכל פעם שתצא מהנַמְבֶּר של הקצין, אני אקח ממך את הכיסא."

   וכך היה. יום למחרת היא חיכתה לי. אפה הנשרי הטיל צֵל על רגל הבד השחורה. היא לקחה את הכיסא המתקפל ואיתו את האצבע שלי. פרצתי בצווחת כאב כזאת שאורי תכלת, הנהג והסאונדמן שלנו, נאלץ להדליק את האורות בחדר-אוכל-קצינים ולהפסיק את ההופעה. הוחשתי למרפאה ובנס הצילו לי את האצבע. כשחזרתי משם אחינועם אמרה: "רני, נראה לי שעשית את זה בכוונה."

   "אבל צבטת לו את האצבע," ניסה סנופי.

   "אני לא מתכוונת לצביטה, אני מתכוונת לצעקה. הי איז נוֹט פּרופֶשונאל!" היא הוסיפה בזעם בשפת אִמה.

   סנופי צדק. זה באמת היה בית-משוגעים-על-גלגלים. טל נהגה לספור את החצ'קונים על הפנים, לחבר, לחלק ולהכפיל אותם. אחר תחשיב מדויק הייתה אומרת: "זהו. אם יוצא לי עוד אחד כזה, הנה תסתכל כזה, אתה רואה? אני לא באה מחר להופעה."

   אחר כך הייתה נרדמת על הספסל האחורי ואסור היה להעיר אותה. היינו עומדים לעִתים מִכּרמיאל עד יָקנעם, מחכים שהיא תתעורר כדי שנוכל לשבת במושב האחורי. שם, במושב האחורי, ישבנו שלום, ברק, סנופי ואני. ברק היה מניח את הווילון של החלון על הראש שלו ומדבר אל עצמו שעות. שלום היה נוהג להריח את ידיו בעצבנות בקצה אפו השׁלדגי, ואחר היה מנגב אותן במכנסיו. לקח לו שלושה חודשים להסתכסך עם כל חברי הלהקה. אסור היה לדבר איתו והוא שתק כמו דג.

   "רק על הבמה, רק על הבמה תדברו איתי, קָקות."

   אורית הייתה מתחרמנת ומזדיינת עם חצי להקה, רונית הפסיקה להתרחץ והסריחה את כל האוטובוס, ולי הדקרון גירד נורא.

   "אמרתי לך," אמר סנופי, "אמרתי לך."

   ואלה הם מפקדי הלהקה שפרשו בטרם עת מתפקידם: סמל ראשון מישל עזר, סמל ירון גבעולי, רב"ט איתן גזית, סמל דוד חלפון. עד שלראש ענף תרבות משה גליקסמן נמאס, והוא החליט שהלהקה צריכה מפקד מבפנים. מישהו שיבין את הראש המשוגע של החיילים האלה, אחד משלהם, אחד אמן. ואז בא חן. הוא היה המסודר שבינינו והיה ברור שהתפקיד הזה ייפול עליו. חן לא היה באמת מפקד הלהקה. הוא רק תיאם את ההופעות והלך לפגישות ב"הווי ובידור", אבל היה ברור מי באמת שלט על הלהקה.

   ליאור המתופף היה זורק מצילות על הזמרים באמצע ההופעה. אורי תכלת, הנהג והסאונדמן, היה מכבה את החשמל באמצע המערכון באמתלה שמישהו נגע במיקרופון בצורה לא מקצועית, והיה הולך לשק"ם. ואיילת במשך כל הנסיעות הייתה מחטטת באף בהתמדה כמחפשת אוצר אבוד.

   הם חיכו לי שמה, בחדר-אוכל-קצינים אחרי ההופעה. הם ישבו על הכיסאות ששרנו עליהם את שיר הקצין ועל הרצפה. כל הלהקה. גוש אחד.

   "תִּראה, רני," אמר חן, "חשבנו על זה לאחרונה, כל הלהקה. הגיע הזמן שאני אעזוב את תפקיד המפקד. תבין, מיציתי את עצמי בקטע הזה, וכדאי למצוא מישהו שיהיה מחליף. אחרי הכול זה תפקיד עם המון אחריות. לא שתבין, הכול יהיה בסְבָבִים: שלושה חודשים אתה תהיה בתפקיד ואחר כך ברק, או שלום, או שרון, או מי שזה לא יהיה. הכוונה לסֶבֶב, אתה מבין?"

   אחינועם הוסיפה: "זה יכול להיות מעין אקט חינוכי. אתה תלמד למצוא סדר אצלך מבִּפְנים ומבחוץ. אם יהיה סדר אצלך מבִּפְנים, תרגיש טוב עם עצמך ותוכל לשאת את התפקיד, אז יהיה סדר גם מבחוץ. זה אתגר. מה אתה אומר?"

   את האקט החינוכי שלה כבר הרגשתי.

   "חן," אמרתי, "אתה יודע שמכולם אני הכי פחות מתאים לתפקיד. ואפילו אם אצליח, תקופת ההסתגלות שלי תהיה אסון. יהיו המון פאשלות." הסתכלתי על ברק, הוא שתק. שלום חייך וסנופי הִנהן. גם סנופי? "הרי אני כְּבַד פה וכְבַד לשון," ניסיתי להתחכם, אך איש לא שם לב להומור שלי, "מלבד זאת אני מרושל בכול, בלבוּש, בכול…" ניסיתי להתחמק.

   "רן," אמרה אחינועם. שלחתי יד אל מאחורי גבי מתחת לחולצה והתגרדתי. "אם לא תקבל עליך את המשימה, אצטרך לגשת לגליקסמן ולהסביר לו את המצב. ולפי מה שהוא אמר לי בפגישה האחרונה, חן היה מפקד תקופה ארוכה, עכשיו הגיע הזמן שמישהו יחליף אותו. גליקסמן לא רוצה בתפקיד הזה בנות. אז מה נשאר לנו לעשת. מבחינת גליקסמן הראשון שמסרב לקבלת התפקיד עף מהלהקה, תֶ'טְ'ס אוֹל".

   נהייתי מפקד הלהקה. בתקופה הזאת הייתי עייף מאוד. הפסקתי לישון בלילות. (שנים לקח לי להתרגל אחרי הצבא לכך שבלילה ישנים וביום ערים. הייתי מתייסר בעיניים אדומות עד השעות הקטנות של לפנות בוקר.) המקום היחיד שבו תפסתי תנומה היה באוטובוס. הייתה זאת שינה קלה ומעונה, מלאת מחשבות המשתרשרות באופן מעיק בזו אחר זו, אבל לא יכולתי להימנע מזה. ברגע שאורי תכלת, הנהג והסאונדמן של הלהקה, היה מתניע את הדי-500 הישן והמטרטר, זה היה קורה. חברי הלהקה נהגו להתבדח על חשבוני. בידור חופשי. הם צחקו בגלוי לגמלוניות שלי. באחת הפעמים תיאמתי טלפונית הופעה בנהרִיה במקום באדוריים, נסענו צפונה במקום לדרום. באנו ואיש לא חיכה לנו. נסענו בחזרה. למחרת עליתי לאוטובוס וכולם פרצו בצחוק מתגלגל.

   "לאן נוסעים היום, רני? לרמלה או לרמאללה? למפרשית או לבירנית? לבית הבראה-3 או לבה"ד-3? לצוקי עובדה או לצוקי מוהר? אולי תחליט…" והצחוק התגלגל. אחינועם הביטה בי במבט פולח שהבליט את אפה הנשרי.

   "אוי רני, רני," אמרה, "מה יהיה בסופך?"

   הסוף יהיה טוב, חשבתי.

   הם צחקו לי והסתודדו מאחורי גבי.

   "הרי הקָקה הזה התקבל בפרוטקציה ללהקה. אבא שלו סידר לו. אז שיאכל אותה קצת."

   כשהייתי נרדם למחצה באוטובוס, תמיד הייתי שומע את קולותיהם. היה נדמה לי שהם מדברים עליי, שהם שוחטים אותי. ופעם התעוררתי במחצית הדרך לבאר שבע, מרחוק נראו שני גלילי הבטון של תחנת הכוח באשדוד. כיוון שהקצתי משנת נים לא נים, היה נדמה לי שאנחנו ליד תחנת הכוח בחדרה. אמרתי: "אוי, אנחנו בחצי הדרך, הגענו כבר לחדרה." כל הלהקה פרצה בצחוק. אחר כך באופן קבוע, כשהיינו נוסעים לצפון, הם היו מעירים אותי בחדרה ואומרים שהגענו לאשדוד, חה, חה, חה, וכשהיינו חוזרים מן הדרום, הם היו מעירים אותי באשדוד ואומרים שהגענו לחדרה ואנחנו בחצי הדרך הביתה, חי, חי, חי.

   אני זוכר את הרגע שהקש שבר את גב הגמל. היינו בחדר-אוכל-קצינים של חיל האוויר בפלמחים. השולחן היה מלא כל טוב והשירות עצמי. אורית דחפה את שלום כדי להגיע לשניצלונים עם השומשום, והוא במקום להגיב כהרגלו בחיוך מבזֶה מלא שִׂטְנָה, הוריד לה סטירה מצלצלת ושפך לה כוס קולה קרה לתוך החולצה. הוא צרח: "זה בשביל השדיים הגדולים שלך, קָקֶרית מורעבת. לוּ הייתי יכול הייתי מקיא את כל מיצי הקיבה שלי עלייך."

   אורית קפצה עליו ונשכה אותו באפו השלדגי. דם פרץ מן הנחיריים השעירים שלו. הוא סטר לה בשנית. דם הופיע בזוויות פיה. אחינועם אמרה: "האיש הזה פשוט אלים."

   שרון וחן קפצו על שלום, וברק קפץ עליהם. ארבעתם נפלו על מפקד הבסיס שהכניס בדיוק בורקס-נקניקייה לתוך הפה. הם הפילו אותו. הוא כמעט נחנק ומוטט בידו את כל שולחן הקצינים הארוך שעליו הונחו המגשים בזה אחר זה: חומוסטחינָצ'יפסלט – בּוּם. איילת פרצה בצחוק היסטרי, וטל ורונית רצו להתחבא בשירותים.

   אורי תכלת שחזר מהשירותים עבר ליד אחינועם ואורית ושמע את אחינועם אומרת לאורית בשקט: "בינינו, זה מגיע לך, אחרי שהתגרית בכל הבנים בלהקה. מי שמשחק באש בסוף נכווה."

   אורית פרצה בבכי. אחינועם קראה: "איפה מפקד הלהקה בשעה כזאת? הִי איז גוּד פוֹר נות'ינְג!" דמעות עצבים קרות הופיעו בקצה אפה הנִשׁרי, וסנופי רץ לחפש אותי. אני בינתיים עמדתי מחוץ לאולם וניסיתי לשכנע את אורי תכלת שלא ידליק את הדי-500 וייסע בלעדינו הביתה. הוא עמד לעשות זאת. ממילא כבר לא היה אִכפת לו מכלום, הוא עמד לקבל את העשרים ואחת שלו, אז מה היה לו להפסיד.

   "נמאס כבר," הוא צרח, "נמאס לי כבר מכל הקפריזות שלכם ומהמתחים שאחינועם עושה." הוא ניסה להתניע את המנוע שוב ושוב. חבושים עלינו לבמה, ומפקד הבסיס הוחש לבית החולים. למחרת ישבתי אצל גליקסמן לשיחת הבהרה בבית הצנחן.

   "צריך לפרק את הלהקה," אמרתי. גליקסמן שיחק במפתחות הרנו. "אני ממליץ על פירוק הלהקה." חזרתי.

   הוא שאל: "אבל למה?"

   "כי זה בית-משוגעים-על-גלגלים." אמרתי. הדקרון גירד לי נורא. "תבין, המפקד, יש הרבה חיילים משוקולד בצבא, אבל אלה חיילים מחרא. סלח לי על הביטוי המפקד, אלה קָקות. חמישה עשר גושים של קָקי שנדבקים לנשמה, וזה כולל אותי." גליקסמן התרווח מעט בכורסה השחורה.

   "אתה יודע שכולכם תתפזרו לבסיסים שונים. זה לא נעים להיות פקיד, רני, ללכת אלף יום לאותו מקום ולעשות את אותה העבודה. שִׁגרה היא האויב האמיתי של אמנים כמוכם, לא?" חשתי קֶבֶס. כוסיתי זיעה. הדקרון גירד לי נורא. גליקסמן הרצין ושתק. אחר כך הוסיף: "תדע לך, שאתה גמרת איתם. אתה מקומֵם כאן את כל הלהקה עליך. איש לא ידבר איתך אחרי מה שעשית עכשיו."

   "זה בית-משוגעים-על-גלגלים. צריך לפרק את הלהקה לפני שיקרה אסון." אמרתי.

   "רני!" הוא קרא אחריי.

   הפסקנו להופיע. הלהקה נשלחה לשבוע חופשה בבית גולדמינץ בנתניה. שם התקיימו פגישות יומיות של כל הלהקה עם פסיכולוג. מישהו בחלונות הגבוהים באמת לא רצה שנתפרק. ביום השלישי לבואנו, ישבנו כמדֵי יום במעגל, רק שהפעם הכול יצא. אמרתי על אחינועם שהיא קָקה, חתיכת צואה מטונפת, צבועה, מחרחרת ריב, שתלטנית. איילת אמרה שאני נורא, איך אני יכול לומר דברים כאלה, הרי בזכות אחינועם הלהקה היא הלהקה. אורי תכלת אמר שיורקים לאיילת לתוך הפה והיא בטוחה שזה דיאט קולה. אחינועם פרצה בבכי. דמעות גדולות הופיעו בשורשי אפה הנִשׁרי. אני קמתי וצעקתי שהדמעות מזויפות. "אלה דמעות תנין." והיא אמרה: "תנין הסבתא שלך. איט'ס אימוֹשֶׁן בּייבּי, אימוֹשֶׁן, וֶור וויל איי בּיגִין?" היא חזרה לשפת אִמה. צרחתי על אחינועם: "זאת לא שורה מאיזה שיר אהבה באנגלית שאת שרה?" ואורי תכלת התחיל לשיר את "לאב סטורי" בעצבנות. אז ליאור שושן קם ושפך את הלב שלו. הוא אמר שאחינועם רודה בנגנים ומנצלת את ההנחות שהם מקבלים ב"כלי זמר" ובחנויות כלים אחרות כמו "חלילית". ואחינועם שוב התפרצה, והפעם שרון הגן עליה ואמר שזה לא בסדר שעושים כאן לינץ', ואורי תכלת אמר שאת הלינץ' הזה כבר היה צריך לעשות מזמן, ובלינץ' הזה בעצם כולנו על העץ וזאת זכותנו, וששרון ישתוק, מה הוא נהיה צדיק כזה פתאום. והוא קם כבר כדי להתנפל במכות נוראות על שרון, והפסיכולוג צרח: "די!"

   "סנופּי," הפסיכולוג פנה אליו במתינות. סנופי ישב כל הזמן בצד ושתק. הוא נשא את אפו התפּוּדי כלפי הפסיכולוג והקפיץ את רגלו השמאלית בעצבנות. למרות שהיה די חם, הוא ישב עם הדובון הצבאי עליו. הדקרון התחיל לגרד לי נורא.

   "סנופי, אתה נראה לי השקול כאן. אולי תתחיל אתה לפרק את הסבך הזה. תגיד לי, מה לדעתך הולך כאן? נתחיל ממך ואולי נמשיך."

   "אני לא רואה כאן שום בעיה." אמר סנופי. לא האמנתי למה שאני שומע. אך לפני שהספקתי להגיב, ברק זרק עט פּרקֶר שפגע בעינה של רונית. "יא מניאק," היא התפרצה, ושוב החלו צעקות, אך סנופי המשיך בשלו: "אני לא רואה כאן שום בעיה. זה נורמלי לחלוטין, קצת מריבות וזה טבעי. אז יש כאן כמה קָקות. בכל מקום בצבא יש קָקות, גם באזרחות. אתה רואה איזושהי בעיה עם זה?" רציתי להגיב, לעזאזל, לא הבנתי ממה הוא פוחד, אבל בשלב הזה הדקרון כבר גירד לי כל כך, שלא יכולתי להתאפק יותר, ושלחתי יד ארוכה לעבר מרכז הגב. אורי תכלת כבר תפס בגרונו של שרון ועמד לחנוק אותו. ליאור שושן התחיל לצרוח: "יא בן זונה!" וסנופי המשיך כשהוא מנסה להתגבר על הצעקות מכל עבר: "אין כאן שום בעיה. אפשר ורצוי להמשיך את ההופעות כרגיל. כך מתנהלת הלהקה בצורה טבעית, זה יומיומי." הפסיכולוג קם ויצא מהחדר.

   גליקסמן נכנס לחדר החזרות בבית הצנחן ברמת גן והכריז באופן רשמי על פירוק הלהקה. הבנות קיפצו וצרחו, שרון רקד שלוב ידיים עם אורי תכלת סביב אחד הכיסאות מהנַמְבֶּר של "שיר הקצין", ליאור שושן לא יכול היה להפסיק לצחוק, וסנופי טען את האֶם-16, יצא לחצר האחורית וירה חמש יריות באוויר, כנראה מרוב שמחה. הוא נשפט והלך לכלא לארבעים ושמונה יום. אני רותקתי לבסיס חיל החינוך לשבועיים בזמן שכולם קיבלו חופשה. גליקסמן טען שאין ברירה ועליי לשאת באחריות למעשה שעשה סנופי. אומנם הדבר קרה דקות לאחר פירוק הלהקה, אך לפי התקנון הצה"לי אני ממשיך להיות מפקד גם על גוף שכבר פורַק, אם לא שוחררתי באופן רשמי. איש מחברי הלהקה לא בא לבקר אותי בזמן הריתוק.

   השתחררתי. עברו שנים. לפני זמן מה פגשתי את סנופי ברחוב. הוא עובד כגיטריסט בהרכב שמנגן בפאבּים מקומיים. לא דיברנו מילה על הלהקה.

   "תשמע," הוא אמר לי, "אתה כותב. קראתי כמה דברים שלך בעיתון. זה לא רע, אבל אני נותן לך עצה. כדאי שתשים את הנשמה שלך על הדף, אחרת זה סתם." סנופי צדק. כששואלים אותי כמה חברים עשיתי בצבא, אני אומר: אף  לא אחד!

הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת לספרות "עמדה". אחר כך כונס בספר סיפוריי "סוף הקומדיה".

הידידות הלבנה (סיפור קצר)

הידידות הלבנה

כאשר גורקין היה מחייך - היה מסנוור את כולנו.

   "תגיד לו משהו," איתמר היה אומר לי, "תגיד לו משהו. אני לא רואה שום דבר." הרבה לפני זה - כשגורקין היה צעיר במזרח אירופה - מישהו מילא לו את הפה בשיני זהב, סגולה למזל - אושר ועושר. הרבה אחרי זה - כשהקומוניסטים התמוטטו בברית המועצות - גורקין עלה לארץ. הוא היה יהודי ערירי ותמיד רצה לראות את ארץ הקודש. כך בכל אופן אומרת חנה, זאת שמוכרת לו כיכר לחם אחיד כל בוקר ושניים לֶבֶּן מחוברים. חנה מהמכולת ברחוב אחד העם יודעת מה שהיא מדברת, כי היא יודעת הכול על כולם, ומקשקשת רוסית בלי סוף. אני מכיר אותה חמש עשרה שנה. תמיד הייתה שתקנית. אבל מאז שהגיעו גלי העלייה, היא נזכרה בשפת אִמה, והיא לא סותמת את הפה: "אִידִי סוּדָא, אִידִי סוּדָא, טִי גַאבַארִישׁ פּוֹ-רוּסְקִי?" (בוא לכאן, בוא לכאן, אתה מדבר רוסית?)

    פעם אחת היא אפילו טעתה בי. נכנסתי למכולת לקנות בייגלה ושוקו. היא אמרה לי: "טִי גַאבַארִישׁ פּוֹ-רוּסְקִי? אִידִי סוּדָא."

   "חנה, מה קורה לך?" אמרתי, "השתגעת לגמרי? את מכירה אותי כל כך הרבה שנים. אני נולדתי בארץ. רני, רני יגיל, את יודעת. אני קונה תמיד שוקו ובייגלה עם מלח, לא עם שומשום, רק עם מלח."

   "אה, סליחה," אמרה ועל פניה הצטיירה הבעת אכזבה על כך שאיני יודע רוסית, "ראיתי אותך מהגב ולא הייתי בטוחה. וחוץ מזה אתה נולדת כאן, אבל לא היה נורא אם היית יודע קצת רוסית. בעיקר אם אתה רוצה להיות פּוֹאֶט כמו ששמעתי."

   למרות שגורקין היה ערירי, הוא לא עלה לארץ לבד. באו איתו שני חברים טובים: הקונטרבּס ופֶנג הלבן. הייתה לו חליפה - אללה יוסטור - משובצת משבצות קטנות וצבעוניות, כמו של ענקי הג'ז משנות החמישים, שגדי, איתמר ואני הערצנו כל כך. הוא היה יושב על כיסא שלקח מאחד מבתי הקפה, כיסא גבוה וישן, אותו היה מציב על המדרכה, בפינה השמאלית של בית הכנסת הגדול באלנבי פינת אחד העם; אוכל כמה חתיכות מהלחם האחיד וגומע את שני הגביעים המחוברים באחת. רק אחרי זה היה לו כוח לנגן. הוא היה מוציא את הקונטרבס מהתיבה, חובק אותו בקושי ומתחיל להוליך את האצבעות השמאליות על הגריף, והימניות היו פורטות למטה על המיתרים העבים. הרבה מאמץ ונשמה היה משקיע בסולואים של הבוקר, אבל אם לומר את האמת - גם איתמר חשב ככה - הסולואים לא היו משהו. בשל המאמץ והריכוז הוא היה נוהג לשרבב את שפתו התחתונה מטה, ואז היה יוצא מין פרצוף מצחיק כזה. אחרי התאמצות ממושכת של כחצי שעה, ארבעים דקות - זה היה בא, והוא היה מתחיל לחייך לכולם כמו אידיוט, וטורי-שיני-הזהב שלו סִנוורו אותנו העומדים דרך קבע מעבר לכביש. כל אותו זמן פֶנְג הלבן היה רובץ לידו, מַלְחִית בלשונו הוורדרדה, ועניבת הפרפר האדומה לצווארו השעיר של הכלב הייתה נִכְתֶּמֶת בְּלִכְלוֹכֶת המדרכה.

*

היינו שלושה חברים: איתמר, גדי ואני, וחשבנו שלעולם לא יצליחו להפריד בינינו. גם אם סדאם חוסיין ינסה להפיל פה טילים כימיים, והאיראנים יבחרו לפסוע קוממיות אל אורשׁלים אל-קודס - השילוש הקדוש תמיד ייכּון. הגשש החיוור של עירוני א' תמיד יהיו קיימים - לנצח. כינו אותנו: הקַלְבָּן, העיקלן והישרן. זה בא מהמורה לתושב"ע. המורה לתושב"ע קראו לו בנימין גורפיין. הוא היה אֶרֶךְ רגליים וגדל שפם, ואת פדחתו הקירחת כיסתה כיפה סרוגה שנראתה כמו צלחת. ביום הראשון שהוא נכנס לכיתה בשביעית הוא אמר: "אני גבוה, נכון? ובלשון חכמים - כיפח." אחר כך הוא גרר את גדי לקתדרה ואמר: "תראו-תראו את הרגליים שלו, הן 'ברוגז' אחת עם השנייה, כל אחת מושכת למקום אחר." כל הכיתה צחקה וגדי הסמיק. "בלשון חכמים קוראים לזה קַלְבָּן, כמו הצורה של הקולב." והוא פרש את שתי זרועותיו הארוכות והמדולדלות בזווית קהה ויצר משולש רחב. לימים גיליתי, בחוג ללשון העברית, שאין זה הפירוש הנכון למילה קלבּן, שקלבּן ועיקלן חד הם, והפירוש שהמורה גורפיין נתן למילה הזו היה אישי שלו.

   "יא קלבּן אחד," צעק לו איתמר שהיה תמיד מלא בעצמו, "צ'רלי צ'פלין פראייר לידך."

   "בוא, בוא, בוא אתה לכאן." אמר לו המורה לתושב"ע ושלח אצבע ארוכה ופתלתולה כמו המורה בווידיאו-קליפ של פינק פלויד, זה שטוחן את הילדים במטחנת בשר.

   איתמר הרצין ואמר בחיוך נבוך, שהיה מהול בחשיבות עצמית: "עד כאן המורה."

   "בוא, מה אתה חושש," הוא עיין ביומן בשמות, שהיו סדורים על פי מקומות הישיבה והוסיף: "איתמר, נכון? איתמר?"

   איתמר גרר עצמו אל מרכז הקתדרה, נבוך קמעה, אך מרוגש ומסוקרן.

   "איתמר, גבירותיי ורבותיי הצעירים," הכריז המורה לתושב"ע, "איתמר הוא עיקלָן," והכיתה פרצה בצחוק. "בוהן ימין שלו נושקת לבוהן שמאל, הן מאוהבות אחת בשנייה, כמו אצל שחקני כדורגל רבים. אצל חיילים קרביים בנעליים גבוהות זה בולט עוד יותר. גבירותיי ורבותיי, איתמר העיקלן."

   "ומה איתו המורה?" איתמר הצביע עליי.

   "מה איתו?" הרצין המורה באחת ושלח את איתמר למקומו. "בוא לכאן!" הוא אמר לי. גררתי את עצמי בינות לשולחנות הכיתה, כשאני שומע את כולם קוראים: "יא טרחן, יא כתבן, יא קמצן."

   המורה הביט בכפות רגליי שהיו נתונות בתוך נעלי אולסטאר בצבע תכלת ואמר: "אינני מוצא שום ייחוד אצלו."

   "הוא חרמן, המורה," גדי צעק, וכל הכיתה פרצה בצחוק. גורפיין, שהיה שקוע בניסיון למצוא שם לצורת כפות רגליי בלשון חכמים, לא שמע את הבדיחה, חזר ואמר: "אין שום ייחוד בכפות רגליו של פְּלוֹנִי."

   "רני," אמרתי, "רני."

   "הוא ישרָן." אמר איתמר מסוף הכיתה, "הוא ישרָן." הכיתה השתתקה, וגורפיין קימץ את גבותיו ואמר:

   "נגזרת יפה מן העברית החדשה. רן הוא ישרן." והצִלצול הגואל הגיע.

*

גורקין היה לַבְקָן. ריסיו ארוכים ולבנים ושפתיו ורדרדות. על לחייו השמנמנות והחלקות היו פקועים נימי דם דקים, ושערו מתולתל חלבי. פנג, אף הוא היה לבקן. הוא היה כלב זאב לְבֶן-שיער, בעל רעמה. נראה היה ככלב זקן, אך יפהפה, וגברת חנה מהמכולת יכולה הייתה להישבע שהוא למעלה מעשר שנים אצל גורקין.

   "מי יודע מה השניים האלה עברו ביחד, שָׁמָּה, אני מתכוונת, ברוסיה." אחרי הסולואים של הבוקר, והחיוכים הענקיים האלה לכל העוברים והשבים, המזוודה השחורה של הקונטרבּס הייתה מתחילה להתמלא במטבעות. היו זורקים לו שקל, שני שקלים, ואפילו מטבע של חמישה, או-אז הייתה מתחילה ההופעה האמיתית. גורקין היה שר ואיתו הכלב. הם היו שרים שירים של לואי ארמסטרונג, פרנק סינטרה ושירים ממחזות זמר. הכלב היה מרים את צווארו השעיר והלבן ומבעד לשערות היה צץ לו עורו הוורדרד-תכלכל. כך היה שר.

   "תראה, תראה," גדי היה אומר לי, "הוא מענה את הכלב. אנחנו עומדים פה כמו יוֹצִים והוא מענה את הכלב." ואיתמר היה מוסיף: "לא מספיק שהוא מסנוור אותנו כל הבוקר עם השיני זהב שלו, הוא גם מענה את הכלב. הכלב הרי לא שר מתוך הנאה. הוא עושה לו משהו, צליל גבוה, שיכאב לו. רני, תעבור את הכביש ותגיד לו משהו." אך אני היססתי, והיה גם מחסום השפה. גורקין שר באנגלית רצוצה ודיבר רוסית, אבל עברית אף פעם לא שמעתי אותו מדבר.

   אנחנו לא עמדנו שם סתם מעבר לכביש, עמדנו מטעמים הומניסטיים: היינו נציגיה של עמותת "תנו לַחַיות לחְיות". נתנו לנו בחופשה דוכן כדי שנפיץ אינפורמציה וננסה לגרום לאנשים לאמץ חתולים וכלבים. זו הייתה יוזמה של איתמר.

   "מודעות חברתית," הוא אמר, "צריך שתהיה לנו מודעות חברתית. אנחנו צריכים לדעת להתארגן, להראות שאִכפת לנו כמו אצל הנוער הדתי. אתם מבינים, לתת להם קונטרה." יגאל מהסיירת של "תנו לַחַיות לחְיות", שהיה ידיד של איתמר, סיפק לנו את הדוכן, הטפסים והשלט; אך גורקין, שם, מעבר לכביש, בפינה השמאלית של בית הכנסת הגדול, קלקל את כל ההנאה ההומאנית. לדעת שלושתנו הוא היה מענה את הכלב. ואנחנו: הקלבּן, העיקלן והישרן - לא ידענו את נפשותינו מרוב צער על הקלקול הגדול בתוכנית האלטרואיסטית. ראינו עצמנו בשל כך כשלושה שלימזלים מוחלטים, והחלטנו בינינו לבין עצמנו שעד סוף הקיץ, כלומר עד סוף החופשה, אנחנו נשים לזה סוף ויהי-מה! והעניין הפך לאובססיה.

*

הם היו מתחילים את הבוקר לבנים וצחים: גורקין ופנג. לובנם היה עומד בקונטרסט לקונטרבס השחור שהיה מכסה אותם: בטנון גדול וכבד משקל. לאט-לאט, לקראת שעות הצהריים, הם היו מאדימים. בהתחלה רק מעין הוורדה קלה כצבעו של תות שאינו בשל, אחר כך לקראת השעה אחת עשרה היו השניים בגון התפוז - כתום מזעזע - משעה שתים עשרה ואילך הפכו עגבניות בשלות. לא הבנו למה הם לא עוברים לצל. איתמר תִּחקר את חנה מהמכולת בשאלות קצרות וזו ענתה בערך כך: "גורקין חושב שזו הפינה הטובה ביותר בעיר למלא בה את הקופסה של הקונטרבס במטבעות. הוא אמר לי ברוסית: 'סְבְיַטוֹ מְיֶסְטוֹ פּוּסְטוֹ נְיֶה בִּבַאיֶט.' (המקום הטוב, הקדוש, לא יכול להיות ריק.) ולא אכפת לו בכלל שהוא ופנג נִצלים  להם בשמש.

   "לעזאזל," מִלמל לעצמו איתמר מתחת לשפה, "האיש הזה פשוט פסיכופת. אי אפשר לעמוד שם מנגד ולראות את זה מבלי לעשות משהו." זָעֵף יצא מהחנות של חנה וקילף בשאט נפש את הניילון מעל חפיסת הווינסטון, ניתק ומיעך את נייר הכסף שבראש הקופסה באגרוף קמוץ, וּזְרָקוֹ על המדרכה. הוא הצית לעצמו סיגריה והתקרב אלינו. "לא אִכפת לו, חנה אומרת," והוסיף, "לא אִכפת לו שהכלב ימות בחום הזה - נבֵלה." ואנחנו הנהנו בראשנו החמושים במשקפי השמש השחורים כנגד שיני הזהב שמעבר לכביש. "ונוסף לכול הנבלה הזאת גם מסנוור אותי." אמר איתמר, שלה מכיס חולצתו את הריי-בּאן השחורים ושם על העיניים, כשהוא מצטרף לאחים בלוז.

   לקראת השעה שלוש היה מגיע הפינאלה. גורקין היה כופף עצמו אל תיבת הקונטרבס השחורה שעל המדרכה ושולה משם קשת מפלצתית. הכלב היה אוחז בפיו את הקשת ומעביר אותה על מיתרי הקונטרבס. גורקין מנגן למעלה ופנג מנגן למטה, מניע את הקשת לכאן ולכאן. כאן העוברים והשבים היו זורקים כבר עשיריות. הם היו עושים זאת בערך עשרים דקות. והרפרטואר היה רוסי, אבל רק שירים נוגים: "בדומייה", "טוהר ותכול המטפחת" ועוד שירים שלא הכרתי. עשרים דקות-חצי שעה של מופע, ואחר כך הם היו מתקפלים. גורקין הקטן היה נושא את הקונטרבס הענקי על הגב הכפוף בהצלבה, כשבידו האחת הוא אוחז את הכיסא הגבוה שעליו ישב; ופנג הלבן - פראייר - היה הולך אחריו ומכשכש בזנב-הווילון שלו (לפעמים הכלבים הם כל כך שקופים וצפויים.) גורקין היה נכנס לבית הקפה "עוגתי" ויוצא בלי הכיסא, אבל עם שקית גדולה ביד וקומקום ישן ומחליד מלא במים, שאותו היה מניח לפני הכלב. הכלב היה לוקק בטירוף את המים. זרבּוּביתו הייתה נוטפת ומשיניו היה נוזל ריר.

   "אִידִי סוּדָא," היה גורקין מאיץ בו, "אִידְיוֹם דוֹמוֹי." (הולכים הביתה.)

*

לפני שגוקרין הפך לנגן רחוב, הוא היה מלצר. מה הוא עשה בדיוק ברוסיה אין לי מושג, וגם חנה מהמכולת אומרת שהיא אינה יודעת, אבל אני אינני מאמין לה.

   "הוא עבד קצת בתור מלצר בקפה 'עוגתי'," אמרה לנו יום אחד חנה, "בעבודה שלו הוא היה בא מוקדם ומנקה את השולחנות והכיסאות, מעביר מטאטא ושוטף את הרצפה, שם מפה לבנה על כל שולחן, ובכלל מכין הכול בשביל לפתוח. אחר כך הוא היה משרת את הלקוחות. שירות כזה אַי, אַי, אַי - אל תעשו פרצוף - זה היה שירות תוצרת חוץ, כמו שאירופאי יודע. לפני כל לקוח או לקוחה הוא היה מתכופף קצת בשביל הכבוד, והוא היה עובד מהר וטוב. מנחם, זה מקפה 'עוגתי', היה מבסוט ממנו והתייחס אליו כאילו הוא בן משפחה."

   "אני מקווה שהוא לא חייך ללקוחות עם השיניים האלה."

   "חצוף!" פסקה חנה כשהיא מורידה קופסאות רסק מאובקות מהמדף העליון, "פשוט חצוף!"

   "באמת חנה," אמר גדי, "את היית רוצה שישרת אותך כריש כזה?"

   "מה? מה אמרת? לא חשוב. אתם צעירים ולא יודעים מה זה טוב. מלצר לבוש יפה עם עניבה של פרפר ופתקים ארוכים ביד בשביל כל הזמנה..."

   "בּוֹנים," אמרתי.

   "מה אמרתָּ"

   "קוראים לזה בונים," הסברתי.

   "שיהיה בּוֹנבּוֹנים," אמרה.

   אחר כך היא סיפרה שיום אחד הוא פוטר. איך קרה הדבר? הוא ניגש אל אחת הלקוחות המעצבנות עם אספרסו ועוגת גבינה על המגש, תחת לזרועו מפית אדמדמה כמו באירופה ובקצות האצבעות חבילת הבונים.

   "פּוֹזַ'אלוּיְסְטַא מַאדַאם," אמר ברוסית. כשהתכופף קמעא כדי לקוד את הקידה המסורתית שלו, אישוניו פּולבּלו מעלה, כך שרק הלובן נראה בארובות העין; לפתע עוגת הגבינה והאספרסו הקצר התעופפו להם בחלל בית הקפה ונחתו על פרצופה וחולצתה של הלקוחה הוותיקה: "הצילו!" היא צרחה.

   גורקין עוד הספיק לצעוק ברוסית: "סְפַּאסִי בּוֹנִים, מנחם, פַּאימַאי בּוֹנִים," (תציל את הבונים, מנחם, תתפוס את הבונים.) וכך הוא כרע בגבורה תחת לשולחן כשמפיו המחרחר צף לו קצף לבנבן. הבונים של מנחם עם כל ההזמנות שייטו בחלל בית הקפה, כשאחד מהם נחת בעדנה על קרחתו הנוצצת של לקוח קְשֵׁה-עורף ועב-פִּימה.

   הוא פוטר. גורקין פוטר והפך לנגן רחוב. כשנפל בבית הקפה, קשה-העורף ועב-הפימה, שהיה רופא פנסיונר צעק: "לא לגעת בו. הם מתעוררים לבד." כשגורקין התעורר, מנחם, בעל בית הקפה, התפתל לכאן ולכאן כמה ימים ולבסוף דיבר איתו: "סְלוּשַׁאי גורקין, אוֹפִיצַאנְט אִי אֶפִּילֶפְּסְיַא נְיֶה סוֹבְמֶיֶסְטִימִי," (תשמע גורקין, מלצר ואפילפסיה זה לא הולך ביחד.) גורקין לא התנצל ולא התחנן על מקום עבודתו, הוא רק אמר ברוסית: "דַא, בְסוֹ פַּאנְיַאטְנוֹ יַא פְּרֶדְפּוֹלוֹגַאל." (אני מבין, זה היה צפוי.) מאז, בגלל ייסורי המצפון, מנחם מוציא לו כיסא-סטול ישן מן החנות כל בוקר, ובסוף יום העבודה, כלומר בערך בארבע, גורקין מחזיר את הכיסא. מנחם נותן לו את הקרואסונים שנשארו ולפעמים קצת ירקות, ואם יש למנחם זמן והוא אינו ממהר, גם איזה כוס קפה שחור. לכלב מנחם נותן מים בתוך הקומקום הישן והחלוד, טוב הוא לא עבד אצלו ואין לו לגביו ייסורי מצפון.

*

"איך בנאדם שחולה במחלת הנפילה יכול להתאכזר כל כך לכלב?" אמר איתמר ומשך באפו הנשרי.

   "אפילפסיה," אמר גדי כשהוא משפריץ את הסמ"ך ועימה נֶתֶז רוק שפגע בחולצת הגולשים של איתמר.

   "תיזהר, הלו, אתה מטביע אותי," נהם איתמר.

   "הוא מוציא את התסכול שלו על החלש, זה דבר ברור, לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. מחלה איומה - אפילפסיה," חזר גדי כדי להכעיס.

   "כִּפְיוֹן, ופלוני אלמוני בן פלמוני אשר בו שניכם מדברים - הוא נִכְפֶּה."

   נשאנו שלושתנו עינינו לשמיים, והוא עמד שם מולנו בצד השני של הדוכן - המורה לתושב"ע.

   "על מי הם בדיוק מדברים?" הוא שאל אותי.

   "על הטיפוס ההוא הלבקן שמעבר לכביש," אמרתי. "נגן רחוב, רוסי, אוהב שירים אמריקאים ישנים."

   "בלשון ימי הביניים קיימת מילה זו - כפיון - אבל כבר בלשון חכמים מופיע הכינוי לאדם אפילפטי, כלומר נִכְפֶּה.

   "יעני הוא מוכרח להתכופף." התחכם איתמר.

   "משהו מעין זה," חייך לו גורפיין המורה לתושב"ע במשובה, וגביניו העבים קיפצו כמו בסרטון הידוע של פינק פלויד. חשבתי לעצמי שגורפיין נראה באמת מאיים, אבל בסך הכול הוא מורה די משובב - שמרן חביב.

   "ומה אתם עושים פה מאחורי הרֵישׁ דּוּכְנָא הזה?"

   "אה, אני יודע מה זה," אמר איתמר, "ריש דוכנא זה יעני עוזר הוראה, מן מלמד כזה. אתה רואה המורה, הקשבתי בשיעורים."

   "כל הכבוד." גורפיין באמת נראה מופתע מההברקה של איתמר. עד עתה הוא סבר כי בשיעורי תושב"ע הוא מדבר רק אל עצמו באין שומע. איתמר ניצל את ההזדמנות כדי להתגרות במורה, "אבל אנחנו המורה, לא עוסקים בבעיות תיאורטיות מלפני אלפיים שנה על שור נוגח ושטח שמותר לעבור בשבת או אסור לעבור; או אם מותר לכסות את המת או אסור. אנחנו, יש לנו מודעות חברתית, ואנחנו לא ממיתים עצמנו באוהלה של תורה וגם לא עושים משהו למען המִמסד המזויף. המורה, אנחנו כאן כדי להציל חיות. אנחנו מסדרים לחתולים ולכלבים בתים. מגוחך בעיניך?" והוא משך באפו הנשרי וחייך חיוך בוחן ומזלזל.

   "חס וחלילה! איתמר, נכון?"

   "כן."

   המורה גורפיין היטיב את הכיפה על ראשו.

   "אני מלא הערכה למה שאתם עושים בחופשה הגדולה, זו משימה חשובה מאין כמותה. יש ילדים שעובדים בחופשה בדלית ברירה, ואילו אתם, בנים לחברת השפע הבורגנית, עוסקים בפעילות מתנדבת למען יצורים חלשים. זה יפה מאוד. הקַלְבָּן זולתן, העיקלן זולתן והישרן זולתן."

   "זולָ-מה?" שאל איתמר.

   "זוּלָתָן, בלעז אלטרואיסט. מי שמוכן לוותר על טובתו שלו למען הזולת." קבע גורפיין.

   איתמר שהרגיש קצת נחות אינטלקטואלית מול כל הידע הלשוני שהפגין גורפיין הטרחן, כבר רצה להיכנס למין ויכוח חברתי-פוליטי שסב סביב הזנב של עצמו, מעין ויכוח לשם הוויכוח, אבל גדי חתך אותו ואמר: "מה שמרגיז אותנו זה שהעבודה החשובה שאנו עושים בחופש לפני הגיוס," וכשאמר את המילה גיוס הציץ בחשד ביקורתי באיתמר, "הופכת להיות מגוחכת על רקע הדבר הזה," והוא הצביע על גורקין הלבקן ופנג הלבקן שמעבר לכביש.

   "ומה כל כך נורא בשניים האדמדמים האלה שמעבר לכביש?" תהה המורה לתושב"ע  מר גורפיין.

   "הוא מענה את הכלב," אמרתי.

   "אני לא רואה שהוא מענה את הכלב," אמר המורה לתושב"ע, וכבר דימיתי את אוזני פיל הדמבּו שלו מתארכות לצלחות חיישניות ולאנטנות רגישות.

   בדיוק גורקין ציווה על הכלב לתפוס בשיניו את הקשת ולעבור לשלב הפינאלה.

   "אתה רואה המורה," פרצה צעקה מפי, "אתה רואה, הוא מנסה להפוך אותו מחיית מחמד לחיית עבודה, לכלב קרקס."

   "אוי," אמר המורה לתושב"ע, "זה דבר נחמד. מה קורה שם? הוא מנגן למעלה באצבעות גרומות, והכלב אוחז בפיו את הקשת ומנגן למטה בשיניים חשוקות. אוי, זה נחמד. אני חייב לראות את זה מקרוב." ומר גורפיין, המורה הענקי לתושב"ע, חצה את אלנבי ברגליו הכיפחות אל עבר גורקין כחולם, כדי לראות את המחזה הקסום בשתי עיניו הממושקפות. מעבר לכביש ראינו את גורפיין עומד מול גורקין ופנג ומאזין להם. אחר כך הוא השליך מטבע אל תוך תיבת הקונטרבס השחורה ופסע משם קוממיות.

   "אתם רואים," אמר איתמר, "זה המורים שיש לנו. מה הפלא שכולם יוצאים דפוקים."

*

שלושה ימים אחרי זה סיידו את בית הכנסת הגדול מבחוץ לכבוד הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, ופנג וגורקין נעלמו על רקע לובן החג. הם עמדו שם וניגנו מעבר לכביש, אבל זה נראה מהמקום שבו עמדו כאילו הקונטרבס החליט לנגן לבד. משום-מה באותו יום לא לקח גורקין את כיסא הסטול ממנחם מ"עוגתי", ואנחנו העלינו השערה שאולי הוא רב עימו. רק לקראת שעת הצהריים גורקין ופנג החלו לבלוט ארגמניים על רקע הקיר הגדול והחיוור. בערך בשעה שלוש וחצי, כאשר פנג וגורקין כבר היו מעוגבנים כהלכה, הכניס גורקין את הקונטרבס לתיבה הקשיחה. פנג התרומם ממקומו, וכבר החל לפסוע בגמלוניות ימינה לכיוון קפה "עוגתי" - כוחו של הרגל - אבל גורקין צעק אל הכלב: "פֶנְג, קוּדָא טִי אִידְיוֹשׁ? אִידְיוֹם וְ-דְרוּגוּיוּ סְטוֹרַנוּ." (לאן אתה הולך? הולכים בכיוון אחר בכלל.) ואצבעו הגרומה של גורקין הצביעה אל עבר רחוב אחד העם. הכלב קפא על עומדו, ואחר כך בבהמיות המאפיינת כבשה סב סביב זנבו ופסע אחר אדוניו, כשהוא מלחית בלשונו הוורודה והענקית.

   "זאת ההזדמנות שלנו," תקע גדי מרפק בצלעו של איתמר, "הוא הולך לחנות של חנה לקנות כמה מצרכים. הוא משנה מסלול. קח את רני ולכו אחריו. תדברו איתו. חנה תהיה המתורגמנית שלכם, אולי תצליחו להכניס לשכל שלו שהוא מענה את הכלב, והוא יפסיק עם זה." איתמר הביט בי מבעד למשקפי השמש, ואני הבטתי בו.

   "הולכים?" הוא שאל.

   "הולכים," אמרתי, ושנינו פסענו קוממיות לעבר המכולת של חנה.

*

כשהגענו למכולת ראינו את פנג רובץ בפתח ומכרסם בייגלה ישן. חנה לא הרשתה לכלב הגדול להיכנס לחנות המכולת הקטנה שלה. הוא היה עסוק עם הבייגלה, ואנחנו דילגנו מעליו.

   "עכשיו הוא לא יגדל," התחכם איתמר. במכולת, ליד הקופה הרושמת, עמדו חנה וגורקין וניהלו שיחה ברוסית.

   "פְּיַט שֶׁקֶלֵי זַא קִילוֹגְרַם פּוֹמִידוֹרוֹב אֶטוֹ דוֹרוֹגוֹ." (חמישה שקלים בשביל קילו עגבניות זה יקר.)

   "יַא אוֹטְדַאם זַא צֶ'טִירְיֶה." (אני אעשה לך את זה בארבעה.)

   "נוֹ אוּ-מִינְיַא בְסְיוֹ-רַבְנוֹ נְיֶה חְבַאטַאיֶט." (אבל בכל זאת אין לי מספיק.)

   "שְׁטוֹ, טִי חוֹצֶ'שׁ בְּיֶסְפְּלַנְטוֹ?" (מה אתה רוצה בחינם?)

   "נְיֶט, זַא טְרִי שֶׁקְלַא." (לא, תעשי לי בשלושה.)

   "צֶ'טִירְיֶה." (ארבעה.)

   "טְרִי, אִי נְיֶה קוֹפְּיְקִי בּוֹלְשַׁא." (שלושה, גרוש לא יותר.)

   "סְקַאזִ'י, פּוּצֶ'מוּ טִי נִיקוֹגְדַא נְיֶה פּוֹקוּפַּאיֶשׁ יֶדוּ דְלַא סוֹבַּאקִי?" (תגיד, למה אתה לא קונה אף פעם אוכל בשביל הכלב?)

   "דְלַא פֶנְגַא?" (בשביל פנג?) פנג היה המילה היחידה שאיתמר ואני הבנו, ושנינו הזדקפנו מארון הלחם כשני עכברים שזכו לשעת כושר.

   "דַא," היא אמרה, "דְלַא פֶנְגַא."

   "נְיֶה נַאדוֹ. אוֹן יֶסְט טוֹ זֶ'ה סַאמוֹיַא שְׁטוֹ אִי יַא." (לא צריך. הוא אוכל מה שאני אוכל.)

   "מה הוא אמר?" שאל איתמר.

   "תלמד רוסית." פטרה אותו חנה באמירה מצחיקה, הפתיע אותי שגם גורקין צחק.

   "הוא אומר שהכלב אוכל מה שהוא אוכל."

   "בטח." סיננתי, "הכלב אוכל חרא."

   איתמר שהיה חצוף, אבל היה בו משום הדיפלומט, סב סביב הקורבן. "גברת חנה," אמר, "אני רוצה לשאול אותו משהו. תוכלי לתרגם אותי לרוסית?"

   הגברת חנה שנפלה לה לידיים הזדמנות כזאת, קרנה מרוב אושר. לא רק לקשקש עם פְּלוני ברוסית, גם לשמש מתורגמנית - נפלא.

   "כן," אמרה ופניה נהרה.

   "תשאלי אותו," אמר איתמר וחיכך את ידיו זו בזו. "תשאלי אותו למה הוא מענה את הכלב?".

   הסמקתי.

   חנה החווירה. לזה היא לא ציפתה. היא חשבה על שיחת חולין, אבל חוסר נימוס, סליחה, זה לא במכולת שלה!

   "אני לא יכולה לשאול אותו את זה, חצוף!" אמרה.

   "סְפְּרוֹסִי, סְפְּרוֹסִי, שְׁטוֹ אַנִיְ חַאטְיַאט זְנַאט?" (תשאלי, תשאלי, מה הם רוצים לדעת?) אמר גוקרין ברוסית.

   חנה חככה בדעתה והקישה באצבעה בעצבנות על מכסה הקופה הרושמת.

   "שְׁטוֹ אִים נַאדוֹ?" (מה הם רוצים?) חזר גורקין על השאלה.

   חנה תיקנה קווצת שיער שנפלה על מצחה ואמרה ביבושת:

   "אַנִיְ חַאטְיַאט זְנַאט זַאצֶ'ם טִי אִיזְדְיֶוַאיֶשְׁסְיַא נַאד סוֹבַּאקוֹי." (הם רוצים לדעת למה אתה מענה את הכלב.)

   גורקין האדום כסלק הפך חיווריין בִּן-רגע. הוא הביט בעצב פעם בי - נראיתי כנראה עוין - ופעם באיתמר - שנראה כחוקר פרטי - אחר הביט בחנה ששיחקה מתוך אי-נעימות בכפתורי הקופה הרושמת, ואז אמר: "נַא-סַאמוֹם דֶלֶה נְיֶה בְסְיוֹ טַאק, קַאק קַאזֶ'טְסַא." (הדברים הם לא כמו שהם נראים.) ויצא מהחנות מבלי לקחת את העגבניות ואת שאר המצרכים המועטים שצבר על הדלפק.

   "מה הוא אמר?" שאל איתמר.

   "הוא נעלב." אמרתי וכל העוינות שבקרבי התפוגגה.

   "בגללכם הפסדתי לקוח," אמרה חנה בזעם. "אני מבקשת שתעזבו עכשיו את החנות. אני אתנצל בשמכם, אם אתם לא רוצים לבקש סליחה." וכאן הקול שלה הפך פוקדני ולא נעים כאילו הייתה קצינה בצבא האדום. "ילדים סקרנים ועקשנים שכמוכם, הכול אתם צריכים לדעת, תצאו, תצאו מהחנות!" כבר עמדנו לצאת, אבל איתמר שהיה לו אופי של עיתונאי ולא יכול היה להתאפק, הסתובב ופלט: "רק תגידי לנו מה הוא אמר, זה הכול." היא שתקה. "בבקשה, חנה," התחנחן במיומנות.

   "הוא אמר סתם משפט כזה ברוסית, מין ביטוי כזה, שהדברים הם לא כמו שהם נראים."

*

חלפו להם עשרה ימים חמים בשמש. גדי פרש. היה לו גיבוש ליחידה מובחרת, ולקראת הגיבוש הוא עשה לעצמו גיבושון. הוא העמיס על שוקי-רגליו הקַלְבָּניות משקולות ועל גבו נשא תרמיל מלא חול; כך היה רץ על חוף הים כל יום, לפעמים פעמיים ביום. נו, אחרי זה למי יש כוח לעמוד ולשכנע אנשים לאמץ חתולים וכלבים. איתמר קילל את גדי כל בוקר על כך שהוא מאלה ש"יורים ובוכים", אחד מאלה "החברה הטובים" שלא באמת אכפת להם והם עושים מה שעושים בשביל הרזומה וכדי שהמצפון יהיה שקט. לרגע נדמה כי נגן הרחוב הרוסי שמעבר לרחוב - בפינה השמאלית של בית הכנסת הגדול באלנבי - משתכח מלבו, הוא וכלבו, אבל כעבור יום או יומיים יצא המרצע מן השק ואיתמר אמר: "אתה יודע למה גדי עזב?"

   "בגלל הגיבושון."

   "גיבושון הסבתא שלי. הוא לא יכול היה לשאת את העובדה שהרוסי, שם מעבר לכביש, עושה מה שהוא רוצה, ואנחנו לא מסוגלים לטפל בעניין כזה פעוט כמו להפסיק את העינוי של הכלב. שום גיבושון ושום צבא, מהבושה הוא עזב."

   זה נשמע לי כל כך אידיוטי שרציתי לפרוץ בצחוק, אבל אז ראיתי שם, מעבר לכביש, את גורקין ופנג עומדים ושרים בזחיחות, ובאמת היה משהו לעגני בתנועות הגוף של השניים. גורקין חייך שם, מעבר לכביש, חיוך זהוב ומזלזל; ופנג פסק את מלתעותיו קמעה, כשהוא מטלטל את ראשו המשוער אנה ואנה. לעזאזל, אמרתי לעצמי, יכול להיות שאיתמר צודק?

   ואז קרה דבר מוזר שרואים רק פעם אחת בחיים. לפתע גורקין התרומם מכיסא הסטול - שהוחזר לזירת השואו, כי גורקין כנראה השלים עם מנחם מקפה "עוגתי" - הוא התנודד כשיכור וניסה להיאחז בקשת שהייתה קבועה בפיו של הכלב. הכלב פסע לאחור קמעה, וגורקין נותר תלוי לרגע על הקונטרבס כחליפה מיובשת, ראשו לבן-השיער שמוט בחיקו של הכלי השחור, ושנייה אחר כך, מבלי שהספקנו לראות, היה הקונטרבס על גורקין ועל הקונטרבס כיסא הסטול הארוך. קשה היה לראות את החליפה המשובצת תחת שני החפצים הכבדים שהונחו עליה. הכלב הביט הלום במתרחש, ואחר כך קרב אל גורקין ושמט את הקשת הגדולה על כיסא הסטול.

   איש צעיר, קצר-שיער ועב-זקן, הגיח לו לפתע ממקום אין-יודע כשהוא צועק: "אני רופא באיכילוב, אני יודע מה לעשות. לא לגעת בו, הם מתעוררים לבד." אבל אז הבחין בחפצים שנערמו על גורקין ואמר: "אם לא יורידו מעליו את הריהוט, הוא יפסיק לנשום תוך חמש דקות. אין לו שום סיכוי, הוא ייחנק."

   פנג השפיל זנב בין הרגליים וסבב את גורקין שתחת הערימה, פעם ופעמיים, אחר התיישב והביט אדיש בקהל הרב שנאסף כדי לראות את המחזה. בכל פעם שמישהו ניסה להתקרב לגורקין, חשף ניבים. אנשים הצטופפו על שתי המדרכות משני צדי הכביש. באחת - התנועה נעצרה. נהגים אחדים יצאו ממכוניותיהם בניסיון להגיש עזרה, אך משראו את הכלב הגדול קפאו על עומדם. שוטר שהזדמן למקום על וֶסְפָּה וכמעט התנגש במונית, הסיר את הקסדה באחת ושאל: "מה קורה כאן, קבינימאט?"

   "האיש הזה הוא חולה מחלת הנפילה," הזדעק הרופא מאיכילוב כשמאחוריו ארבעה אנשים אחרים, "וצריך מהר מהר להוריד מעליו את כל החפצים כדי שיוכל לנשום חופשי, אבל נראה שכולם חוששים מהכלב. תעשה משהו."

   "למה אני?" נבהל השוטר.

   "אתה החוק, לא?"

   "אני שוטר תנועה, לא מאלף כלבים."

   "נו, בוא נשים לזה סוף." אמרתי, "ניגש לגורקין ונסיר מעליו את הקשת, הכיסא והקונטרבס."

   "למה? נקמתו של פנג." לחש איתמר, אבל קולו רעד.

   "כי הוא ימות, איתמר, הוא ימות." אמרתי בתחינה, "השתגעת, אנחנו הרי לא מפחדים מפנג בכלל. בוא נו, אל תהיה קטנוני, מדובר כאן בחיי אדם, קדימה! בוא נציל אותו!"

   "טוב, בסדר," נתרצה איתמר. עזבנו את הדוכן - ככה, כמו שהוא - וחצינו את הכביש לעבר הפינה השמאלית של בית הכנסת הגדול. קרבנו לחליפה המשובצת שתחת לערימת הרהיטים ופנג הזדקף. איתמר אמר, "כלב טוב, ששש, כלב טוב, ארצה." אבל במקום שהכלב ימשיך לרבוץ, הוא נתמתח עוד יותר והישיר את צווארו השעיר והלבן לפנים כחיית ציד המתכוננת לזנק על טרפה. הוא החל מחרחר בשנאה כלפינו, חושף ניבים צהבהבים וחניכיים ורדרדים.

   "זה המשקפיים," אמרתי, "אנחנו נראים לו מוזרים עם המשקפיים. אם נוריד אותם הוא יירגע."

   באחת הסרנו את המשקפיים כמו האחים בלוז וטמנו אותם בכיס החולצה. ביצענו עוד צעד, והכלב החל לנבוח ולחרחר, לחשוק שיניים ולחשוף ניבים. ריר לבן נטף מפיו ואישוניו הצהובים כמעט יצאו מחוריהם.

   "עזוב את זה," משך איתמר במרפקי, "אני לא מוכן למות כדי להציל את גורקין."

הקהל הרב שנאסף משני צִדי הכביש נסוג ברחש לאחור, ואנו פסענו מספר צעדים אחורה ונעמדנו באמצע הכביש. פנג ראה זאת וחזר לרבוץ, מלחית סמוך לאדוניו. רק לשנייה רבץ שם, אחר התרומם, סבב בשנית את גורקין פעם ופעמיים כשזנבו בין הרגליים, ואז ניגש אל הערימה. לאט לאט אחז את הקשת בפה כשהוא מקפיד לשמור על שיווי משקל כדי שזו לא תיטה ותישמט מפיו. רק מעל לארגז השחור של הקונטרבס הוא עזב אותה. אחר כך קרב לרגליים של כיסא הסטול וניסה לתפוס אותו בשיניו פעם ופעמיים. משנואש נגח בו בכוח רב. הכיסא התגלגל עד סמוך לשפת המדרכה. נשאר רק הקונטרבס. הוא קרב אליו מחלקו הבטנוני הרחב, זה המוכר לו, אבל לפתע נמלך וסבב בחצי עיגול את גורקין השרוע, מתח את צווארו קדימה בסמוך לגריף, נעל את מלתעותיו על המיתרים וצוואר-העץ וגרר בתנועות ראש אחורה וקדימה את הקונטרבס, שבתחילה נע בקושי - מגושם וכרסתני - לימין ולשמאל, ולבסוף גלש מגופו של גורקין כמו חסקה שמורידים אותה למים.

   הציבור שהתאסף משני צדי המדרכה מחא כפיים כאילו מדובר במופע קרקס. פנג הביט בקהל ובמכוניות העומדות בזלזול, אחר רבץ בשני שלבים - כפות קודם ואחר רגליים - סמוך לראשו לבן-השיער של גורקין. לשונו הארוכה והוורודה של גורקין השתלשלה לה מפניו הצידה ונראתה כחפץ עצמאי, מנותק מן המכלול. קצף לבנבן התעבה בזוויות פיו וניגר על המדרכה.

   "עכשיו כבר אפשר לגשת אליו?" שאל השוטר ושלף את פנקסו.

   "עוד לא," אמר הרופא המזדמן קצר-השיער ועב-הזקן, "צריך לתת להם להתעורר לבד."

   "בסדר," אמר השוטר והביט בפנג במשטמה.

   "ומה יהיה עם הכלב?" שאל השוטר.

   "אם אתה כל כך רוצה, אתה יכול לנסות לגשת אליו." אמרתי.

   "כן, אבל קודם תבקש מהרופא שלנו שיצלצל לאיכילוב ויזמין אמבולנס. בשבילך - לא בשבילו." הצביע איתמר על גורקין.

   אט-אט החל הכלב ללוק את פניו של גורקין. בתחילה במתינות ואחר כך בקצב מתגבר. לשונו הוורודה והמחוספסת של פנג החליקה על הפרצוף האדום, שמתוכו השתלשלה הלשון הוורדרדה והצרה של גורקין כנחש, ומעל לכל אלה השיער הלבן של זה ושל זה, ולפתע הם נראו לנו כיצור אחד.

   "איכס," אמר השוטר ונהמות הגועל נשמעו מכל העברים.

   "זה טוב," אמר קצר-השיער ועב-הזקן, "זה טוב, ככה הוא יתעורר יותר מהר."

   "אתה בטוח?" אמר השוטר ופרצופו התכרכם בקבס גלוי.

   "בטוח, בטוח, אלף אחוזים."

   פנג המשיך ללוק את הפרצוף המעולף עוד כדקה-שתיים בקצב אחיד, אך מהיר, ואז גורקין התעורר. הוא התרומם כניעור מחלום, כל פרצופו האדום עוות קמעה - העיניים צרות והפה מוטה על צדו - נשען על מרפקיו ואמר לכלב שהמשיך ללקק אותו באותו קצב, כשמלועו בוקעים גרגורי שמחה:

   "פנג חְוַאטִיט, נוּ פְּרַאבְדַא חְוַאטִיט, יַא אוּזֶ'ה אַצְ'נוּלְסְיַא. נוּ חְוַאטִיט אַצְ'נוּלְסְיַא." (מספיק, באמת מספיק, אני כבר התעוררתי, נו באמת התעוררתי.)

*

גורקין ופנג, הקונטרבס והקשת, חזרו לנגן בפינת הרחוב, בצד השמאלי של בית הכנסת הגדול שבאלנבי, ואיתמר עזב. התירוץ שלו לקראת סוף החופש היה שהוא צריך לסדר לעצמו את השחרור מצה"ל כמה שיותר מהר, ולא היה אכפת לו אפילו ללכת לקב"ן. הוא שכח את הדוכן ואת ה"מודעות החברתית" והתרוצץ ברגליו העיקלניות בין לשכת הגיוס לבקו"ם. היה לו תירוץ נוסף שאותו גיבה באידיאולוגיה כדרכו: הוא גילה שהאהבה היא-היא הדבר החשוב ביותר לאדם. הוא מצא לו חברה בשם לי וטען בתוקף שהיא אהבת חייו ושהוא מאוהב עד לקצות אוזניו, וזהו, זה הדבר האמיתי. מאז היו בערך עוד שש חברות, אבל אז - לי - הייתה הדבר האמיתי. הם נהגו לשבת על שפת הים סמוך לדולפינריום ולהביט בגלים ובשקיעה והיא הייתה אומרת: "תראה את יפו מכאן, איזה הוד!" היא כתבה שירים.

   ואיתמר היה מקפל את רגליו העיקלניות בישיבה מזרחית זו על גבי זו, מהנהן ואומר: "המזרח התיכון, לי, זה המזרח התיכון."

   ואני נתקעתי עם הפרוספקטים והדוכן, ועם יגאל מ"תנו לחיות לחיות" שהיה בא פעם בשבוע כדי לשאול אם קרה משהו, ועם גורקין מעבר לכביש שהיה מחייך כל הבוקר ומסנוור אותי.

   אבל לא עזבתי. משום מה לא יכולתי לעזוב את הדוכן הזה לפני סוף החופש, סוף אוגוסט. אז עוד לא הבנתי למה, למה כל כך חשוב לי שהדוכן הזה יחיה כאן באלנבי עוד שבוע. נראה היה שהגשש החיוור, השילוש הקדוש של עירוני א' הולך קאקען. כל אחד הלך לדרכו, ואני התעקשתי להחזיק את הדוכן הזה עוד שבוע ועוד שבוע; אבל אז תליתי את הסיבה בגורקין, רק בגורקין. הוא לא ישבור אותי, חשבתי לעצמי, הוא לא ישבור אותי כמו שהוא שבר אותם. נכון שהכלב אוהב אותו, אבל הוא מענה אותו, בפירוש, הוא מנצל אותו - נקודה. אין על זה ויכוח. אני לא זז מפה עד סוף אוגוסט - הזמן שבו יגאל היה אמור לקפל את הדוכן.

*

בדקתי כעבור שלושה ימים את המאזן: הצלחנו למצוא בתים לעשרה חתולים ולשנים עשר כלבים. לא רע, חשבתי לעצמי, עשינו משהו; ובעוד אני מהרהר לי ככה זחוח-דעת בפעילות היפה שבה העברנו לנו גדי, איתמר ואני את החופש, קרה דבר מוזר.

   השעה הייתה שלוש ורבע, וגורקין ופנג היו בשיאה של ההופעה. גורקין מנגן למעלה ופנג מנגן למטה. לפתע נשמטה הקשת מפיו של פנג, הוא החל להסתובב במעגלים סחור-סחור - פעם-פעמיים-שלוש-ארבע, ריר לבן וצמיגי נזל מן הניבים שלו והזרבובית נתלחלחה. הוא צנח על צִדו סמוך לשפת המדרכה ולשונו הרחבה התבצבצה בוורדרדוּת מראשו השעיר. בטנו הענקית והשעירה עלתה וירדה, ופרץ של קצף צץ על השפתיים הכפולות והעבות. גורקין עזב הכול: את הקונטרבס, הקשת, הכסף שנצטבר בתוך התיבה השחורה, ורץ אל שפת המדרכה. הוא התיישב שם בישיבה מזרחית על המדרכה, מלכלך את החליפה המשובצת של הג'זיסטים משנות החמישים בטינופת ובפיח של רחוב אלנבי. את ראשו הגדול של הכלב הוא הניח תחת ירכיו, ואת עניבת הפרפר האדומה שקישטה את צווארו הוא הסיר מעל פנג באחת. כך ישב לו וליטף את ראשו של הכלב, חזור ולטף, בקצב מתגבר. לא יכולתי להתיק את עיניי מן המחזה. הסרתי את משקפי השמש מהחוטם וטמנתי אותם בכיס. אנשים שעברו ברחוב לא עצרו לרגע. הם רק הביטו בשניים האלה השרועים להם על המדרכה במבט מרוחק חקרני, דאגן וחשדן כאחד, והמשיכו ללכת. המכוניות נסעו להן כבכל יום, ולרגע אוטובוס קו ארבע שהתחרה עם מיניבוס אדום על מספר נוסעים, הסתיר לי את פנג ואת גורקין. הכלב אפילפטי, חשבתי לעצמי, הכלב גם הוא נִכְפֶּה; אז מי בעצם שומר כאן על מי? גורין ישב שם פשוט-איברים על שפת המדרכה וליטף את ראשו הגדול של הכלב. שיערו הלבן והמתולתל של גורקין כיסה חצי מפרצופו והתערבב בשיער הלבן והמשיי של פנג: ומתוך הלובן הזה צצו והשתרבבו כתמי העור האדמדמים של גורקין והלשון הוורדרדה והמחורצת של פנג. אמרתי לעצמי שאפשר ללמוד פה משהו, וחציתי את הכביש. וכשעמדתי שם כפוף בסמוך לפנג ולגורקין, חשתי בפעם הראשונה את התחושה, שהדברים הם לא בדיוק כפי שהם נראים. ומשהו צבט לי בלב. וניסיתי לשמוע מה גורקין לוחש לכלב באוזן המשולשת, השעירה והגדולה שלו.

   "אַצְ'נִיס," הוא אמר, חזר ואמר. "טִי בּוּדְיֶשׁ וְ-פּוֹרַדְקְיֶה, טִי אַצְ'נוּשְׁסְיַא." והצלצול של המילה האחרונה ברוסית נשמע לי מוכר, ואמרתי לעצמי שאזכור אותו ואשאל את חנה מהמכולת, וכששאלתי היא אמרה לי: "תתעורר, זה מה שהוא אמר לכלב, אתה תהיה בסדר, אתה תתעורר."

הסיפור פורסם לראשונה ב"עִתון 77", אחר כך כונס בספר סיפוריי "סוף הקומדיה" ולבסוף פורסם בשתי מסגרות אינטרנטיות:nrg  ו"בננות".