כֶּנֶס
מוקדש לאִמי, בלהה יגיל
אני יורד במדרגות האבן אל
הרחוב הקר. אני יורד במדרגות האבן אל הרחוב הקר. אני יורד במדרגות האבן והקור טופח
על פניי. אדים של חום עולים מפי, או שמא זה עשן סיגריה. בזמן האחרון אני עצבני
מאוד. דצמבר קַרְלִי. אני פוסע ברחוב המפויח. מוניות צהובות מהבהבות באורות קלושים
על פני הכבישים. אני יוצא מסִמטה אחת, נכנס לאחרת. ליד אחד הדוכנים אני קונה לי
פפסי קולה, משלם במהירות במטבעות קפואים וממשיך בדרכי. דצמבר, ניו יורק, קַרְלִי.
אני כאן מזה שבועיים. קשה לשאת את הקור. תנוכי האוזניים קופאים, את קצות האצבעות
אני מתקשה לחוש: בשר קפוא. אני חולף על פני סִמטה נוספת ונכנס לבניין נטוש.New York, New York, so nice they
named it twice.
אני יורד במדרגות האבן למרתף עלוב. אני יורד
במדרגות, אני יורד. המדרגות לולייניות, הבטון מחורץ, רטיבות פּוֹשָׂה בקירות. אני
יונק בחושך את הפפסי קולה שלי מתוך הקשית הלבנה.New York, New York, So nice they named
it twice. דלת ברזל ניצבת מולי, דלת מחסן גדולה.
יש בתנ"ך כמה מונחים לנביא:
"חוזה", "רואֶה", "איש האלוהים". אני אומר זאת
לעצמי כי אני מפחד. תמיד אני אומר זאת לעצמי כשאני מפחד מן העתיד המתקרב: פתיחת
דלת, קניית משקה, ירידה במדרגות, נסיעה במונית, עישון סיגריה. לאן מסתעפות
התולדות? ממה אתה מפחד, רני? אני מפחד מן המחר. יש סיכוי שנקום מחר, רני? כן. אין
בטוח: יש סיכוי טוב. טוב, אז יש בתנ"ך כמה מונחים למילה נביא: "חוזה",
"רואֶה", "איש האלוהים". והנה דלת ברזל גדולה. ידיי על כפות
המנעול.
אור חזק מכה בעיניים. קר בתוך החדר והאכזבה המיָדית
נדבקת לקור. מה יש לנו כאן? אני בוחן את רוֹאוֹתַי: ספסלי עץ קשים אכולי טחב,
שורות-שורות סדורים הספסלים. בהַנְגָּר המרתפי הרחב יושבים כמאה אנשים. חלקם
מבוגרים מאוד, כובעים טירוליים לראשיהם, אחרים חבושים קסקטים מהוהים. קבוצה של
פליטים, אני חושב ויונק מתוך הפפסי קולה שלי בהתרגשות, זקנים עלובים, צמוקים
ומצוררים.
אחד מהם עומד ומדבר ביובש באנגלית מגורמנת,
והאחרים זוקפים ראשיהם ומאזינים. את השורות האחרונות מאכלסים בצפיפות גדולה אנשים
צעירים, אחדים קצוצי שיער, אחרים מגולחי ראש, חמושים במשקפי שמש. כולם גברים. על
הבמה, מאחורי הדובר הישיש, תלויה תמונה של אדולף היטלר. צלב קרס מעטר אותה. התמונה
דהויה. אני עומד מאחורי אחד מחובשי המשקפיים ומשלב ידיים.
"על אף שהנביאים קיבלו את דברי האלוהים,
הרי כל אחד ואחד מהם 'עיבד' את הבשורה לפי טיב אישיותו." אני אישית מאוד מפחד
מן העתיד המתקרב, בשל כך איני נוטה לזרום בהוויה. יש סיכוי שנקום מחר? ינקתי מן
הפפסי קולה. נגעתי בכתפו של היושב לפניי. הוא הסתובב אליי מבועת, הפחד בתוכי גבר.
קַרְלִי, חשבתי, קַרְלִי עכשיו מאוד.
"אני יודע שזה כינוס של ותיקי המפלגה
הנאצית. מי זה ההוא שם שמדבר על הבמה?" כמו נעירה של אתון יצאו המשפטים
בעברית מפי בשל הפחד והבלבול. קַרְלִי בעצמות והזיעה יורדת טיפות-טיפות מבתי השחי
אל הצלעות.
האיש שלח בי מבט מוזר.
"אתה מדבר עברית?" הוא שאל.
"כן ואתה, גם אתה מדבר עברית?!"
בלעתי את המילים. מיד ידעתי שטמנו לי פח. שירות הריגול הניאו-נאצי שתל בקהל
הנאספים אדם דובר עברית, אולי אפילו ישראלי שמכר את נשמתו לשטן תמורת בצע כסף. כל
תפקידו לצוד בקהל יהודים חדשים, ניאו-יהודים, סקרנים דוברי עברית, שבאו במיוחד
לחזות בכֶּנֶס.
לפתע, שתי שורות קדימה, מישהו הסתובב ונופף לי
לשלום, מעין שלום חצוי, חסר ביטחון וחיוור, נופף ומיד הוריד את היד. הפרצוף הזה
מוכר לי, חשבתי במאמץ, הוא מוכר לי.
בבת אחת עברו כל שונאי ישראל בסך לנגד עיניי.
אלה שדיוקנותיהם ידועים לי מספרי הדת וההיסטוריה: המן, אנטיוכוס אפיפאנס, טיטוס
הרשע, תומאס דה טורקמדה, בוגדן חמלניצקי הנתעב, אדולף היטלר, הרמן גרינג, יוזף
גבּלס, היינריך הימלר, אדולף אייכמן. למי לעזאזל הוא דומה, האיש שנופף לי לשלום
בחביבות הססנית?
בשל הסקרנות יצאתי מתוך השורה ונשענתי על
הקיר. אך כיוון שהתרחקתי, לא הצלחתי בשום אופן לזהות את פני המנופף. חזרתי לשורה.
האיש במשקפי השמש הסתובב ונתן לי פתק קמוט:
"יא מניאק, כמה פעמים בג'וליס לקחתי אותך
מארס בשש-בּש."
הפתק היה כתוב בכתב יד מסוכסך, אלכסונית,
האותיות לוחמות זו בזו.
נזכרתי: גיל, מש"ק השלישות מג'וליס. מה
הוא עושה פה?
למען האמת, גיל מהצבא העכיר לי את האווירה. לא
נותר דבר מההוד הגרמני הדֶמוֹנִי. הדברים החלו להיראות כמו מסיבת שחרור בג'וליס.
איפה הדגלים בשחור-אדום, הדיוקנאות של השנואים
מלימודי התיכון, אויבי החירות, המדים והמגפיים השחורים, ההצדעה במועל יד, הליכת
הברווז, המוזיקה של ריכרד וַגְנֶר. דבר מאלה לא נראה לעין. רק תְּרָחִים זקנים
בכובעים טירוליים בשורות הראשונות, וצעירים קצוצי שיער, מגולחי ראש, שזופים,
בשורות האחרונות. סיימתי את הפפסי קולה שלי והתחלתי למוץ את הקרח. איזה קור,
חשבתי, איזו אכזבה.
"אלף שנים ייכּון הרייך השלישי. אלף שנים
ייכּון הרייך השלישי…" הקול הדהד עמומות במרתף, כשהזקנים בכובעים הטירוליים
לחששו ביניהם. האיש על הקתדרה ציטט מ"מיין קאמפּף".
הצצתי פעם נוספת בפתק מגיל.
"יא מניאק, כמה פעמים בג'וליס לקחתי אותך
מארס בשש-בּש."
המשפט הזה הפחיד אותי יותר מהכול. במשך שלוש
שנים, בסדנת הרכב בג'וליס, הפסדתי לגיל המגעיל את כל המשכורות הצבאיות שלי. אימא
שלי הייתה תמיד שואלת לאן הלך הכסף. עד שיום אחד אִגרפתי יד והכיתי את גיל בפרצוף.
מכה חזקה זאת הייתה. הוא התעלף במקום. בערב חיכו לי ליד חדר האוכל: דוד, אבי
אזולאי, נחום מיקי-מאוס, הרצל פיטוסי, משה פְּרֶגֶר וגיל, שהספיק להתעורר מהמכה
ומשעות תסכּול. שם, בבוץ, הם הוציאו אותי להורג. שמיכה אחת, אגרופים, בעיטות,
יריקות, שבירת ביצים. הכול היה רע, ירוק-אפור.
"קַרְלִי," מלמלתי, "באמת נורא
קַרְלִי." הפפסי קולה טיפס בגרוני. רציתי להקיא. איש-איש ומלחמותיו.New York, New York, so nice
they named it twice.
הזקן ירד מן הקתדרה וניגש למקומו. אז הבחנתי
בהם, בקהל הגדול, חמושים במשקפיים כמו כל הצעירים: דוד, אבי אזולאי, נחום
מיקי-מאוס, הרצל פיטוסי, משה פְּרֶגֶר וגיל. דיברו בלחש בעברית בשורות האחרונות.
לפני שהנואם הזקן התיישב, הוא הרים זרוע
והצדיע במועל יד רועדת, תוך אמירת "הייל היטלר" עלובה כזאת, כולם מלמלו
אחריו, "הייל היטלר, הייל היטלר." והשתתקו.
אור חזק הִכּה בעיניים. יצאנו החוצה. לחצתי את
ידו של גיל, והוא הזמין אותי למלון שלהם.
"מה זה?" שאלתי והבטתי סביב.
"איזה טמבל," אמר פיטוסי, "כל
השורות האחרונות זה ישראלים שבאו לראות כֶּנֶס של ותיקי המפלגה הנאצית."
"אתה רוצה להגיד לי שתשעים אחוז מן הקהל
היו בעצם יהודים ישראלים שבאו לראות?"
"אני לא רוצה להגיד לך כלום, הרי ראית
במו עיניך את השורות האחרונות, גם בשורות באמצע היו ישראלים, זה היה כל כך בולט,
לא?"
"כן," אמרתי לנחום מיקי-מאוס.
"טיול מאורגן לעניין, בסוף פוגשים את רני בכֶנֶס של ותיקי המפלגה
הנאצית." צחק פְּרֶגֶר.
"בואו, אני מזמין את כולם להמבורגר על
חשבוני." אמרתי. בתוכי הצטערתי על ההזמנה החפוזה. פיטוסי כבר שפשף ידיים
בהנאה נצלנית מכוערת, וגיל שלף את לוח השש-בּש מהתיק כנושא קללה עתיקה.
הסיפור פורסם לראשונה במוסף
הספרות של "מעריב". אחר כונס בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה