הַבֵּן (סיפור קצר)

הַבֵּן

אבא היה ישן אצלנו. באותן השנים הוא כבר לא זכר דבר. היה נוהג לספר את אותו הסיפור שוב ושוב במרווחי זמן של רבע שעה, עשרים דקות. הוא היה אוכל הרבה, באמצע הלילה היה מקיץ וניגש אליי.

   "קוּם!" הוא היה אומר. הייתי פוקח את עיניי. חושך מסביב. אחר כך הייתי מושיט יד ומדליק את מנורת הלילה. הוא היה לבוש שם בחליפה אפורה, כשלצווארו פפיון אדום, הָדוּר, ושיערו מסורק. המשקפיים היו שמוטים על חוטמו, וגופו כולו נקי ובָשׂוּם.

   זה היה משהו. ברגע הראשון, כשהבטתי בו, הרגשתי כמו אותו ילד שהייתי, כשהיה נוהג לקחת אותי בבוקר ראש השנה לשמוע "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף" בבית הכנסת. ברגע שבו הדלקתי את האור, לא ידעתי בדיוק היכן אני מצוי, בעבר הרחוק או בהווה המתרחק. ואבא היה מטלטל אותי חזק והיה אומר בקול רצוץ במבטאו הבולגרי: "קום, קדימה! נו! לאכול, לטייל!"

   אחר כך הייתי ניגש למטבח הקטן ומושיב אותו אט-אט על הכיסא, שנראה כמו כיסא פלסטיק של תינוקות רק גדול יותר. אתם צריכים להבין, זה היה אבא שלי.

   הייתי מכין לו ביצה קשה וסלט חי. הייתי שָׂם גבינה תשעה אחוז שומן בצד הסלט, כמו שהוא אהב, ערֵמה קטנה ולבנה, שתי פרוסות לחם קל וכוס קפה חלש. הרופאים אסרו עליו לשתות קפה, אבל הוא התעקש.

   "יש לך איזה פפירוסה, קדימה, נו," הוא היה אומר לי בתום הארוחה, אחרי שהיה מסיר מצווארו את מפית הנייר.

   "שתיים בלילה פפירוסה," הייתי ממלמל ושולף לו סיגריה אחת מהתיק שלי. הייתי מדליק לו אותה, הוא היה מעשן אותה לאט, בהנאה מרובה.

   "אלברט," כך היה קורא לי, למרות ששמי לא היה אלברט. היה לו אח בשם אלברט שמת בצעירותו משחפת לפני מלחמת העולם השנייה, והוא התעקש שאני אלברט. ככה זה אצל הסנילים, הם ננעלים על משהו, ואז זהו, לא תזיז אותם. אז הייתי אלברט בתקופה ההיא. תבינו, זה היה אבא שלי: זה שהרביץ לי וצעק עליי, וקילל את אימא לא פעם על כך שהיא זו שהביאה אותי לעולם.

   "טוֹף," היה אומר. "עכשיו לטייל." שתיים בלילה לטייל. אני זוכר את זה כמו היום. היינו יוצאים בשקט כדי שאיש מבני הבית לא יתעורר. הייתי מכניס אותו למעלית, מוריד אותו ופותח לפניו את דלת הכניסה לבניין. הוא היה ממלא את ריאותיו באוויר הלילה, כאילו זאת הייתה נשימתו האחרונה.

   וזאת הייתה הפעם הראשונה בכלל שיכולתי לדבר עם אבא שלי. קודם מעולם לא הצלחתי לתַקשר אִתו באמת, תמיד זה היה נגמר בבדיחות בנוסח "מה שלומי, מה שלומך," מערכת יחסים קלילה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהאיש הקשיב לי. מבעד לעיניים הטובות והמבודחות שסימלו בשבילי את הרצון לחיות, יכולתי לראות שהפעם מישהו באמת מקשיב לי, ואני סיפרתי לו הכול.

   אחר כך היינו עולים למעלה ונכנסים לישון. הוא היה מתפשט, מניח את בגדיו על הכיסא שליד המיטה, בקפידה, ומשתחל כמו עובּר אל מתחת לסדין. ואני הייתי גורר את רגליי ונרדם בבגדיי על המיטה.

   "קום! לאכול, לטייל, נו, קום!"

   "השתגעת אבא," אני מתיישב במיטה, רוק תפל בחלל פי, שיערי סתור. השעה שלוש, אולי שלוש וחצי, לפני שעה וחצי היינו בחוץ וקודם לזה אכלנו. הוא לא זוכר שום דבר, רק מביט בי במבט חודר-קודר כזה ואומר: "לאכול, לטייל, קום, נו!"

   ושוב אותה מסכת: אני מכין לו ביצה, גבינה תשעה אחוז, קצת סלט, את הגבינה הוא אוהב בערֵמה קטנה סמוך לסלט, אם לא – הוא לא אוכל. ככה זה, אימא שלי הייתה מפנקת אותו. אחר כך הוא היה מבקש לטייל. מובן שהוא לבוש כולו מכף רגל ועד ראש: עניבת פפיון אדומה לצווארו, ושיערו מסורק להפליא.

   "נצא," אני אומר. אני לוקח אותו ביד. אני אחוז חבלי שינה, אני עייף מאוד. אנחנו יוצאים החוצה, יורדים במעלית, חולפים מבעד לדלת הכניסה, מטיילים. הפעם אני שותק.

   אני מחזיר אותו למיטה לאחר הטיול הקצר. הוא פושט את בגדיו, מניח אותם בסמוך למיטה, משתחל פנימה כעובּר מתחת לסדין הלבן.

   אני מדשדש מנומנם לעבר המיטה שלי ונרדם בבגדיי ובנעליי על המיטה, ככה, כמו אבן.

   כעבור שעתיים, השעה כבר כמעט חמש וחצי, בעצם אולי כבר שש, בכל אופן מפציע אור בחוץ, הוא מעיר אותי: עניבת פפיון אדומה וריח בָּשׂוּם, הדוּר כולו והשיער מסורק כצפוי.

   "קום, לאכול, לטייל, נו, קום!"

   ואני שוב מהסס. זה אבא של לפני שנים? "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף", ראש השנה, נלך לבית הכנסת? אחר כך נאכל עוגת חֶנֶק של אימא ותה חיוור מהביל? לא. זה אבא של עכשיו, שנות השמונים בסופן, ואבא לא זוכר כלום והוא טרחן, לא נותן לישון בלילה כמו איזה תינוק נודניק. לתינוק אפשר להפליק, לזה אי אפשר, הוא חזק והוא אבא שלי. תבינו, זה היה אבא שלי. והוא אומר: "בוקר טוֹף. לקום, אוכל ולטייל!"

   "לא אוכל ולא לטייל, אני עייף אבא," אני ממלמל ביני לבין עצמי. לבסוף הוא נואש. אך לפני צאתו מהחדר, הוא עוצר ומביט בי. אני שוכב במיטה ורואה אותו במטושטש. הוא מרים את ידו הקטנה והקמוטה ואומר: "אה, איזה בן יש לי, חתיכת כפוי טובה וגם שוכֵף כל הזמן במיטה. עצלן כזה," ויוצא.

הסיפור פורסם לראשונה במדור הספרות של עיתון "דבר". אחר פורסם בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".