נתניהו (סיפור קצר)

נתניהו 

סבתא פרומה עוד הייתה בחיים. למעלה מתשעים. זה היה בשנות התשעים. הייתי נוסע באוטובוס לבקר אותה ביפו בבית האבות. אימא שלי הייתה מסדרת תורות. אני הייתי ביום שלישי פעמיים כי טוב. אני זוכר את זה אז כמו היום. הייתי נכנס בצעד מהוסס אל המקום הזה הספוג בשתן וליזול ומהלך על מרצפות שַׁיִשׁ גדולות ורחבות, חלקות להחליא. שם הייתי רואה אותו.

איש זקן מאוד. ודאי בגיל של סבתי. היה מגלגל את כיסא הגלגלים שלו עד למכשיר הטלוויזיה, מתעסק בשלט בתכונה רבה, מנסה להדליק אותו ונכשל פעם אחר פעם, מתכעס ושוב מניף את הזרוע הבשרית המדולדלת והמגוידת מול הטלוויזיה התלויה כשתוך מלמול הוא אומר במרווחים קצרים "נתניהו... נתניהו... נתניהו..." ושוב הזרוע מונפת למול המרקע "נתניהו..." עד שאחד האחים הלבושים לבן היה ניגש אליו ומדליק לו את הטלוויזיה.

היה יושב כך אל מול המסך למול החדשות של השעה חמש ממצמץ בעיניו ומצקצק בלשונו ולבסוף היה אומר בקול עמוק מלא חשיבות "נתניהו... נתניהו... נתניהו... (פאוזה) נתניהו... נתניהו... נתניהו...". באופן אינטואיטיבי הייתי נעצר למול המחזה הזה כאילו מישהו כיוון את הספקטקל הזה מלמעלה כדי שאבחין בו. הבטתי בו ואז העיר אותי ה"נתניהו... נתניהו... נתניהו..." הזה עוד פעם.

בכל פעם שהיה חוזר ואומר את ה"נתניהו... נתניהו... נתניהו..." הזה, היה מתרגש ומגביר את קולו יותר ויותר; מתנודד במין עווית אחורה וקדימה על כיסא הגלגלים.

זה היה אחרי רצח רבין. הייתי עם מודעות פוליטית יותר מפותחת מהיום. הלכתי להפגנות. לא האמנתי שפרס יפסיד ככה את הבחירות. חשתי אכזבה מרה כל כך. הייתי אומר שהייתי מושפל אישית. ואז "נתניהו... נתניהו... נתניהו...", קדימה ואחורה על כיסא הגלגלים.

אחר כך הייתי נכנס לבקר את סבתא פרומה. היא לא זכרה אותי בדיוק. לפרקים הייתה מחליפה אותי עם ולאדק, אחיה הקטן שנשאר באירופה ונרצח כשניסה להביא אוכל לגטו. בסך הכול נער בן שש עשרה. אני כבר לא הייתי בן שש עשרה, אבל זה לא היה משנה כי גם את אחי הקטן דני היא החליפה בוולאדק לעיתים. גם את אחי האמצעי ישי החליפה סבתא בוולאדק ואם לא בוולאדק אז באיזה צֵל-איש-אחר מהעבר שהכרתי או שלא הכרתי, שזכרתי או לא זכרתי, כי רבים הרי מתו בשואה ואחר כך במלחמות ישראל, או בפיגועים או סתם ממחלה ארורה או מזִקנה עלובה. הו! עליבות הזִקנה. ואז חשבתי לעצמי עוד "נתניהו... נתניהו... נתניהו..." - זה יושב על הקיום שלך, על הפחד הקמאי שלך.

אז סבתא הייתה אומרת שאני אמסור דרישת שלום לסבא משה שכבר לא היה בחיים ואהבתי אותו מאוד. הוא נפטר בשנת 1990. תמיד היה לבו בשמאל. הלב הוא אדום. תמיד היה נדמה לו שאוטוטו אנו חוזרים לשלטון. לפני הבחירות היינו הופכים לקבלני קולות של מפלגת העבודה ואומרים שהפעם מאחדים כוחות וזהו זה. אבל זה לא בא.

כשהיה רואה את מנחם בגין בטלוויזיה היה מתכעס פעמים רבות מדבריו ומליט את עיניו בכפות ידיו. אני חייב לו את התודעה פוליטית שלי. ואז שוב מן החלומות מעיר אותי הקול העמום הזה מן ההול "נתניהו... נתניהו... נתניהו...", זהו. נתקענו.

סבתא הייתה אומרת שהיא רוצה לחזור הביתה לעין חרוד 13 בתל אביב, לדירה הקטנה שלה, שני חדרים שם ביליתי את ילדותי. אין כמו הדירה הזאת בכל העולם ההבלותי הזה. בבועה התל אביבית הכל כך אהובה עליי.

"מה סבא אומר על הרצח של ההוא..."

"מי סבתא? יצחק רבין".

"כן, ההוא," סבתא הייתה אומרת ומגלגלת את עיניה בבלבול "נתניהו".

"לא יודע,", הייתי אומר לה." הלוואי והייתי יודע, סבתא. הלוואי."

כשהייתי יוצא בחזרה להול, הייתי רואה אותו. עדיין ישוב היה על כיסא הגלגלים אל מול הטלוויזיה התלויה למולו דן מרגלית. "נתניהו נתניהו נתניהו," היה צועק, קדימה ואחורה הגב הרזה והקמוט על כיסא הגלגלים, הצלעות נראות מבעד לפיג'מה.

הייתי יוצא לרחוב ונושם לרווחה. יורד במורד הרחוב וחש כמי שעשה מעשה טוב והשמש זורחת אך ורק לו. אבל האיש הזקן על כיסא הגלגלים מול המכשיר לא עזב אותי גם במרחב הפתוח. חשבתי לעצמי, איזה מין סמל גדול של תקופה הוא האיש היקר והחולה הזה שזיכרונו ומוחו השתבשו זה מכבר. ומבעד לפחים הירוקים שנצנצו בשמש במורד הרחוב צצו להם החתולים הגדולים. החתולים מיאו מיאו, ואני נתניהו נתניהו. זהו. נתקענו.