ענן הבַּלְשָׁן
ענן לימד בבית הספר העל-יסודי
כעשרים וחמש שנה לשון עברית וספרות יפה. בשנה העשרים ושלוש להוראתו הוא חטף
התמוטטות עצבים קלה בזמן טיול לגליל ואושפז בבית החולים, משם נלקח לביתו וחזר רק
כעבור חודשיים ללמד פיעל פועל והתפעל דגש בעי"ן הפועל חוק ברזל
ו"המתמיד" של חיים נחמן ביאליק.
שנה אחר כך, בלהט עצביו בחצר המשחקים, הוא רדף
בין סלי הכדורסל אחר אֵלִי מושונוב וסטר לו על לחיו, סטר והתמוטט תחתיו. הנהלת בית
הספר התכנסה אחר הצהריים והחליטה שפרישתו של ענן בן-דוד הכרחית. בינתיים אושפז ענן
בשנית ושכב במיטת חוליו בבית החולים, כשהוא קורא את "החטא ועונשו"
לפיודור דוסטויֶבסקי בתרגומו של מנחם זלמן וולפובסקי וממלמל לעצמו דברי שבח בזכות
יצירה זו.
היועצת הפדגוגית עמליה באה לבקר אותו. בשיחה
ארוכה וזהירה ניסתה להבהיר לו את מצבו הבריאותי, ואחר כך, אט-אט, באה לידי דיבור
בעניין פרישה אפשרית. ענן בכה כילד. דמעותיו זלגו כגשם. הוא טען בתוקף שעליו עוד
ללמד את היו"דים את כל משקלי השמות ותחביר אין הם יודעים כלל ובכלל, אם תבוא
עליו כעת הפרישה, הוא ודאי ימות מחר. לאור דברים אלה ולאור מצבו הנפשי של ענן ואף
לאור מעמדו שגיא-הכוח בבית הספר – בסופו של דבר היה המורה הוותיק ביותר – נדחתה
הפרישה.
עד אתמול. לפני השעה הרביעית הוא שתה את כוס
התה הארבעת אלפים חמש מאות שלו בבית הספר ונכנס ללמד. בתחילת השיעור קם נועם, שהיה
תלמיד טוב, ואמר: "המורֶה, אין שום טעם בלמידת החוקים היבשים האלה. הם לא
תואמים את העברית שאנחנו רגילים לדבר. לשון זה משהו שאדם מַפְנִים לבד כמערכת
חוקים. אין סיבה שנלמד תשלומי-דגש מיותרים לקראת הבגרות, מי שרוצה שילמד את זה
באוניברסיטה בחוג ללשון העברית. יותר מזה המורֶה, הניקוד צפוף ומפריע אסתטית לעין
גם כשקוראים שירה. אחותי למשל הייתה טובה מאוד בלשון, אין לה אף פעם שגיאות כתיב,
אבל היא מטומטמת גמורה. אתה יכול לחוש בזה כשאתה מדבר אִתה. היא לא מתעניינת
בכלום. מכאן שכל הבלשנות הנורמטיבית, אם כך קוראים לה, היא מעין משחק מתחכם של כמה
פרופסורים מהאוניברסיטה, שהחליטו לכפות את כללי הפשרה שלהם מן העברית המקראית על
ילדי ישראל היושבים בציון."
הוא סיים לקרוא מתוך הפתק שהכין לעצמו, הניח
אותו על השולחן הירוק והתיישב. הכיתה הייתה שקטה מאוד. ענן חיכה עוד רגע, אחר כך
סגר את הקלסר הידוע שלו באחת ויצא בשלווה את החדר, כשהוא סוגר אחריו את דלת העץ של
הכיתה במתינות. הוא נכנס לחדר המנהל, מר ניסקה, שהיה שקוע בחישובים תקציביים,
והניח את קלסרו על השולחן.
"אני פורש סופית, אדוני." אמר בשקט,
אך קולו רעד. משם יצא אל המסדרון הצר והלך הביתה.
הוא נעל עצמו בחדרו ומאז ועד עתה, כשלושים
שעות, לא יצא משם. בשעה שמונה בערב התייצבה משלחת מטעם בית הספר מאחורי דלת חדר
השינה של ענן וסימה, אשתו של ענן, וניסתה לשדל את המורה הוותיק בדברים. המשלחת
כללה את ברוך ניסקה המנהל, עמליה היועצת הפדגוגית ונירה סגנית המנהל. שלושתם
הצמידו אוזניים אל דלת העץ הנעולה.
"ענן, אתה שם?" שאלה נירה סגנית
המנהל. רחש לא נשמע מעבר לדלת.
"אולי קרה לו משהו?" שאל מר ניסקה
המנהל.
"מאז שהגיע מבית הספר הוא הסתגר בחדרו
כמו הכריז חרם על העולם." אמרה סימה, כשהיא מביאה על מגש עוגיות ותה לאורחים.
"אני לא רוצה לעזוב את ענן כך. הניחי את
כוסות התה על השולחן בפינה, תכף נעשה הפסקה ונשתה אותו." אמר מר ניסקה המנהל.
שלושתם הצמידו אוזניים אל הדלת בשנית.
"ענן?" שאלה עמליה היועצת הפדגוגית,
"מה יהא על משקלי השמות והתחביר? תחביר אין הם יודעים כלל."
השלושה הביטו זה בזה, אחר כך הביטו בסימה.
מר
ניסקה המנהל אמר: "התה יתקרר." ושלושתם פנו אל השולחן כדי לשתות את התה
המהביל ולתחקר את סימה. כשהגיעו לשולחן והרימו את הכוסות והתחילו לשתות, נפתחה
הדלת. צעקה נפלטה מפיה של סימה, והשלושה עמדו סביב השולחן כאילו כְּפָאָם שֵׁד.
וזה היה באמת שֵׁד בדמותו של ענן בן-דוד.
ענן, שתמיד הקפיד בלבושו הצנוע, היה לבוש עתה
בפיג'מה מפוספסת. ה"הלוואה" שנהגה לכסות את קרחתו, נידלדלה מראשו מטה,
שמנונית. הוא היה מכוסה כולו בזיעה מנצנצת. איברו המדולדל הציץ מן הפיג'מה, ועל
רגלו השמאלית גרב גרב ירוק, ואילו על הימנית – כחול.
בראותו את אורחיו שהתקבצו סביב השולחן לשתות
את התה, עמד לרגע משתאה, ואחר כך כִּרְכֵּם פנים והחל לבכות. מר ניסקה המנהל ניסה
להתקרב אליו, אך הוא טרק במהירות את הדלת, נעל אותה בשנית ונעלם. עמליה היועצת
הפדגוגית כמעט נחנקה בשל פירורי עוגיות, ומר ניסקה המנהל נאלץ לרוץ בחזרה אליה כדי
לדפוק לה על הגב.
"מה נעשה?" שאלה נירה סגנית המנהל.
עכשיו סימה החלה לבכות. מר ניסקה המנהל ניגש אל סימה והניח את ידו הקמוטה על כתפה.
"יהיה בסדר. אתן חכו פה. סימה ואני נתקרב לדלת וננסה לשכנע את ענן לפתוח
אותה." ושניהם אזרו אומץ ונעמדו ליד הדלת.
מר ניסקה המנהל פָּתַח ואמר: "ענן,
פְּתַח את הדלת לי ולסימה. רְאֵה כמה צער אתה גורם לאשתך הטובה. זה מגיע לה?
פְּתַח את הדלת, אני רוצה לדבר אִתך. יש לי כמה הצעות נפלאות בשבילך. איש אינו
מבקש ממך לחזור ללמד. בית הספר ימצא פתרון לבעיה שלך. אולי אתה זקוק למנוחה. תצא
לשנת חופשה, אולי השתלמות זו או אחרת. מה אתה אומר, נו, פְּתַח את הדלת. בשם
ידידותנו ארוכת השנים, ענן, פְּתַח את הדלת."
"לֵית מָאן דְּפָלִיג (אין מי שחולק על
כך) כי משורר הוא חיים נחמן ביאליק." נשמעה צעקה מעבר לדלת.
"אבל ענן, איש לא אמר כי ביאליק אינו
משורר," אמר ברוך ניסקה המנהל בקול רם.
"אָזְלַת נַפְקָנִית הֵימֶנּוּ?"
(הלכה זונה מעמו?)
"מה שאלתָ?" אמר מר ניסקה המנהל.
"אָזְלַת נַפְקָנִית הֵימֶנּוּ, ברוך?
אִיהוּ בְּקָרֵי וְאִתְּתֵיהּ בְּבוּצִינֵי. לדידי, אִתְּתִי נַפְקָנִית."
(הלכה נפקנית מעמו, ברוך? הוא בדלועים ואשתו בקישואים. כלומר, האישה נוהגת כמנהג
בעלה. מבחינתי, אשתי זונה).
"מה הוא מבלבל שם את המוח, באיזו שפה הוא
מדבר?" שאלה סימה.
"הוא מדבר ארמית." אמר מר ניסקה
המנהל והרים גבה.
"מה הוא אמר?"
"לא חשוב."
"ברוך, מה הוא אמר?"
"הוא אמר שאת פרוצה." את המילה
האחרונה אמר בשקט, ניסה להבליע אותה.
"ממתי אתה יודע ארמית?" שאלה סימה,
"כל השנים הייתָ מורה למתמטיקה."
מר ניסקה המנהל השתתק.
"יֵיתֵי לְהָכָא, יֵיתֵי וְלָא
אַחְמִינֵיהּ?" (יבוא לכאן, יבוא ולא אראהו?) נשמע קול מעבר לדלת.
"טוב ענן, מספיק. אני נכנס." נשמע
סיבוב המנעול וענן פתח את הדלת. מר ניסקה המנהל נבלע מאחוריה.
סימה חזרה פגועה לעמליה היועצת הפדגוגית
ולנירה סגנית המנהל.
*
"מֵהֵיכָא תֵּיתֵי
בְּרִיךְ אַתְּ." (מהיכן שתבוא ברוך אתה) אמר ענן ופרש זרועותיו לעבר מר
ניסקה המנהל. ענן שכוב היה על המיטה. כְּלֵי המיטה נראו קמוטים, וריח עלה מהם.
סביב החדר היו פזורים ספרים רבים וחוברות שונות בעברית, בגרמנית ובאנגלית. נראה
שפירק את כל הספרייה האישית שלו: "כל כתבי אברהם מאפו" בהוצאת מעריב,
"רחובות הנהר – ספר האיליות והכוח" לאצ"ג, על הרצפה, קרוע למחצה;
"כוכבים בחוץ" עם הקדשת המשורר, הפוך ומונח על השידה; כתבי תומאס מאן
בתרגום מרדכי אבי-שאול; "מסדה" ללמדן, מהוה, העטיפה מקושקשת, ועוד עשרות
רבות של ספרים בתחום הספרות והבלשנות: מילון יסטרוב לעברית ולארמית מן התלמודים
והמדרשים, ספר הדקדוק העברי של גזניוס בגרמנית, "ודייק" מאת בהט ורון,
בכריכה ירוקה מיושנת, ספרי טור סיני, חוברות "לשוננו" ו"לשוננו
לעם" ועוד ועוד.
מר ניסקה המנהל צעד בינות לספרים והתקרב
בזהירות למיטה.
"מה זה ענן, פיזרת את כל הספרייה, השתגעת?"
"בוא, בוא וּקְרַב אֵלַי." אמר ענן.
"בוא, שב פה ידידי הוותיק ברוך. זה אינו חשוב. לכל מה שאתה רואה כאן אין בכלל
ערך. גם אתה תבין את זה. לאט-לאט, זה לוקח זמן, אבל זה בא. נועם זה מכיתה
יו"ד הוא בחור חכם. בַּר-בֵּי-רַב (בן בית הרב, תלמיד) חכם, בַּר אוּרְיָן
אִיהוּ (בן תורה הוא. למדן הוא). הוא רואה טוב את האִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא
(התעוררות של מטה, על ידי בני אדם), ומנצל אותה לטובתו. בקרוב יוציא גם אותך מן
המחזור. מורה למתמטיקה שמתעניין בלשונות שמיות, ספרות עברית, היסטוריה ותנ"ך.
מיותר. בפירוש מיותר. חַכֵּה חַכֵּה. תָּא שְׁמַע (בוא שמע, צא ולְמַד). נועם זה,
מַה לֵּיהּ הָכָא וּמַה לֵּיהּ הָתָם (מה אכפת לו אם כך או אם כך, אין הבדל בין זה
לזה) אז לא יידע את "הבּרֵכה" לביאליק. ימות בלי לדעת זאת." אמר
ענן וחייך, כשהוא משפשף ידיו. "לא הֵימָךְ לומר (אינך יכול לומר) שלא ניסיתי
ללמדם, אבל הֵמָּה יותר חכמים הֵימֶנִּי, יותר מבריקים ברוך, הֵמָּה כביכול עוקרי
הרים." הוא אחז בלבו. "אֲבַנְתָּא דְלִבָּא (הבנת הלב), הכול
אינטואיציה. אנחנו בזמננו, לִבָּא לְפוּמָא לָא גָלֵי (הלב לפה אינו מגלה, דבר סוד
חמוּר או דבר בלתי נעים ביותר שקשה להעלותו על דל השפתיים) יחס כזה לשפה, למורֶה,
כולם רוצים קל. אַזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא (אנחנו הולכים אחרי הרוב). דמוקרטיה.
להם המאה ולהם הַמָּעָה. זה נועם זה, לֵית דֵּין בַּרְנָשׁ (אין זה בן אדם), אין
בו כלום, לֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא (אין בו ממשות)."
"מה אתה מדבר ענן, נועם הוא אחד התלמידים הטובים שלנו. הוא אינו גאון,
אבל הוא בהחלט בסדר. אולי קצת חצוף. מה אתה בדיוק רוצה ממנו?"
"לֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם (אין
לו מעצמו כלום), הכול עוֹרְבָא פָּרַח (עורב פורח, הבל ורִיק)."
"בכלל ענן, מדוע אתה מדבר ארמית?"
"שששששש… שהם לא יבינו." אמר ענן
בלחש ארסי.
"מי?"
"אִיהוּ דַּרְדַּק," (הוא תינוק)
אמר ענן והשתתק. דמעות החלו מופיעות בזוויות עיניו.
מר ניסקה המנהל הושיט את ידו אל תוך חליפתו
והוציא מכיס הבִּטנה קופסה קטנה מזהב. הוא הוציא מתוכה כדור קטן והניח אותו מתחת
ללשון. "אני לא אומר זאת היטב. נא, תן לי את הקלסר ההוא משם, ברוך. אל תתרגש
כל כך. בוא ותשמע נְכוֹנָה למה אני מתכוון. אינך חייב לקחת נִיטְרוֹ מתחת ללשון
בגללי. תן, תן את הקלסר." מר ניסקה המנהל העביר לו את הקלסר. "זהו הדוקטורט
של אהרֹן דותן מהחוג ללשון העברית. מבחינה אישית, מבחינתי, זהו דוקטורט מהפכני,
אבל כל זה כבר אינו חשוב. עבודת הדוקטורט שלו היא בת כמה חוברות, הכרוכות יחדיו
בשלוש תיקיות קרטון, חלקן פזורות כאן על הרצפה. המוטו לעבודה לקוח מתוך דברים של ר'
יהודה חיוג' בתרגום ר' משה אבן ג'יקטילה מן ההקדמה לאותיות הַנֻּחַ וְהַמֶּשֶךְ.
כך כתוב שם:
"ואולי הקורא בספר הזה ידונני לכף זכות
ויחשוב עלַי לטובה בזה ובזולתו מכל טעות ושגגה שימצא בו וְיִגָּלֶה לו ברצון
אֱלֹהִים. ויש עלינו אנחנו, המשתוקקים לספר בלשון הַקֹּדֶשׁ והמתאווים לדעת דרכיה
ללמד בה מדברי העברים הראשונים הנולדים עליה והגדלים על שביליה והמציבים את
גבוליה… שננהג בה מנהגָם ונעמידנָה על מעמדָם. כי בעשותנו זאת יִבָּנֶה דְּבָרֵנוּ
על יסודו ויצמח משָׁרָשָׁיו ונדע מן הלשון מה שהסכּלנו ונועיל באשר ידענו."
"נו, מה תגיד על זה מר ניסקה?" נאנח
ענן מֵעִמְקֵי לבו ואחר כך עצם את עיניו. "יכולתי לספר לך עוד דבר-מה, או
לקרוא לך מעט משיטות הַקָּרָאים בלימוד הלשון העברית – כיצד הם באמצעים של זכירה,
שאינם קשורים לדקדוק המדעי הַסָּדוּר שלנו, למדו באהבה את לשון הקודש. אך כעת
ידידי ברוך, כבר מאוחר." ענן שוב עצם את עיניו. המנהל ברוך ניסקה קרב אליו
ובדק את נשימתו. הוא לא נשם. מר ניסקה המנהל כוסה בזיעה קרה. הוא בדק לו את הדופק.
לענן לא היה דופק. "הוא מת." אמר לעצמו מר ניסקה המנהל, כשהוא יושב רפוי
איברים על המיטה, רק ידיו הקמוטות רעדו. הוא הניח כדור ניטרו מתחת ללשון ויצא מן
החדר.
הוא בישר בקול חנוק את בשורת מותו של ענן
לשלוש הנשים ואלה פרצו בזעקות שבר אל החדר המחניק. מר ניסקה המנהל לא חיכה להן.
הוא יצא מן הדירה והלך הביתה. בדרך לא יכול היה להשתחרר מכל הצירופים הארמיים
שדבקו בו בשיחה האחרונה שלו עם ענן. הוא חש צורך לחזור עליהם שוב ושוב:
"יֵיתֵי לְהָכָא, יֵיתֵי וְלָא אַחְמִינֵיהּ אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא,
מֵהֵיכָא תֵּיתֵי בְּרִיךְ אַתְּ, תָּא שְׁמַע, לִבָּא לְפוּמָא לָא גָלֵי…"
*
שבוע אחר כך זרק אֵלִי מושונוב
את התרמוֹס של סגנית המנהל, נירה, לאש. זה קרה במדורת ל"ג בעומר שעשה בית
הספר בגן דובּנוב. הוריו של מושונוב הוזמנו לשיחה ארוכה. אומנם השיחה הייתה טובה,
וההורים הבטיחו לעשות משהו בנידון, אך נראה היה שהמצב קשה וכי יותר ויותר מתקשים
הגורמים השונים לשלוט על המושונובים למיניהם. מר ניסקה המנהל הניח במהלך השיחה ניטרו
אחד תחת הלשון והסביר להורים הטובים בניחותא את המצב. שעה אחר כך יצא ממשרדו ופסע
ברחוב גורדון. בפינת גורדון-דיזנגוף לקה באירוע לבבי והתמוטט.
לבית הספר יש מנהל חדש. הוא טייס מצטיין. הוא
הביא מורה חדשה לכיתה, שמה סמדר. יש לה עט כחול ועט אדום. התלמידים אומרים שהיא
בסדר, סוף-סוף לומדים לשון וספרות לבגרות. נועם קצת ממורמר בתקופה האחרונה.
הסיפור פורסם לראשונה במדור הספרות של עיתון "דבר", ואחר כך כונס בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה