נפטרים מגברת הוכברג (סיפור קצר)

נפטרים מגברת הוכבּרג

כאשר החמאס פוצץ את קו חמש, מת אדון הוכבֶּרג בפיצוץ. הוא היה כבן שמונים. שבוע קודם הוא סר למשרדו של עמוס לירון, איש עסקי הנדל"ן, כדי לשלם לו את תשלום השכר החודשי בדמי מפתח. אדון הוכברג בקושי טיפס את המדרגות. עמוס לירון צעק על אדון הוכברג שימות כבר, ושהוא חתיכת זקן מסריח שחי כבר מספיק בעולם הזה והגיע הזמן שהוא יזוז מכאן, ומי בכלל המציא את דמי המפתח – זה אסון.

   אז אדון הוכברג זז.

   בבוקר שִׁמשי פוסע עמוס לירון ברחוב דיזֶנגוף. הוא לבוש ג'ינס אלגנטי וחולצת בד יקרה. בַּפֶּה הוא לועס סנדוויץ' טונה בבהמיות. את צעדיו הוא מרחיב, אין לו רישיון והוא פוחד לנהוג. קילומטרים יכול הוא ללכת ברגל. תווי פניו רחבים, מצחו מרובע. ענק זה מודד את הרחוב ברגליו הארוכות וחושב: את הבניין הזה קניתי ואת זה עדיין לא, את זה רכשתי ואת שני אלה עוד לא, שני אלה כבר שלי, אבל של מי ההוא שם בפינה? השמש מבצבצת בינות לבתים.

   על שלט המשרד ברחוב דיזנגוף כתוב: בית ונכס בע"מ, עמוס לירון ויעקב אדלר, יזמות ותיווך נכסים. עמוס נכנס למשרד ומתיישב בכורסת העור הרכה ואומר: "דנה, תשיגי לי את הרב בניזרי מבית הכנסת ברחוב קינג ג'ורג'. נו, מה קורה?"

   "רגע."

   "לא רגע, נו מה קורה?"

   "עמוס, הרב בניזרי על הקו."

   "הלו, בניזרי מה נשמע? הנחתָּ תפילין הבוקר? ראיתָ מה זה? מה עשה החמאס אתמול. הייתי שם. בחיי. איך ששמעתי שהיה פיצוץ רצתי לשם מהסקרנות. נו, בטח. אל תשאל גופות וזה, הכול מפוזר. כבוד הרב מה זה קשור לשלטון, הם עושים את זה כל הזמן. שְׁמַע, אני צריך ממך טובה. תכין לי מגילה יפה, אני תורם אלף דולר. אלפיים? סַחְטָן אתה כבוד הרב. טוב שיהיה אלפיים דולר, ועל הכול השֵׁם סולח לי. טוב תבין, הלב שלי לא יכול להיות נקי. למה? אמרתי כמה פעמים בחודשים האחרונים לאדון הוכברג, אחד שהלך בפיצוץ אתמול, זקן בן שמונים. זהו. אמרתי לו כמה מילים לא יפות. רציתי להיפטר ממנו שיֵלך לבית אבות כבר ואז נקבל את הדירה, עזוב, הפרטים לא חשובים. אתה מכין לי מגילה יפה? שיהיה לי מה להראות במשרד שאני בסדר עם ההוא שם למעלה ונקי מבפנים. עזוב, אל תתחיל להגיד לי זה לא נורא זה כן נורא. אני יודע. העיקר תכין את המגילה כבוד הרב, שנראה אותה כבר, בסדר? נשלח אותה גם לגברת הוכברג שתראה שאני בנאדם טוב, לא מפלצת, תורם לַבֵּית כּנסת, תכין, תכין את זה."

   הוא טרק את השפופרת.

   עכשיו צריך להיפטר מגברת הוכברג.

*

גברת הוכברג היא בכלל ציונית מרקסיסטית, והיא לא מאמינה באלוהים. כשהגיעה המגילה של עמוס לירון כתובה בכתב יד מצויץ ושזורה חוטי זהב, היא השליכה אותה אוטומטית לפח. אישה ערירית.

   שבוע לא נראתה במכולת. צערה על בעלה היה גדול. כאשר שכנותיה שאלו עליה ענה סולומון בעל המכולת שהיא כנראה יושבת שִׁבעה. השכנות הביטו עליו בתמיהה, מה פתאום שִׁבעה, הרי הייתה מרקסיסטית ובאלוהים לא האמינה.

   כעבור עשרה ימים שלח סולומון את רני הפועל שלו אל פתח דלתה של גברת הוכברג. רני טיפס במדרגות לקומה השנייה. השעה הייתה אחת עשרה וחצי. צחנה עלתה במסדרון, ריח של פח הפוך. הוא צלצל בפעמון, משלא נענה דפק על דלתה של גברת הוכברג כמה פעמים. קול לא נשמע. אז פנה לקצה המסדרון וצלצל בפעמון דלתה של גברת רז.

   "שלום, גברת רז, רציתי לשאול מה עם גברת הוכברג?"

   "מה אִתה? באמת מזמן לא ראיתי אותה."

   "היא חיה?"

   "לא יודעת. מה השאלות האלה?"

   "את לא מריחה ריח מוזר?"

   "לא. אני תַּתְרָנִית." ענתה גברת רז בקול מאונפף. "נסה לצלצל שוב. היא אישה זקנה, לוקח לה זמן להגיע עד הדלת, ולפעמים היא בכלל לא שומעת את הדפיקה. בעלה המנוח היה חד שמיעה למרות גילו המתקדם." אִנפפה וסגרה את הדלת.

   רני חזר אל דלת דירתה של גברת הוכברג ודפק וצִלצל ובעט בדלת, אך שום רחש של גרירת רגליים לא נשמע. הוא הניח את היד על כף המנעול והדלת נפתחה. צחנה נוראה עלתה ופשְׂתה בכל הדירה. רני צמצם את עיניו ונחיריו, קשה היה לשאת את הריח. בסלון על הספה הישנה שכבה גווייה חצי עירומה, וזאת הייתה גברת הוכברג. כתונת הבית שלה הייתה מונחת ברישול עליה, ודרכה נראו עצמותיה הזקנות והרזות. שיערה היה סתור, ופיה רפוי ומוטה על צִדו. מבט עיניה זגוגי, וזרועותיה המוכתמות והמגוידות נשלחות קדימה, מנסות לאחוז בדבר-מה שעל השולחן, כנראה כוס. ואכן כוס הקפה שנפלה על הרצפה הייתה מונחת שם בשלולית דביקה של נוזל שֶׁיָּבַשׁ. רני החל להזיע מאוד. הוא חזר על עקביו וירד במדרגות. הדלת נשארה פתוחה. הוא בא וסיפר לסולומון את הסיפור.

   "ילדים אין לה, של מי בניין?" שאל סולומון את רני.

   "אני חושב של בית ונכס בע"מ עמוס ויעקב." אמר רני.

   גם עמוס ויעקב היו לקוחות של המכולת, לקוחות שמנים ונכבדים.

   "צריך להודיע. צריך להודיע מהר."

   הלך רני והודיע.

   הלכה דנה ודיווחה לעמוס, הלך עמוס וסיפר ליעקב. ישבו שניהם זה מול זה ושפשפו את ידיהם. עמוס אמר: "כעת אפשר יהיה למכור את הדירה, ואת הבניין." ויעקב הנהן. עמוס צעק: "דנה, תשיגי לי את חברה קַדִּישָׁא ואת הקרובה ההיא של גברת הוכברג, בת אחותה או משהו כזה."

   למחרת התקיימה הלוויה. עמוס שלח את דנה כנציגה רשמית של חברת בית ונכס בע"מ כדי לייצג אותם בכבוד, בכל זאת, כדאי שהלב יהיה נקי. כשחזרה מן הלוויה צלצלה לעיתון גלובּס וביקשה לפרסם מודעה על מכירת בניין בגורדון פינת בן-יהודה. המחיר, שני מיליון דולר וחצי. על עניין החצי עמד עמוס, למרות שהבית היה מאוד ישן.

   אז גם גברת הוכברג זזה.

*

בבוקר שִׁמשי פוסע עמוס לירון ברחוב בן-יהודה. הוא לבוש ג'ינס אלגנטי וחולצת בד יקרה. בפה הוא לועס סנדוויץ' סלאמי בבהמיות. את צעדיו הוא מרחיב. תווי פניו רחבים. מצחו מרובע. ענק זה מודד את הרחוב ברגליו הארוכות, וחושב: חבל שאין לי בניינים פנויים ברחוב בן-יהודה. קרני השמש מבצבצות בינות לבתים. ולפתע במרפסת הקומה השנייה ברחוב גורדון פינת בן-יהודה עומדת גברת הוכברג. עמוס לא מאמין למראה עיניו. הוא נעצר בחטף. רגליו החרגוליות ניטעות במשבצת המדרכה. הוא אומר לעצמו:

   "גברת הוכברג?" ומתקרב קצת. הדמות שבמרפסת דומה מאוד לגברת הוכברג, וכעת היא מרימה את זרועה ומנופפת לו לשלום. הוא מרים את זרועו ומצביע על עצמו כשואל אני?

   "גברת הוכברג?" הוא קורא.

   "שלום, עמוס לירון." עונה הדמות מהמרפסת. עמוס נפנה לאחור וחוזר על עקביו במהירות. הוא מרחיב את צעדיו החרגוליים לאורך רחוב בן-יהודה. את כל הרחוב הוא גומא במספר דקות. חבל שאין לי רישיון, חבל שאין לי מכונית, להתרחק, להתרחק מן המקום, הוא חושב לעצמו. אוף, כמה אני מזיע.

   עמוס לא חש שהזמן עובר. הוא חצה את בן-יהודה בקצהו לדיזנגוף, והחל ללכת לאורכו. קילומטרים הלך ברגל. את כל העיר הקיף מזיע וממלמל, "זה לא יכול להיות." והנה, אחרי שיטוט מתמשך נשאו אותו רגליו שוב אל גורדון פינת בן-יהודה. הוא לא זכר כלל איך הגיע לשם ומהיכן. הדמות עודה במרפסת. "אני לא מאמין," אמר לעצמו, "הרי היא זזה כבר." הוא ירד במהירות בגורדון, נכנס למשרדו בדיזנגוף והתיישב בכורסת העור הרכה.

   "דנה תשיגי לי את יעקב." עמוס צעק. ולעצמו אמר, "זה לא יכול להיות, היא כבר זזה."

   "דנה, ביקשתי שתשיגי לי את יעקב." הוא צרח.

   "רגע, אני לא מכוֹנה."

   "נו, מה קורה?"

   "עמוס, יעקב על הקו."

   "הלו יעקב, תשמע, איפה אתה? בקפה מרסנד? לא אני לא צריך שתבוא, רק רציתי להגיד לך שלא למכור את הבניין בבן-יהודה פינת גורדון. מה זה למה, מה זה משנה. אני לא רוצה למכור. לא אל תחתום על כלום, אני שונא שאתה מדבר איתי מהנייד, אני לא שומע שום דבר. מה זה משנה אם אתה יושב עם פרידמן וכמעט סגרת איתו עסקה על הבניין בשניים וחצי מיליון. אז תדחה אותו קצת. כן, כן, תן לי לחשוב. אל תעשה צעד פזיז. את האמת יעקב," הוא שתק לרגע, "יש לי הרגשה שהמחירים יעלו. לא יודע, אין לי נתונים. הרגשה. תמיד אתה אומר לכולם שעמוס יש לו חוש, שהוא הקָמֵעַ שלך. אז תקשיב לי טוב. אל תמכור עכשיו, ואל תסגור עם השבלול שיושב מולך כלום."

   צחוקו של יעקב נשמע מעבר לקו.

   "יש לי הרגשה שאפשר להוציא על הבניין הזה יותר. אוקיי? תמצא איזה תירוץ, תקום בעדינות ותלך משם. ואני אגיד לדנה שלא תפרסם עוד מודעה בגלובּס, יאללה ביי."

   הוא נשאר לשבת עוד דקתיים על כורסת העור מתנשף קצת וממלמל לעצמו. "זה לא יכול להיות. זו טעות. הרי היא כבר זזה." טיפת זיעה ניגרה ממצחו וצנחה על שולחן העץ השחור. הוא קם, שטף פנים, וניגש לדנה.

   "אני יוצא."

   "לאן?"

   "מה זה חשוב מה נהיית אימא שלי?"

   "מה להגיד אם יחפשו אותך."

   "שיצאתי." הוא כבר אחז את כף המנעול, אך לפתע הסב ראשו, "דנה, אל תפרסמי יותר את המודעה על הבית בגורדון פינת בן-יהודה."

   "מה מכרתם?"

   עמוס הרהר לרגע.

   "כן."

   "בשעה טובה."

   "תודה." אמר, וטרק אחריו את הדלת.

   הוא עלה בגורדון, ירד בבן-יהודה ונעצר קצת לפני פינת מנדלי. הוא חצה את הכביש והציץ על קפה מרסנד. יעקב ופרידמן לא ישבו שם, כנראה יעקב שמע בקולו ונסוג. אחר כך חזר ועלה בבן-יהודה ונעצר בפינת גורדון. הוא נשא מבטו אל-על למרפסת של גברת הוכברג. המרפסת הייתה ריקה. לבו ניתר. הוא חצה בחזרה את הכביש במעבר החציה, בצעדים מהירים. כמעט נדרס, כשמכונית פנתה שמאלה בצומת. המכונית נסעה במהירות, הנהג צפר לו, אך הוא בשלו, לא שם לב למתרחש, הרחיב צעדיו ונכנס לחדר המדרגות. הוא דילג אותן שלוש שלוש עד הקומה השנייה.

   על דלת דירתה של גברת הוכברג כתוב: ישראל והניה הוכברג. האותיות עשויות קרמיקה ירוקה שנתלכלכה. הדלת הייתה פתוחה למחצה. עמוס הכניס את ראשו הבהמי בין המשקוף למזוזה והציץ. צחנה נוראה עלתה ופשתה בכל הדירה. עמוס צמצם את עיניו ופרצופו הגס התכּרכּם. קשה היה לשאת את הריח. בסלון, על הספה הישנה, שכבה גווייה חצי עירומה, וזאת הייתה גברת הוכברג. כתונת הבית שלה הייתה מונחת ברישול עליה, ודרכה נראו עצמותיה הזקנות והרזות. שיערה היה סתור, ופיה רפוי ומוטה על צדו. מבט עיניה זגוגי, וזרועותיה המוכתמות והמגוידות נשלחות קדימה כאילו מנסות לאחוז בדבר-מה שעל השולחן, כנראה כוס. ואכן כוס הקפה שנפלה על הרצפה הייתה מונחת שם בשלולית דביקה של נוזל שֶׁיָּבַשׁ. עמוס החל להזיע מאוד. הוא צעד אל תוך הדירה הלום, כשהוא ממלמל לעצמו, "זה לא יכול להיות, היא הרי כבר זזה. איך היא שוכבת כאן לעזאזל, היא כבר זזה." הוא חש את טיפות הזיעה מְתַעֲלוֹת דרכן מעמוד השדרה אל עצם הזנב. מכנסי הג'ינס וחולצת הבד האלגנטית נדבקו לגוף. חייבים לעשות משהו. הוא יצא למרפסת. השמש הִכְּתָה בקרניה בֵּינוֹת לבתים. היה חם מאוד. הוא פִּשפש בארון במרפסת ומצא מגרֵפה, חומר הדבּרה, מגירות ישנות ואת חפירה. הוא שלף את האת במהירות, בלי לחשוב הרבה, וחזר לסלון. הוא התקרב לגברת הוכברג ונגע קלות בכתפה. היא לא זזה. אחר כך בדק את נשימתה. היא לא נשמה. עמוס העמיס את הגווייה על כתפיו הרחבות; שפוף יצא מן הדירה, סוגר אחריו את הדלת במתינות. מתפלל שאיש לא יראה אותו, ירד במדרגות אט-אט ופנה לחצר האחורית; שם, בין ההיבּיסקוס לבּוגנוויליאה המטפסת, קבר אותה. משהשלים את המלאכה, חזר לביתו, התקלח כשעה במים קרים מאוד, נכנס למיטה וישן עד למחרת.

*

בבוקר שִׁמשי פוסע עמוס לירון ברחוב בן-יהודה. הוא לבוש ג'ינס אלגנטי וחולצת בד יקרה. בפה הוא לועס סנדוויץ' אבוקדו בבהמיות. את צעדיו הוא מרחיב. תווי פניו רחבים. מצחו מרובע. ענק זה מודד את הרחוב ברגליו הארוכות, והנה, במרפסת, גורדון פינת בן-יהודה, גברת הוכברג מנופפת לשלום. הוא קפא על עומדו לרגע, ומיָד רץ כמטורף אל תוך הבניין, הקיפו והגיע לחצר האחורית. בור גדול נפער בין ההיבּיסקוס לבּוגנוויליאה המטפסת. איבריו ניטלטלו ושיניו הסוּסיות החלו נוקשות. כל גובהו מך, ומצחו כוסה זיעה קרה. הוא סב על עקביו ורץ במהירות במעלה המדרגות לקומה השנייה, כשהוא ממלמל לעצמו, "זה לא יכול להיות, מה אני משוגע, רוצים לעשות ממני משוגע, הרי היא כבר זזה, היא זזה, היא זזה!"

   בכניסה לדירה בין המשקוף לשתי המזוזות עמדה גברת הוכברג בכתונת הלילה הוורודה. "שלום, מר עמוס לירון, אולי תיכנס פנימה, אם אתה כבר בסביבה נחליף כמה מילים בקשר לדירה." ארשת פניו של עמוס לירון הפכה לצל, כל כולו החוויר כמת, פיקת גרונו עלתה וירדה בקצב מהיר עד שנדמה היה כי היא תצא מתחום מושבה ותתעופף לה לתקרת חדר המדרגות. הוא מחה את נחלי הזיעה ממצחו בחולצת הבד היקרה.

   "אני חשבתי שֶׁאַתְּ, כלומר, אני, נִפְטַרְתְּ, כלומר זַזְתְּ," גמגם, וכבר רצה לרדת במדרגות, כשקולה ליווה אותו.

   "בוא היכנס עמוס לירון. אל תהיה כל כך קשה עם עצמך ואיתי. אתן לך כוס קפה, נשב נשוחח." עמוס סב על עקביו ונכנס אחריה לדירה כשהוא רועד.

   "תשתה קפה?"

   "לא תודה. לא מזמן אכלתי סנדוויץ' ושתיתי מיץ."

   "טוב, תסלח לי אם אשאיר אותך כאן רגע לבד ואכין לי כוס קפה, טוב?"

   "את חייבת ללכת?" הוא שאל בתחינה.

   "מה זאת אומרת, אני רוצה להכין לי כוס קפה, מה השאלה?"

   "טוב, אם את מוכרחה." אמר עמוס חיוור כולו. הוא נשאר לשבת על קצה הספה והיא הלכה. שיניו נקשו. היא תחזור?

   גברת הוכברג שבה וכוס קפה בידה.

   "אתה בטוח שאתה לא רוצה קפה?"

   "לא תודה, באמת." עמוס חש את הקילוחים הזורמים תחת חולצת הבד היקרה.

   "תראה מר עמוס, מה שאתה עשית לנו, זה ממש נורא. את המוות עשית לנו שנצא מהדירה שלנו. והצעקות על בעלי המסכן, מי היה צריך את זה? אוּך בקפיטליזם הכול מותר. רק לצבור עוד ועוד רכוש."

   עמוס שתק.

   "מה אכפת לך שנישאר עוד שנה, עוד שנתיים בדירה? הרי יש לך המון כסף. הנה קראתי בעיתון שיש אנשים שמשתכרים ארבע מאות אלף ש"ח בחודש. זה כתוב כאן." היא הצביעה על עיתון בקצה השולחן שכבר הצהיב. "תגיד לי, זה הוגן? ספר לי אתה מה עושה אדם עם ארבע מאות אלף ש"ח בחודש?"

   "שמונה מאות אלף ש"ח, מיליון ש"ח." ענה עמוס. השיחה החלה לעניין אותו. הוא הפסיק להזיע.

   "כלומר עוד כסף. נראה לי מיותר לחלוטין, האמן לי שיכולת לחכות. הנה תראה מר עמוס, בזמן האחרון אני חשה מין תחושה מוזרה לקראת השעה אחת עשרה וחצי. אני חשה טשטוש, ראשי סחרחר עליי, ולפתע אינני זוכרת דבר. אחר כך אני מתעוררת על הספה הזו, וכאילו עבר המון זמן, אולי יום שלם. ודאי בקרוב אשכב בבית-העלמין והכול יבוא על מקומו בשלום."

   "חס וחלילה גברת הוכברג, אני..." וכאן פסק מלדבר כיוון שלפתע גברת הוכברג נראתה מתנודדת על הספה באורח מוזר. עמוס החוויר. עיניה פולבּלו מעלה ורק לובן העין נראה. כוס הקפה שֶׁלָּפתה בידה כאילו חיבקה אותה חזק, נשמטה מִיָּדה ונתגלגלה על השטיח. הקפה נשפך על הרצפה, והיא צנחה על צִדָּהּ בחלוק הלילה. זרועותיה נשלחו קדימה כאילו ניסו לאחוז בכוס; וכך היא קפאה על הספה, פיה שמוט, ומתוך חלוק הלילה צץ לו שָׁדָהּ הַצָּמוּק.

   עמוס ניתר ממקומו, אך לפתע נרתע. הוא ישב שם בתוך הדירה הסרוחה הזאת, מולו גברת הוכברג. הוא ישב והזיע. אחר כך קם, נשם עמוקות וניגש לגברת הוכברג. הוא בדק לה את הדופק. לא היה לה דופק כלל. לִבָּהּ לא פעם. היא מתה. הוא עמס אותה על שכמו וירד במדרגות אט-אט לחצר האחורית אל הבור שבין ההיבּיסקוס לבּוגנוויליאה, חָרֵד שאחד השכנים לא יראה אותו. שם, בין לבין, קבר אותה. משהשלים את המלאכה, חזר לביתו והתיישב במטבח הגדול. הוא ישב שם כמה שעות על כיסא העץ וחשב.

*

בבקרים שִׁמשיים ובבקרים חורפיים פוסע עמוס לירון ברחוב דיזנגוף. הוא לבוש כהרגלו. כשקר, הוא עוטה מעיל, ובפינת הרחוב תמיד קונה סנדוויץ' כזה או אחר. הוא חולף על פני משרדו שבגורדון פינת דיזנגוף ומטפס במעלה הרחוב עד בן-יהודה, ונכנס לבקר את גברת הוכברג. הוא מתיישב מולה והיא מדברת איתו על פוליטיקה, ולפעמים קוראת לו את השורות החזקות בעיניה מתוך הקפיטל של מַרקס. אחר כך הם מחליפים דברים ומתווכחים. גברת הוכברג לוגמת מן הקפה ועמוס לירון מביט בה. מובן שאת הבניין הוא אינו מוכר. הוא הצליח לשכנע את יעקב ששניהם יגידו לכולם שהבניין כבר נמכר. כדאי לחכות, מה בוער, המחירים יעלו. בערך בשעה אחת עשרה וחצי גברת הוכברג מתמוטטת. עמוס לירון עומס אותה על גבו ויורד איתה אט-אט במדרגות מבלי שאיש ירגיש אל הבור שנפער בין ההיבּיסקוס לבּוגנוויליאה המטפסת. מכאן ולהלן הוא מנהל את יומו כִּדְבָעֵי, יורד במורד הרחוב ועושה עסקים: קונה ומוכר. וגברת הוכברג כמו עוף חול קטן, מתה ונולדת כל יום מחדש.

הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת לספרות "עמדה" ואחר כך הופיע באנתולוגיה "אוטוטו" בעריכת הסופר אסף גברון. הוא עובד לבמה ובוצע על ידי תלמידי הסטודיו למשחק ניסן נתיב.