חיזור ציוני (סיפור קצר)

חיזור ציוני

״הנה, התאזר בסבלנות, תיכף היא תופיע. מה יש משה, זה בסך־הכול עניין שבשגרה.״

   ״אני לא יודע,״ אמרתי.

   הימים היו ימי המכבייה הראשונה, ראשית שנות השלושים, והשמש הייתה קופחת מעל הראשים ביתר שאת. בחליפות חאקי באנו אני והחבר ג׳ אל נמל יפו כדי לקבל את פני הספורטאים והספורטאיות. הם באו מארצות שונות, אפילו מגרמניה. ביניהם היו בחורות שהיו ספורטאיות חובבות, אבל הן בכלל לא התכוונו להשתתף במכבייה. אלה היו בחורות יהודיות ספורטיביות שמטרתן הייתה להשתקע בדרך זאת בארץ־ישראל, השתקעות משפחתית. בשיתוף עם ׳ההגנה׳ נערך המבצע, שהיה אמור להיות סודי ביותר ולהערים על ממשלת הוד־מלכותו הרשעה.

   ״הנה, הנה היא מופיעה,״ אמר.

   ״אין אני יודע...״

   ״אתה לא נסוג עכשיו החבר משה. זה עניין לאומי ממדרגה ראשונה, הנה היא...״

   מן הפתח הצר של האונייה יצאה אישה גברתנית וגדולת ממדים. היא הייתה לבושה בחליפה לבנה מבד דק ועל ראשה מעין כובע רחב תיתורת, אף הוא לבן. שערה נראה קצר! בדיעבד נתברר לי שהיה אסוף לאחור. מתווה הגוף מעל כבש האונייה חשף כתפיים רחבות.

   ״משה,״ החבר ג׳ הכתיף את זרועו סביב לי וגרר אותי בכוח, כשראה שאני מחוויר למראה המיועדת. ״בוא, עליך להכיר אותה. זה נחמד. היא קופצת לרוחק.״

   כחודש לפני כן פנה אליי החבר ג׳. לצערי לא אוכל למסור כאן את שמו, אומנם חלפו הרבה שנים; אבל בכל זאת חבר ׳ההגנה׳ בדרג שכזה, שהגיע כל־כך רחוק בתוך המפלגה עם קום המדינה, מוטב שאשים יד לפי. ובכן אפוא, החבר ג׳ אמר לי בזו הלשון: "משה! באה לארץ בחורה. יש לה כאן אחות.״ ממה נפשך, חשבתי לעצמי, מה זה עסקי? ״היא יתומה, וכמו כל יהודייה ציונית היא רוצה להישאר בארץ. אתה, משה,״ כאן גבר הפאתוס הרוסי של החבר ג׳, ״שומה עליך למלא את המשימה הזאת, שהיא לאומית ורבת חשיבות. אתה צריך לשאת אותה לאישה. זכור משה את אִמרת חז׳׳ל: כל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו קיים עולם מלא.״ אחר־כך ניסה לרדת לכמה עניינים פרוזאיים, כמו תאריך הפגישה עם המיועדת ושם המקום שבו ניפגש והוסיף ואמר ש׳ההגנה׳ תהיה מוכנה לשאת בהוצאות, אם יהיו לי הוצאות. מובן שסירבתי בו במקום לעניין ההוצאות: אך לבצע את המשימה הסכמתי מיָד. מדוע? אישיות כזו וטון שכזה, איך אפשר לסרב? אבל בדרך הביתה עברתי סמוך לחוף הים, זוגות חלפו על פניי וחשתי מעין בדידות שכזאת. ערב כבר ירד, והקזינו, שניצב על ארבעה עמודי בטון, התמלא באנשים. חשבתי לעצמי שהזולתנות שלי אוי, אוי, אוי, הרצון להראות לכולם שאני בסדר, שאני טוב, רק זה יהרוג אותי.

   ״הניה קרקובסקי. אנא הכירי, זהו משה חורגל.״ התקרבתי ולחצנו ידיים. השמש ריצדה על־פני המים הירוקים, סמוך למבדוקים. ראיתי את מי שעתידה להיות אשתי ולא התעלפתי מרוב אושר. גבוהית משהו, בעלת גזרה גברתנית. החליפה הנשית הייתה תלויה לה על גופה כבגד על קולב. רגליה, שבִּצבצו תחת השמלה הצמודה, נראו בלי עין הרע כשני עמודי־ההיכל שעקר שמשון הגיבור. נו, נכון, גם עלי אי אפשר היה לומר שהייתי מודל לציור, רחוק הייתי מהיות אדם יפה־תואר; אבל זו, מן הרגע הראשון הרגשתי שהיא איננה בשבילי. יהיו כאן צרות, משוך ידיך, משוך ידיך.

   ״אחותה של הניה קרקובסקי גרה ברחוב הס,״ אמר השדכן מן ׳ההגנה׳, ״הס מספר 6. נו, אולי ייוועדו השניים אצלה?״ השיחה בין שלושתנו התנהלה אז כמובן בשפה היידית, אבל אני מביא אותה פה לפני הקורא בלשון העברית.

   ״מצִדי, זה בסדר,״ אמרה המיועדת וקרצה קריצת עין שובבית לעברי.

   ״גם מצדי,״ אמרתי, וחשתי איך הדם אוזל מפניי. הלשון נתייבשה והחך חרב,   ״גם מצדי,״ חזרתי בפנים חתומות.

   ״נו, שיהיה במזל טוב,״ אמר הכרוז מן ׳ההגנה׳ בקול רם, בכוונה, כדי שכל משטרת החופים של המנדט הבריטי תשמע, ״יש לברך על המוגמר. ניפגש ביום רביעי בשעה שמונה בערב בבית האחות ברונקה לבית קרקובסקי, אשר ברחוב הס בתל־אביב. אני אביא את ההסכם, ואתה, החתן, תגיע בכוחות עצמך. משה,״ כאן עבר ללחישה, ״אל תעשה צרות, תהיה שם! הרי מדובר במרחק הליכה של כחמש דקות מחדרך.״ והחבילה נתפרדה.

*

ביום רביעי בשעה שמונה דפקתי על דלתה של האחות ברונקה לבית קרקובסקי ברחוב הס מספר 6. פתחה לי את הדלת אישה קטנה שכל איבריה זערערים, אפה סולד יתר על המידה ובעיניה פזילה קלה ששיוותה לה חן מיוחד. חשבתי לעצמי: זו האחות של כלתי פחות או יותר כמו שאני האח של הלורד פאספילד השנוא. היכן החבר ג׳? ואכן החבר ג׳ צץ לפתע בפתח הדלת, מאחורי האישה הקטנה, כולו חיוך אחד גדול.

   ״ברונקה קרקובסקי, אנא הכירי, זהו גיסך לעתיד, משה חורגל.״ הוא צִחקק ואני הוֹרקתי. נכנסנו פנימה. הכלה המיועדת כבר ישבה שם ומילאה חללו של חדר ברגליה הארוכות. התיישבתי לידה. על השולחן הונחו קיכעלעך שחמחמים בתוך סלסילה פשוטה מרושתת, ואני, בשל המבוכה - הרי לא היה לי מה לומר - שליתי לי קיכעלע אחד והתחלתי מכרסמו לאט לאט, כשאני מביט פעם לעבר כלתי ופעם לעבר מזווג הזיווגים מן ׳ההגנה׳.

   ״מה תשתו?״ שאלה הגיסה.

   ״מים קרים. תודה,״ ענינו יחדיו.

   ״מים?״ ברונקה לבית קרקובסקי נראתה נעלבת, כאילו פגענו זה עתה בציפור־נפשה. היה ליל קיץ חם ובחוץ הלחות הייתה ללא נשוא; גם בחדר ישבנו והזענו.

   ״אנשים כמונו שותים ביום משעשע כזה, כשכולנו שחקנים על במת החיים, ולא רק האדון חורגל - היא קרצה לי במשובה - מים? מה פתאום! אנחנו אירופאים כדבעי ואנחנו נשתה תה!״ עכשיו, החבר מן ׳ההגנה׳ החוויר ואני הוֹרקתי בשנית: גם הניה, המיועדת, עיקמה את הפרצוף, אבל לא אמרה מילה, רק שיכלה רגל על רגל וכמעט הפכה את השולחן הקטן, שעמד במרכז החדר.

    ״אנא, אל תסרבו חברים, אתם היום האורחים שלי. אני מתקינה את הסמובר.״

   ״תודה, תודה,״ אמרתי, ״נשתה ברצון.״ הייתי מוכן לשתות תה חם: הייתי מוכן להתאדות, להימס, רק כדי לפטור את עצמי כמה שיותר מהר מן המחזה המגוחך הזה שנקלעתי אליו.

   ברונקה הבדויה לבית קרקובסקי שבה מעמדת הסמובר, כשמגש פח בידה ועליו ארבע כוסות זכוכית.

   ״בבקשה. לרוויה!״ החבר ג׳ הביט בי והעביר את אצבעו על גרונו בתנועת שיסוף, מבלי שהגברות ירגישו. עכשיו חייכתי. זו כנראה הייתה נִקמתי הקטנה והמתוקה בחבר ג׳. הוא ניסה את כוח השכנוע שלו כדי לבטל את רוע הגזירה.

   ״אבל ברונקה,״ אמר בלבביות מעושה, ״הרי חם בחוץ.״

   ״דווקא בגלל זה,״ אמרה, ״עליך לשתות תה מהביל, משהו שיגרום להזעה. תזיע חזק, ואחר־כך תתייבש, ויותר לא תזיע בכלל. כך בכל אופן נהגו הבּיל״ויים.״ החבר ג׳ ויתר, אם הבּיל״ויים נהגו כך, מי הוא שיערער. ישבנו, שתינו את התה המהביל ונטפנו. החבר ג׳, שכבר נכווה ברותחין, ניסה לסכם מהר ככל האפשר את הפרטים בחדר הקטן והמחניק: ״הגברת הניה והאדון משה חורגל נישאים בעוד חודש, למשך חודשיים, ואחר־כך מתגרשים. אלה נישואין פיקטיביים לכל דבר, והדבר מקובל על שני הצדדים. החתונה תיערך ברמת־גן אצל הרב' זיסקינד, ברחוב ביאליק 11, וגם הגירושין ייערכו באותו מקום. חשוב להדגיש - החבילה מתפרדת תוך שלושה חודשים. עליכם לחתום כאן, בתחתית הדף, כי אין לכם שום תביעות ולא יהיו לכם שום דרישות זה כלפי זו.״

   ״אין צורך לחתום,״ אמרה הניה לבית קרקובסקי, ״מספיקה לחיצת יד לבבית.״

   ״גם אני חושבת כך,״ אמרה ברונקה הקטנה, ועיניה התקרבו יותר ויותר אל אפה הקטן והסולד.

   ״טוב, כרצונכן, אם זה מקובל על משה חורגל, זה מקובל גם עלי.״

   ״מקובל עלי,״ אמרתי בהחלטיות, אבל תיכף באה המחשבה, אוי־אוי־אוי, הרצון להראות לכולם שאתה בסדר, שאתה טוב־לב, רק זה יהרוג אותך.

*

ברונקה הבדותית לבית קרקובסקי צררה לחבר ג׳ ולי שקיות קטנות של קיכעלעך לדרך, ויצאנו שנינו בליווי הניה לרחוב המכוכב. החבר ג׳ נפרד מאיתנו בהס פינת אלנבי.

   ״אתה הולך לחדר שלך?״

   ״כן.״

   ״בוא, אלווה אותך כברת דרך.״

   ״טוב,״ אמרתי מתוך נימוס, במעט חוסר רצון, כדי לא לטפח שום אשליות! וכך התלוותה אלי כלה בדמות שומר ראש - גבוהית. כדי לשוחח עימה הייתי חייב להביט בכל פעם למעלה, וחשתי נבוך. ירדנו ברחוב אלנבי והלכנו לאורך שפת הים. לא, לא הייתי בחור ביישן: דווקא תל־אביב הקטנה דאז הכירה אותי כשובב די גדול; אבל במיוחד עכשיו לא רציתי להיקשר בקשר נישואין מחייב שכזה לבחורה אחת. חשתי לחץ, למרות שהנישואין בפירוש היו פיקטיביים, הרי החבר ג׳ הבטיח לי שלא יהיו צרות. השמיים מלמעלה היו כחולים כהים, הכוכבים נצצו; גלי הים השמיעו את אִוושתם החדגונית, ואני הבחנתי בהתעוררות רומנטית הגואה בלב כלתי.

   ״אדוני שחקן, לא?״

   ״כן, אני שחקן בתיאטרון סאטירי, תיאטרון ׳המטאטא׳.״ (שתיקה.)

   ״נו, יש בזה פרנסה?״

   ״לא כל־כך,״ אמרתי.

   ״אם יורשה לי, לי זה לא נראה מקצוע.״

   ״זה אולי לא מקצוע, אבל אלה החיים שלי,״ אמרתי רגוז וראשי מופנה כלפי מעלה.

   ״תיאטרון יכול להיות גם תחביב יפה. הנה, אני, ספורט אצלי זה תחביב. כמקצוע אני עוסקת בבוכהלטריה. זה לא נורא.״

   ״לא, זה לא נורא. גברתי קופצת לרוחק, לא?״ ניסיתי להרחיק את הנושא ממני אליה.

   ״אכן.״ (שתיקה.)

   הגענו לקזינו שניצב על ארבעה עמודי בטון סמוך לשפת הים. ליד אחד העמודים היו מונחים שני סלעים ענקיים. כלתי התיישבה על אחד מהם בשיכול רגליים ארוכות־ארוכות. עכשיו כשנתיישבה, חשתי יותר בנוח; אבל שמתי לב, שבמהלך ההליכה, ננעצו ידַי בכיסי מכנסַי ואוגרפו בכוח בתוכם. הרפיתי, אבל את הכפות השארתי בכיסים. משה, חשבתי לעצמי, אין כאן טעם להונות אף אחד, לא הלילה, משוך ידיך, משוך ידיך. זוגות חלפו על פנינו.

   ״אתה אדוני, דתי?״

   ״מה פתאום.״

   ״אולי במקרה צאצא למשפחת חסידים? אל יתבייש, יגיד לי.״

   ״שום חסידים.״

   ״אז אמור לי, זו מין אופנה חדשה כזאת של הבוהמה להתרחק קצת מפני האישה?״

   ״למה כוונתך?״ אמרתי מבוהל. שאלתה חיזקה ביתר שאת את החלטתי: הידיים נשארות בכיסים! משה - הערב בלי ידיים... זה לא זה, החזק אותן בכיסים, שמעת? בכיסים! מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין!

   אחר־כך היא קמה מלוא קומתה. איזה גובה! סולם היה עלַי לקנות כדי להגיע אל הניה.

   ״טוב, אלך לי חזרה לברונקה, להתראות, ניפגש. אדיה.״ ייסורים תקפוני בבִטני.

   ״את משוכנעת שתמצאי את הדרך? את חדשה כאן בתל־אביב.״

   ״את הדרך אולי לא אמצא, אבל בחור נחמד ושרמנטי - זה, אולי, כן.״ הסתובבה לה, מצחה כמעט נתקל בירח, והלכה. נפניתי אף אני ללכת בכיוון הנגדי.

   שליתי מאחד הכיסים את שקית הקיכעלעך, כנראה תחבתיה בלי משים לכיס באיזה שהוא שלב, וכאשר הידיים אוגרפו בכוח בתוך הכיסים, אחד האגרופים פורר ומיעך אותם. פתחתי את השקית והתחלתי מכרסם את השברים. לפתע, הונחה על כתפי כף יד גדולה - הסתובבתי.

   ״אולי בכל זאת ילווה אותי לחדר של ברונקה. מה הוא אומר?״

   ״בסדר,״ אמרתי.

   ״אבל בריצה.״

   ״סליחה?״ שאלתי

   ״נעשה זאת בריצה. נפש בריאה בגוף בריא.״ אוי־אוי־אוי. הרצון שלי להיות בסדר עם כולם, חשבתי.

   ״אבל את קופצת לרוחק, לא?״ ניסיתי למנוע את רוע הגזֵרה.

   ״נכון, אבל בשמלה ההדוקה הזאת זה בלתי אפשרי. מה קרה, אתה פוחד מקצת ספורט?״

   ״אני חסיד גדול של הסופר האנגלי אוסקר וויילד. הוא אמר פעם: כשאני חש שיש לי חשק לעשות התעמלות, אני נשכב אפרקדן על רצפת חדרי ומחכה שזה יעבור.״ היא צחקה.

   ״טוב, אז נרוץ?״

   ״נרוץ?״ שאלתי בשקט, מביט בשקית עם שאריות הקיכעלעך הקמחיות.

״קדימה! אל תגיד לי שאתה מתיירא מפני תחרות עם אישה!״ היא חלצה נעליים והתחלנו לרוץ.

   הזיעה משתיית התה המהביל כבר הספיקה להתייבש, אבל עכשיו החלה ניגרת שוב, התנשפתי קשות וכמעט איבדתי את הנשימה, והיא רצה לה בכזו קלילות לידי. השקית, שבתוכה שאריות הקיכעלעך הקמחיות, כוסתה בזיעה והפכה שמנונית, אך משום מה לא נפטרתי ממנה, אחזתי בה בכוח וניסיתי להדביק את הניה: אבל זו נשאה את רגליה כבת־יענה ורצה בצורה מגוחכת, כשרגליה מורמות בכוח כלפי החזה שלה. היא הסתובבה סביבי - המתנשף - פעם, פעמיים ושלוש ובאמצע אלנבי, סמוך לפינת הס, פרצה בריצת סופה כרוח סערה עד לבית. כשהגעתי אל כניסת הבית של ברונקה, נושף ושואף כולי, היא עמדה שעונה על עץ בנונשלנטיות וחייכה. פניי התכווצו בכאב והתעוותו, החזה עלה וירד כמפוח. היא אמרה: ״להתראות, קָבַלְיֶר.״ נופפה בזוג נעליה לעברי, נכנסה לַפוּאָיֶה ונעלמה. הספקתי לשמוע טריקת דלת. נשארתי לעמוד כך סתם, המום. הרגשתי את שקית הקיכעלעך שבידי, שמנונית ודביקה. תרתי בעיניי אחר פח כדי לזרוק את סרח העודף הזה: אבל שום פח לא נראה בשטח. חשתי מושפל מאוד. נראה, שבאותם ימים הייתי גברתן צעיר ומתנשא כלפי נשים ולא יכולתי לשאת את שעשתה לי הניה. חזרתי לחדרי ואפילו לא התקלחתי. התפשטתי ושכבתי - גוף עירום על מיטת הסוכנות - אך לא יכולתי להירדם, תחושה של חמיצות נוראה פשתה בגרוני, וריח הגוף שלי דחה אותי: אבל לא מצאתי בעצמי את הכוחות לקום ולהתנקות.

   ״כך תשכב,״ לחשתי לעצמי, ״כך תשכב.״ נרדמתי בחצי הלילה.

   בחלומי הופיעה לפניי אמי, כפי שעזבתיה לפני שבע שנים בעיר לודז׳ - אימא חולה מאוד, עטויה בשמיכות ישנות ושוכבת במיטה בכיסוי־ראש. חשתי כאילו היא שוכבת כאן, ממש לידי. בעינה השמאלית בלט התְבַלּוּל המוכּר לי משנים ונדמה היה לי שהיא קורצת: נו אזא מיישע מיט א חאסענע קען נאר געשען מיט אזא פאציענט ווי דו. מיט די אלע מישיגועים מאכט ער פון דער חתונה חאסענע א צירק. אוי־אוי־אוי.״ (סיפור כזה עם חתונה יכול לקרות רק לברנש כמוך. עם כל המשוגעים הוא עושה מהחתונה - קרקס).

*       

״אוי, זה היה ערב נורא חם.״ אמר לי החבר ג׳ כעבור חודש. הוא דפק על דלת חדרי מבוהל, מצהיר, שכוחה של הוויזה של כלתי, הניה, הולך ופג, ויש לסדר חופה וקידושין במהֵרה.

   ״דווקא פגשתי את ברונקה בים,״ אמרתי, ״לפני כשבועיים. היא אמרה שהיא רוצה להזמין את שנינו לארוחת־צהריים.״ החבר ג׳ הביט בי במבט של אדם שדנו אותו ברותחין.

   ״על מה אתה מדבר החבר חורגל. יש זמן לארוחות צהריים? מה זה פה, משחקים? זאת ׳ההגנה׳, אני מזכיר לך, אם שכחת. רק זה חסר לי. עכשיו אתה מנסה לשדך אותי לברונקה. הבנתי את כוונתך הנלוזה, חבר. אני לא הולך לאכול אצלה בחדר המחניק שום ארוחת־צהריים. היא בוודאי תכין מרק רותח למנה ראשונה, ואחר־כך צ׳ולנט מיט קישקע. באמת תודה, התה הספיק לי. קדימה, להתחתן!״

   ״סירבתי,״ אמרתי למזווג הזיווגים מן ׳ההגנה׳, והוא החוויר, ״סירבתי להצעה לאכול צהריים, אתה יכול להירגע.״ החבר ג׳ הרביץ נשיפה כאילו יצא בזה הרגע מחדר־סאונה.

   ״משה,״ הוא חזר לעניין, ״מה עם החתונה?״ הוא קרץ לי בעינו השמאלית.

אויה, חשבתי לעצמי, גם הוא החל לקרוץ?! ״אני לא יודע...״

   ״משה, זכור את אִמרת חז״ל: כל המאבד נפש...״ ״חז״ל־חז״ל, עם כל הכבוד, אבל הם לא היו צריכים להתחתן בעל־כורחם.״

   ״משה, אלה נישואין־לא־נישואין וחופה־לא־חופה וקידושין־לא־קידושין: כמה פעמים עוד אצטרך לחזור על זה?״

*       

נסענו באוטובוס ארבעתנו לרמת־גן. רמת־גן הייתה אז סוף העולם. החבר ג׳ ישב ליד ברונקה, ואני ישבתי ליד הניה. החבר ג׳ וברונקה - האחות המדומה לבית קרקובסקי - שוחחו ביניהם על דא ועל הא, אך הניה ואני שתקנו. היא התעלמה ממני לחלוטין והביטה כל הזמן בדרך הנשקפת מן החלון. נפח רגליה - אותם עמודים - לא הותיר לי מקום רב על המושב שלידה, ונאלצתי לשבת לחוץ ודחוק על חצי מושב. ככל שהשתיקה התארכה, כך חשתי יותר ויותר את איבתה כלפַּי.

   לפתע הרגשתי ציפורן ננעצת בכתפי.

   ״אַי,״ צעקתי והסטתי את הראש: גם הניה כלתי הסיטה את הראש מן החלון. זאת הייתה ברונקה שישבה מאחורינו. עינינו נתקלו באפה החזרזירי, הסולד, שננעץ בין הכתף השמאלית שלי לכתף הימנית של הניה.

   ״אולי תדברו קצת,״ אמרה.

   ״אולי לא,״ ענתה הניה.

   שתקתי.

   ״תראו,״ המשיך אפה של הניה לדבר בין הכתפיים. ״׳ההגנה׳ תסיים את המבצע הזה ותסיים אותו לטובה. בקשיים טפשיים כאלה עוד לא נתקלנו. אני מבינה שאתם לא מחבבים אחד את השני, וזה בסדר: עיקר האשם נופל על משה, שמצליח בכשרון משחק נדיר להיות פחות ופחות נחמד מפגישה לפגישה.״ היא שתקה לרגע, ואחר־כך הנמיכה עוד יותר את קולה: ״ממך משה, ותיק בארץ, הייתי מצפה להתנהגות קצת אחרת. בכל זאת הניה חדשה כאן. כשנגיע לרב, אני מאוד מבקשת, בשמי ובשם ׳ההגנה׳, שתשלב את זרועך בזרועה של הניה, ושהדבר ייראה אמין. אתם צריכים להיראות כמו זוג יונים אמיתי, לכל הפחות רומיאו ויוליה. ומשה,״ היא סיננה את שמי מבין שיניה, והיה נדמה לי שבכל רגע תנעץ בי את אפה הסולד או ציפורן נוספת. ״משה, תחת החופה אני מבקשת מאוד שתנשק אותה. תן לה נשיקה חתונתית, כמו שאתה יודע.״ חשתי בבטני. ״אתה שחקן משה, לא? אז בבקשה, תתחיל לשחק!״

   כשהגענו לבית הרב זיסקינד לא הצלחתי להבין ממראה פניו, אם הרב מצוי בסוד העניין - אם לאו. הוא ביצע את התהליך במין נחישות כזאת: כולו נתון בתוך עבודת הקודש. החופה כבר חיכתה לנו, אבל קודם שנכנסנו תחתיה, נסתגרנו ארבעתנו בחדר. החבר ג׳ רצה לומר כמה דברים, אבל לפני שהספיק לפתוח את הפה, התפרצה הניה, כלתי הגבוהית, וצעקה: ״אני רוצה את הטופס ההוא שצריך לחתום עליו. אני רוצה שהוא יחתום לי, האיש הזה, שלא יבוא אלַי בשום טענות ותביעות, כאן ועכשיו!״

   ״אבל גברתי...״ ניסה החבר ג׳ מן ׳ההגנה׳, ״הרי את הצעת...״

   ״כאן ועכשיו.״

   וברונקה ׳הטובה׳ לבית קרקובסקי הפיחה אש בגחלים באומרה: ״היא צודקת.״

   חשבתי שאני עומד להתפוצץ מרוב עצבים, אבל השתדלתי להיראות רגוע ואמרתי: ״גבירותַי, אני מוכן לחתום מאה פעמים בתנאי שהעלמה הניה לבית קרקובסקי תחתום רק פעם אחת.״

   השתיים הביטו עלַי במבט רצחני וחבר ׳ההגנה׳, שניכר היה בפניו כי הוא מחפש מקום מחסה, או לכל הפחות פתח מילוט, אמר: ״או, אני מבין שלירח־דבש לא תיסעו.״

   הרב לא חסך ממני פרט אחד מן הטקס הארוך. את הכול הוא ניהל כדבעי: היין, מעשה הטבעת, שבע הברכות, הכתובה, כמה פסק לה - שנות מאסר הייתי פוסק לה - חשבתי בלִבִּי. כבר הוגשה לפנַי הכוס העטופה, זכר לחורבן בית־המקדש, וכבר הנחתי אותה על הרצפה והתכוננתי לומר: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחִכּי, אם לא אזכּרכי...״

   פתאום נפתחה דלתו של החדר השני והופיעה בת הרב, שזיהתה אותי מייד מתיאטרון ׳המטאטא׳. ידוע היה כי בתו של זיסקינד נחשבה למורדת באותם הימים. על פניה נסתמנה תמיהה והיא אמרה ברוסית: ״טי אטו ז׳ניך?״ - אתה הוא החתן? - היא הייתה רגילה לדבר רוסית עם השחקנים. אחר הוסיפה בעברית לעבר אביה, ״הרי זה משה חורגל, שחקן תיאטרון ׳המטאטא׳, אני מכירה אותו אבא, מה פתאום הוא החתן, זאת הצגה? סינֶמה?״ החבר ג׳ לבית ׳ההגנה׳ וברונקה הבוגדנית לבית קרקובסקי הפכו חיוורים כקיר שזה עתה סויד. הם ממש עמדו להתעלף בראותם את המבצע המודיעיני המורכב קורס לנגד עיניהם, אבל הרב המשיך בשלו כאילו כלום.

   ״תמשיך, תמשיך,״ אמר ומבט עיניו ממזרי שכזה - חולק סוד - ונדמה היה לי שהוא קורץ לי. שברתי את הכוס בחמת זעם.

   בדרך הביתה נסענו באוטובוס. הניה ישבה ליד ברונקה, ואני ישבתי ליד החבר ג׳ שנראה מעט מדוכדך. הוא לחש לי: ״היא באמת נחמדה, חבל שאתם לא מסתדרים.״

   ״החבר ג׳,״ אמרתי בהחלטיות, ״אנא אל תוסיף מילה.״

   ״טוב,״ הוא אמר.

   כשהתקרבנו לתל־אביב הוציאה ברונקה שקית עם מטבעות והחלה לספור.  לחשתי לחבר ג׳, ״אמרתי לך כבר בהתחלה שאני לא רוצה פרוטה.״ קמתי ממקומי.

   ״רק הוצאות הדרך.״ הסמיק החבר ג׳. ראשה של הניה היה נעוץ בחלון.

   ״פרוטה לא.״ נשארתי לעמוד אוחז במוט שלצד המושב.

   ״שב־שב, משה,״ הוא ניסה להרגיע אותי.

   ״בבקשה, ההוצאות השוטפות לך ולך.״ ברונקה הושיטה בידה הימנית - לי העומד - כמה מטבעות, ואת ידה השמאלית, שהייתה מלאה באותו סכום, הניחה על ירכה השרירית והעבה של הניה.

   ״בבקשה!״ חזרה ואמרה. הייתי צריך את הכסף, אבל משום מה התעקשתי.

   ״לא תודה. ברונקה, לא עשיתי את זה בשביל כסף.״

   ברונקה, שראתה כי לא תיוושע מפרד עיקש שכמוני, העבירה את המטבעות מידה הימנית לידה השמאלית ופנתה בשנית להניה: ראשה של זו היה צמוד לחלון.

   ״אז קחי לך את כל הסכום. מה אִכפּת לך, הוא לא רוצה את הכסף. זאת בעיה שלו. את חדשה כאן בארץ ואת ודאי תזדקקי לו.״ מבטה של הניה הוסט מן החלון באחת - מלאת משטמה היא נעצה בי זוג עיניים צרות, ואז צרחה: ״אני לא צריכה את הכסף שלו. את הכסף של השחקן העלוב הזה. המתחסד הזה. הפיח וטיפח בי אשליות שיתחתן איתי, הבטיח לי, ועכשיו הוא מתנהג כמו פחדן. כל הגברים אותו דבר ברונקה, תאמיני לי, אם הם אומרים לך שעכשיו בוקר - צאי החוצה לבדוק אם אין ירח מלא; ואם הם אומרים לך שעכשיו ערב - צאי להשתזף בשמש. חתונה, דרעק, בושה! זה מה שזה היה, תסלחי לי ברונקה, לו הייתי יודעת שזה יהיה הוא, הייתי מעדיפה להישאר באירופה.״ עכשיו היא צווחה ממש ככרוכיה. כל הנוסעים כבר הספיקו להסב את ראשם ולהביט הלומים במחזה. ״באירופה, באירופה, ולא לבוא לארץ כדי לפגוש את הפרצוף הזה.״ היא לקחה את המטבעות מידה הקטנה של ברונקה בכפה הגדולה והטיחה אותן הישר בפרצופי. אחת המטבעות פגעה לי בעין וחשתי כאב חד. המטבעות התפזרו ברעש מצטלצל על רצפת האוטובוס. הנוסעים החלו מתלחששים.

   החבר ג׳ שקע במושבו פנימה. החברה ברונקה נותרה בפה פעור, ואני בחמת זעם ומרוב בושה רצתי אל קדמת האוטובוס, ממש ליד הנהג; רציתי לבקש ממנו, רציתי לצעוק עליו, שיפתח לי את הדלת, שייתן לי לרדת. אבל תחת זאת הבחנתי לפתע בשני המושבים הפנויים מאחורי הנהג, אלה המיועדים לקשישים. התיישבתי בחצי עכוז על גבי המושב, כשאני לופת בשתי ידַי את המוט הסמוך לו, כשמשון, חשבתי לעצמי, כשמשון בהיכל. ידַי היו לבנות־אדומות וזיעה ניגרה מכל חלקי גופי.

   ״התאזר בסבלנות,״ לחשתי לעצמי, ״התאזר במעט סבלנות, תיכף זה נגמר! רק עניין שבשגרה. תיכף זה נגמר.״ אך מאחורי התחילו כבר להישמע רחשושים ולחשושים בשפות־מזרח־אירופה. קול אישה זקנה אמר בפולנית: ״הוא לא רוצה לשאת אותה לאישה, טיפש כזה, חושב שהנעורים זה לנצח.״ והאישה השנייה ענתה לה: ״זה חורגל, משה חורגל. תמיד היה שובב גדול. מי יודע מה הוא עשה לה, באיזה מצב היא נמצאת. פיזית אני מתכוונת.״ מאחור תרם איזה זקן משלו ביידיש: ״בשביל זה באנו לארץ, אה? שהאקטיורים יעשו לנו כאן שפילים באמצע האוטובוס?״ ומישהו מאחור אמר ברוסית: ״יותר טוב שהוא היה נשאר באירופה. חלוצים אנחנו צריכים כאן - לא שחקנים. שחקנים אולי בעוד חמישים שנה, אולי, אם בכלל.״ והפולנייה אמרה: ״בחורה כל־כך נחמדה. צריך לקחת בשתי ידיים, ותראי מה הוא עושה.״ והשנייה הוסיפה: ״יש פה עוד תסבוכת, אני בטוחה. יש לו מראה של אדם שמסוגל לעשות הכול, אם את יודעת לְמה אני מתכוונת.״ והיא השתתקה בהחלטיות.

   הרמתי את עינַי ומבטי נתקל במראה מעל ראשו של הנהג. באמת נראיתי נורא. העין הימנית שלי התאדמה ותפחה בשל המטבע שנזרק בפרצופי. נראיתי כבעל תְּבַלּוּל. שְׂעָרִי היה סתור, מצחי כוסה זיעה. רתחתי כולי. הנהג הרים את ראשו והביט במראה. מבטו נתקל במבטי. היה לו מבט מזלזל, אחר־כך צִקצק בלשונו. לפתתי בכוח רב את המוט המאונך שלצִדי, אגרפתי את כפות ידַי סביב לו כאילו אני עומד לעקור אותו ממקומו. ״אשאר לשבת,״ אמרתי לעצמי, ״אשאר לשבת ויהי־מה.״ שוב הצצתי במראה, ושוב נתקלתי בעיניו הבזות של הנהג! הפעם התרוממה שפתו העליונה בקבס גלוי, ומאחור גברו הלחשושים והרחשושים. ״ממה נפשך,״ לחשתי לעצמי, ״מה זה עסקי?״ אבל מאחור כבר התחילו לדבר בקול רם שזאת בושה ושצריך להוריד אותי בכוח מהאוטובוס הזה. חשתי שלושים זוגות עיניים ננעצות בעורף אדום ולח, ושלושים לשונות מדברות קולנית בשפות־מזרח־אירופה ואחדות, כנראה נדבקו מן הנהג, החלו מצקצקות.

הסיפור פורסם בכתב העת "מטען" ואחר כך כונס בספר סיפוריי "סוף הקומדיה".